בפנים או בחוץ? זו השאלה

Simchat Torah Ceremony at Amikam, 2019

טקס שמחת תורה במושב עמיקם, תש"פ

כשאתה ילד, חדר דחוס באנשים שנעים במעגל עם חבילה גדולה ונוצצת ביד יכול להיות הכל. אפילו המערה הסודית של חסמבה. העובדה שהם ממשיכים לנוע במשך חצי שעה באותו כיוון בלי להתבלבל, רק מעידה על חוסר היצירתיות שלהם. מישהו קבע שצריך לנוע נגד כיוון השעון, וכולם אחריו. העובדה שכולם מזיעים ונתקלים אחד בשני, לא מפריעה להם לשיר ולהשמיע קולות שמחה, כאילו לפני רגע התחיל לרדת שלג והבחינה בחשבון בוטלה. כלומר, המבוגרים מגיבים למה שמצפים מהם, כשבעצם הכל עניין של חיבור מחייב ומשעמם בין תאריך, מקום, שעה והבטחה להוריד את הכרס אחרי שבמשך שבועיים הבנאדם טחן כל פחמימה אפשרית, נשבע שאחרי החגים יוריד את הכל, גם את ה-5 ק"ג שהעלה בחופשה האחרונה לבורגס.

מנקודת מבטה של מי שמזדהה עם הילד בתמונה, לא פעם נדמה לי שאנשים מוכנים לעשות הכל כדי להיות חלק מאירוע, שבו כולם נכנסים לטרנס חגיגי מתיש ונטול פרופורציות מבחינת הקשר בין סיבת קיומו לבין תוכנו, בעיקר כשהמנגינה חוזרת על עצמה בלופ אינסופי. אז נכון שטקסים הם הדרך שלנו להרגיש שייכים, לדעת שאנחנו לא לבד ושיש משהו גדול וחזק מאתנו. אבל לפעמים אני מרגישה שהטקסים לכשעצמם לא מספיקים. כמי שרגילה לעמוד מן הצד ולהתבונן בדברים, למדתי שהרגשות הכי אמיתיים עולים וצפים בנו דווקא כשאנחנו בוחרים לא לקחת חלק, אלא להיות במקום שמאפשר להתרחשויות להיות שם, ולהקצות להן את המקום הקטן או הגדול בתוכנו, תלוי מה נכון לנו באותו רגע, בין כל הדברים שאנחנו מרגישים.

זה לא שאני נגד טקסים, אני אפילו די בעדם. אלא שהייתי שמחה אם בכל טקס היה מקום גם לדברים לא צפויים. מקום לעולם האמיתי שלנו ולא רק לעולם שאנחנו אמורים לחוות. איך משלבים בין שני העולמות האלה שכביכול עומדים בסתירה? נדמה לי שדווקא היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מצאו את הדרך, ואם לא את כולה לפחות חלק ממנה. אולי כי בהן יש יותר מקום לאדם כפרט.  זה השילוב המתבקש, לא משנה במה אתה מאמין. יכול להיות שבזה הרגע המצאתי מקצוע חדש? אם כן, אני בטוחה של"מנהלי הטקסים" של העתיד  יהיה הרבה מה ללמוד מילדים.

2 Comments to "בפנים או בחוץ? זו השאלה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.