מה בין לחנות בתל אביב ולעוף על השלום?

Rabin Memorial Assembly, Tel Aviv 2019

עצרת רבין, תל אביב 2019

אחרי שטחנתי את כל האפשרויות במשך יומיים, מצאתי עצמי תועה ברחובות תל אביב בניסיון נואש להחנות את הרכב. כל מכונית חונה שאורותיה דלקו, הציתה בי תקווה שהתפוגגה במהרה כשאורותיה כבו והנהג או הנהגת יצאו מן הרכב במצב קטטוני. העובדה שעשו את הבלתי אפשרי והצליחו לחנות בעיר הצפופה הזו בערב שבו מתקיימת עצרת ענקית, לא הספיקה לתת את אותותיה עדיין וסימני הטראומה ניכרו על פניהם. אחרי כשעה של חיפוש חניה הגעתי למסקנה שהובסתי והגיע זמן להיכנע, לארוז את האופטימיות המופרזת שלי ולחזור צפונה. מעולם לא קינאתי כל כך בהולכי הרגל שהציפו את הרחובות וצעדו בהבעה זחוחה לעבר הכיכר. אחרי שסיימתי לקלל ולחבוט בעצמי, נאלצתי להודות שהפיתרון היחיד הוא לוותר על תרומתי הצנועה להצלחת האירוע, להודות שאכלתי אותה פעמיים כי גם הדייט לא היה משהו ולוותר אחת ולתמיד על נסיונות ההתעיילות הכושלים שלי. טוב, אולי לא אחת ולתמיד, אבל היה ברור ששתי ציפורים במכה לא עבד לי הפעם. כל תל אביבי היה אומר לי את זה, או כמו שאמר הדייט שהגיע לפגישה ברגל "איזה תל אביבי מזיז את האוטו בערב כזה?"

למרות שכבר גמלה בי ההחלטה לשוב על עקבותי כלעומת שבאתי, משהו בתוכי רצה להאמין שיש סיכוי. שהעיר הזו לא לגמרי עויינת. בעודי חולפת בכעס על פני רמזורים מתחלפים בעצלתיים ורחובות עמוסי מכוניות, שאלתי את עצמי למה היה לי כל כך חשוב להגיע לעצרת הזו. מה היא בשבילי? ודווקא אז קרה הבלתי יאומן. במרחק לא רב, נגלה לי משהו שנראה כמו מרווח בין שתי מכוניות. לא כזה שמשמש ליציאה מחניית בניין ושכל מטרתו היא להטעות מחפשי חניה נואשים, אלא אחד אמיתי כזה, שמסביבו לא התנוסס שום שלט. רק נהגים שעברו מסכת כזו יבינו מהו אושר אמיתי. כזה שמציף אותך וגורם לך לחייך חיוך אדיוטי גם אחרי דייט מאכזב. וכך, בעודי צועדת על אבן גבירול, עלתה בראשי עוד שאלה: האם הייתי צריכה להתייאש ולוותר כדי למצוא חניה? ועוד אחת שקרובה לכיכר.

לפעמים כשאנחנו בלחץ, נחושים להשיג את מטרתנו, משהו באינטואיציה הבריאה שלנו משתבש. ואילו רגע הויתור נושא בחובו מטען של שחרור. זה דומה למצב שבו אנחנו מנסים להיזכר במשהו חשוב, אבל האסימון נופל רק לאחר שויתרנו. במילים אחרות, יש איזה שפע ביקום אבל הוא נגיש לנו רק כשאנחנו מוכנים להיות מאושרים גם בלעדיו, ולקבל את זה שאנחנו שלמים גם כשחסר. לאן כל זה מביא אותנו?

אני לא באה לטעון שקיים קשר בין מצב החניה העגום בתל אביב לבין הסכסוך המתמשך עם הפלשתינאים (שניהם, מן הסתם, לא יפתרו במהרה). הקשר הוא ביחס שלנו לרעיון השלום כמגלם את השפע שלו אנחנו מייחלים. מורשת רבין, שהסתמכה על העדפת חיים שפויים בתוך ארץ קטנה יותר מתוך הבנת ערכו של הויתור, כמו גם מעשה הרצח עצמו, הותירו את העם משוסע מתמיד. בקרב השמאל התחושה היא שלולא רבין היה נרצח, היינו חיים היום את השלום המיוחל ושהימין אשם בחוסר הביטחון באזור. בקרב הימין רבים יגידו שרבין היה מוכן לסכן את שלומנו ובטחוננו תמורת הסכמי שלום, וכי ותרנותו של השמאל מביאה אותנו לכדי סכנת קיום. אבל האמת היא, כנראה, איפה שהוא באמצע. מהו האמצע הזה? אותו מקום שבו נוכל להכיל את השונות הזו, נוותר על צדקתנו כמתכון לחיים בטוחים ונמצא מכנה משותף. רק כשבשני המחנות יבינו שהשלום היחיד שיקום פה הוא פרי עבודה משותפת ואמיתית בין שני צידי המפה הפוליטית, כשנהיה מוכנים לקבל אחד את השני גם בלעדיו, רק אז הוא יתחיל לנוע לכיוונינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.