יוגה והנרטיב הישראלי (חלק ב')

Rabin Square, Tel Aviv, March 2019

פתיחת אוהל האמהות בכיכר רבין, תל אביב, מרץ 2019

חלק גדול מתנוחות היוגה מושתת על דינמיקה של צמיחה. למרות שלמי שמסתכל מבחוץ יש תחושה של משהו סטטי, גם בגוף, בדומה לעץ, מתרחשת פעילות שבמהלכה נוצר מגע חזק עם הקרקע. כשהתחלתי לתרגל יוגה, לא הבנתי איך זה עובד אבל עם הזמן נפל לי האסימון. זה מתחיל מהדמיון. השורשים ששלחתי דרך כפות רגלי אל המזרון היו פרי דמיוני, אבל עם הזמן הדמיון הפך למציאות. נוצר שם משהו אמיתי, אנרגיה שמצמידה את כף הרגל לקרקע, אבל לא כמו בלוק אלא בצורה דינמית. בתוך כף הרגל נוצרת תחושה של חוזק ויציבות, כשהאופן שבו היא מונחת על המזרון הוא תוצאה של שרירים, גידים ועצמות שכולם עובדים ביחד וננעצים חזק במזרון. החיבור לאדמה הולך ומתחזק מתרגול לתרגול. צורת כף הרגל והמנח שלה על האדמה משתנה ועם הזמן היא נראית גמישה וחזקה יותר. זה לא משהו שקראתי באיזה מקום. פשוט ראיתי את זה בכפות הרגליים שלי. אם זה נשמע לכם כמו פרסומת ליוגה, אז נגיד שיש פה משהו גם מזה, אבל אני מבטיחה שאני לא מקבלת אחוזים. את התמורה אני מקבלת מהגוף כל יום ביציבה טובה יותר, גמישות, גב ישר ואמונה בתהליכים איטיים. כי היוגה היא תהליך איטי. השינויים לא מתרחשים בבת אחת, אלא במנות קטנות ומינונים עדינים. ממש כמו באהבה. אהבה אמיתית לא מתרחשת בבת אחת. היא פרי של אינטימיות, העמקה, התבוננות, הקשבה וחיבור. אולי בעצם מילת המפתח פה היא חיבור. חיבור לעצמי, חיבור בין גוף לנפש. להיות יותר במה שמרגישים ופחות בראש. להשקיט את גלי התודעה ולהתחבר למהות האמיתית, למקום הרך והגמיש שבתוכנו, לאיזון הפנימי שלנו שכל כך קל לאבד אותו עם אורח החיים המודרני.

איפה זה נוגע בנו ובחיים שלנו כאן? חיים תחת איום קיומי מתמשך מייצרים אנרגיה של השרדות, כשאותה אדמה שאליה אנחנו רוצים להתחבר, למעשה רועדת כל הזמן תחת רגלינו. אנחנו מגיבים מהר ומתוך לחץ. הסיכוי שיבנה בתוכנו מרחב אוורירי, שמאפשר רווחה ושמחת חיים הוא קטן, וללא המרחב הזה לא ניתן לקיים תהליך של צמיחה. גם לא של השתרשות. במקרה הטוב, אנחנו מטלטלים כמו אניה בים סוער, חיים מאסון אחד לאחר, מניצחון אחד לניצחון שני, מפתחים חוסן צבאי ומאבדים כל הזמן את החוסן האנושי שטמון בקשר שבינינו לבין עצמנו ובקשר בינינו לסביבה. אם תשאלו אותי, מגיע לנו הרבה יותר מזה. הרבה הרבה יותר.

מה שמדהים הוא שלמרות הDNA השרוט שלנו, הגענו פה להישגים מדהימים וזה חלק מהפרדוקס שלנו. הניגוד, לכאורה, בין אנרגיית היצירה לאנרגיית ההשרדות הוא בלתי נתפס ואולי אפילו יחיד במינו בהיסטוריה של המין האנושי. השאלה היא כמה זמן אפשר לבנות עליו כמתכון לחיים מאושרים. אני לא הייתי בונה יותר מדי כי מתישהו הוא עלול לאכזב. מתישהו היחס בין שתי האנרגיות האלה עלול להשתנות, ולדעתי אנחנו כבר רואים ניצנים של שינוי. זה בא לידי ביטוי בכוחניות הגוברת, בשסעים שמעמיקים והולכים, בחוסר האמון. אותו נרטיב שהתעצב מעצמו במשך אלפיים שבעים ואחת שנה ממשיך להתגלגל באוטומט, גורר אותנו לאיבוד שליטה, במקום שאנחנו נתחיל לעצב אותו. אנחנו זקוקים לנרטיב חדש שיאפשר לנו לחיות פה ברווחה גם אם לא בביטחון מוחלט. נרטיב שמורכב מחיבור חדש לעצמנו ולמי שסביבנו. כדי לבנות נרטיב כזה, יש צורך בחזון. מאיפה מביאים חזון? בואו נחזור לנקודת ההתחלה שלנו ושל האייטם הזה. במילים אחרות, בואו נתחיל בדמיון. כדי להפעיל את הדמיון, אנחנו זקוקים להשראה. מאיפה מביאים השראה כשאנחנו לקראת מערכת בחירות שלישית? אני מקבלת השראה מ"נשים עושות שלום" ומאשה מיוחדת במינה בשם גדיר האני, אשה שבוחרת כל יום מחדש באהבה ובתקווה. מה זה אומר? חכו לחלק ג' בשבוע הבא.

1 Comment to "יוגה והנרטיב הישראלי (חלק ב')"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.