יער חדרה, יום העצמאות 2026, תשפ"ז

בכל שנה ביום העצמאות יער חדרה אפוף ענני עשן. גם השנה. הם מתמרים בינות לעצי האקליפטוס, צפופים ורכים, מותירים מאחור את ריח הבשר החרוך.לפעמים נדמה לי שהם מסתירים משהו, אבל השנה אולי יותר. האם זה משהו שנסתר מכולנו או משהו שהיינו רוצים להסתיר? או אולי בכלל לשכוח.

יום העצמאות היה מאז ומתמיד יום של אחדות. יום אחד בשנה, שבו עם ישראל, על כל פלגיו (כמעט, כי לערבים ולרב החרדים אין בו חלק), מתאחד סביב המנגל, טופו על שיפוד, זיקוקים, מטס, מצעד כלשהו… היום הזה הוא אולי הגשר היחיד שממש חיבר בינינו, שגרם לנו להרגיש, שלמרות שאנחנו עשויים מחומרים כל כך שונים, אנחנו עדיין מצליחים להידבק לפאזל מהודק, ולו רק ליום אחד.

אז מה קרה לנו השנה? האם הדבק, שהתחיל להתרופף לפני שלוש שנים, שהתהדק מעט לאחר ה-7.10, מאיים להתפורר שוב? ואיך זה שלמרות שכל החטופים חזרו, הגשר הזה מרגיש חרוך כמו הבשר ועייף, מתקשה לשאת את כולנו?

בניסיון לחצות אותו, שאלתי כמה אנשים איך המרגש ביום העצמאות הזה. בחלקי משפטים מגומגמים, תשושים, בטוחים, לעיתים בטוחים מדי, הם אומרים שבאו לכאן לשמוח ולחגוג, אבל יש גם כאלה שמתוודים שמשהו בשמחה אינו שלם. אולי כי זו שמחה מאולצת, כשחיילים ואזרחים נהרגים ונפצעים בצפון, הצבא מותש מסבבי מילואים, וכן החטופים חזרו, אבל האם זה כל מה שיש לנו להציע להם? והאם זה מה שמנסים ענני העשן להסתיר?

נדמה שכמעט אף אחד אינו מנסה להסתיר את הכאב והצער, ולכולם חשוב להוסיף: "אבל אנחנו חזקים", "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", "לא ישברו אותנו" – ביטויים שגורים שמבטאים חוסן ועמידות ושעליהם התחנכנו וגדלנו. הם חקוקים על לוח ליבנו, מגינים עלינו לבל נמעד או ניפול פן יעוטו עלינו אויבינו. ועכשיו, כשאנו עומדים על הגשר המעורער הזה, האם לא הגיע הזמן למצוא בתוכנו לא רק חוסן כי אם גם מעט פגיעות? להתוודות שלפעמים בא לנו להתפרק, להודות בפחד, בכך שאיננו כל יכולים ושגם אנחנו טועים ונשברים? שלא תמיד נוכל לנצח ולגבור על האויב, שלפעמים קצת נמאס לנו להיות גיבורים כי בסך הכל, עם כל החוסן הזה, אנחנו רק בני אנוש, שכמהים לחמלה, קרקע יציבה, ביטחון, רשות ליפול או להיכשל. במילים אחרות, מעט שפיות.

אולי אם נסיר כמה שכבות משריון הפלדה שמגן עלינו, תתגלה איזו פגיעות, ואז נוכל להתרכך ולהתחבר לכאב על כל מה שנשמט מידינו, מה שלא צלח, לא התאפשר ותפס אותנו במערומינו (ועדיין להודות באחריות ולמצות את הדין עם האשמים). להבין שבדרך כמו זו שבחרנו, תמיד יהיו רגעים קשים, אולי אפילו מטורפים, הזויים ובלתי נסבלים, ודווקא בגלל זה חשוב שנוכל להיות לפעמים מותשים ופגיעים. כי מן ההבנה הזו, נוכל להודות שלעיתים זוהי דרך חתחתים, וכנראה שהגיע זמן לחפש דרכים רכות ומאפשרות יותר. אולי אפילו לבנות גשר חדש, אוורירי ויציב יותר עם אויבינו, עשוי מאותם חומרים אנושיים וחומלים שמחברים בינינו.