יוגה והנרטיב הישראלי (חלק א)

Petah Tikva, November 2019

פתח תקווה, נובמבר 2019

אחת הסיבות שהתמכרתי ליוגה כבר מזמן היא הכוח שמצוי בתרגול התנוחות השונות, כוח שמניע להכות שורשים אל האדמה ולצמוח למעלה כמו עץ. זהו אחד העקרונות של פעילות הגוף נפש המופלאה הזו, שבזכותה גופי מרגיש אחרי כל שיעור כאילו שאפתי לקרבי בלון חמצן. כמו העץ, כשאנחנו מחוברים היטב לאדמה, יש לנו בסיס חזק שמאפשר לנו לצמוח, להיות מי שאנחנו, לפרוח ולתת פרי. לא התכוונתי לעשות פה נפשות ליוגה, למרות שאם כבר הגענו לזה, זו אחת המתנות הכי שוות שאתם יכולים לתת לעצמכם. מה כן? רציתי לגעת בשאלה שמעסיקה אותי לאחרונה והיא האם אנחנו מצליחים לצמוח ולשמור על יציבות ובסיס איתן? ב"אנחנו" הכוונה היא לשמונה מיליון איש שמנסים לחיות חיים שפויים במקום המאתגר הזה המכונה ציון, להרים את הראש מעל המים ולגדל פה ילדים כדי לשלוח אותם בבוא היום לצבא, לסכנה שמחכה להם שם, בתקווה שהם לא יפלו לתוך אחת המלכודות שמתרגשת ובאה עלינו מדי כמה שנים, ומזכירה לנו כמה החיים שלנו כאן רעועים ושבירים.

כיוגיסטית למדתי שכדי לצמוח באמת, יש להכות שורשים, להכין בסיס איתן שממנו תתפתח יציבה בריאה וחזקה, גב ישר ויכולת לקום מדי בוקר עם אמונה, שמחת חיים ואנרגיות חיוביות (השאלה איך מתגלגלים מהמיטה החוצה היא כבר עניין אחר…), אבל אם להיות קצת רציניים, האם היכולת להחזיק את הראש מעל המים היא אכן מהות החיים שלנו כאן? השאלה הזו מלווה אותי לא מעט לאחרונה, מן הסתם בהשפעת אירוע בחירות נוסף המאיים לבוא עלינו לטובה. ככל שהימים חולפים, תחושת הארעיות הולכת ומציפה אותי, הרגשה ששוב אנחנו בדרך לאבד את מה שיצרנו כאן בשבעים ואחת שנה כי אולי כל העסק הזה של הרס, חורבן ותקומה טבוע עמוק בDNA שלנו. לא צריך להיות היסטוריון או גנטיקאי כדי להבין שמכורח הנסיבות, העבר שלנו ובאופן מצער גם ההווה, סובבים סביב גרעין חזק ועמוק שביסודו טמון גן של הישרדות. גן בעל עוצמות נדירות, שלכל אורך ההיסטוריה משכפל את עצמו והופך אותנו למי שאנחנו – עם עתיק שסולק פעמיים ממולדתו ושב אליה כנגד כל הסיכויים בפעם השניה עם בשורת תקומה, תקווה ואמונה נטולת פשרות. עם שצמח מן העפר, שמצא משמעות ונאחז בחיים בדרך לא דרך. שוב ושוב חוזרת על עצמה המילה "שרדנו", ננעצת בחור המנעול כמו מפתח קסמים שמזכיר לנו איזו עוצמות יש בנו. אלא שהמילה הזו מפחידה אותי, כי כשאני שואלת את עצמי אם זה כל מה שאנחנו יודעים לעשות, התשובה היא לעתים קרובות "כן". אולי כי בזה אנחנו הכי טובים. אממה? במובנה החיובי השרדות הינה היכולת להתקיים לאורך זמן למרות המכשולים שבדרך, אלא שהשרדות לאורך זמן מייצרת אנרגיה של פחד ואיום, אנרגיה שגוזלת מאתנו את החיות ואינה מאפשרת להכות שורשים. לא במקרה התקבעה דמות היהודי הנודד כסמל למצבנו הקיומי במשך אלפיים שנות גלות. נדמה שהחיים בצל הפחד לצד גאוות ההשרדות טבעו בנו את היכולת לייצר עוצמות נדירות של קיום בתנאים קשים, אבל מה קרה לשורשים? אלה שמהם אמורים לצמוח עצי העתיד? אשליית התקומה והצמיחה המחודשת שאנו חיים בצילה שבעים ואחת שנה עלולה להתנפץ בפנינו כשנגלה שהעוצמות שפיתחנו אפשרו לנו, ככלות הכל, רק לשרוד ולהצמיח רבי קומות מבלי שנתנו את הדעת על כך שככל שחולף הזמן, נשמטת הקרקע מתחת רגלינו ואנו קורסים לתוך עצמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.