לעוף כי יש ברירה

שישי נמל תל אביב

לעוף כי יש ברירה

מכירים את החלום הזה שאתם עפים או מרחפים? שכל המגבלות והכבלים נעלמו? כשאנחנו ילדים או צעירים הכל נראה אפשרי. אנחנו עפים על כל רעיון חדש, מוכנים לצאת להרפתקה שאין לנו מושג מה יהיה סופה. אבל די מהר אנחנו מתבגרים בלית ברירה, נכנסים לאיזו שגרה ונחות נוחתת עלינו תודעת האין ברירה. אין ברירה – צריך לעבוד, אין ברירה – צריך להתפרנס, אין ברירה – צריך להגיע לבית משלנו, אין ברירה – צריך מכונית חדשה, אין ברירה – צריך לענות לכל מי שחיפש אותנו. תודעת האין ברירה היא חלק מההתבגרות שלנו, אבל יש לה תופעות לוואי. היא הופכת אותנו לכבדים יותר, מלמדת אותנו לוותר ולפעמים גם מנתקת אותנו מהאני האמיתי שלנו. אותו אני שיודע בדיוק מה נכון לו, מה באמת צריך ועל מה אפשר לוותר כי לא באמת נפספס משהו. תודעת האין ברירה מרחיקה מאתנו אפשרויות שלא חשבנו עליהן כמו לבלות בוקר שישי בטבע במקום בסידורים וקניות, לוותר לפעמים על מסכים אחרי שמונה בערב (כולל ובעיקר הטלפון הנייד) וליהנות מערב שקט עם המשפחה, לקנות פחות בגדים כי המלתחה שלך סבבה ובין לאו הכי חצי מהם את לא לובשת (הלוואי שהייתי מצליחה) ולחשוב שאני יכולה להיראות בסדר גמור גם בלי איפור ובוטוקס (האמת, את האחרון עוד לא ניסיתי. מקווה שאם היה לי כסף לזה הייתי מוותרת) בלי לחשוש מלהתבונן במראה או ממה ילחששו החבר'ה במסיבה. אז נכון שאין ברירה והגוף שלנו אכן מזדקן, אבל הנשמה יכולה להישאר צעירה אם נבין שיש ברירה. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו עם הטוב והרע, מקבלים אותנו בחזרה. כשאנחנו נושמים עמוק ומתבוננים פנימה, אנחנו הרבה יותר מעניינים מאשר בתמונה המחוייכת שהעלינו לפני שעה. יש ברירה כשאנחנו מפסיקים לפחד ממה יהיה ומבינים שהכי הרבה אנחנו מפספסים כשאנחנו עסוקים בלא לפספס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.