קיסריה, ינואר 2021​

פעם, לפני שהמציאו את הדמוקרטיה, היו מלכים ומלכות, והם ידעו מה טוב לכולם. האופציה שהם טועים היתה רק מחשבה תועה. יש משהו נח, מן הסתם, במסירת העיצוב של חייך והמקום שבו אתה חי, כולל תפיסת עולמך, למישהו אחר. ממש כמו ששוכרים מעצב פנים או אדריכל. זה מוריד לא מעט כאבי ראש ומאפשר להתעסק בעיקר בעבודה, גידול ילדים, חיות, ירקות. מה שתרצו. העניין הוא שכשמדובר בחברה או מדינה, העיצוב נוגע לכולנו. מדובר ברקמה עדינה ורגישה, בה כל אחד משפיע. יותר מזה, חופש ואפשרויות בחירה מביאים אתם אחריות, וברגע שניתנת לנו האפשרות לבחור בין כמה מפלגות או כשמותר לנו להפגין ולומר כמעט כל מה שעולה על דעתנו, החיים הופכים להיות כל כך נגישים ואפשריים, שבקלות אפשר לשכוח עד כמה שבריריים הם עלולים להיות כשאנחנו טסים קדימה עם החופש שניתן לנו או כשאנחנו נתקעים במקום עם אותו חופש עצמו.

כל העסק הזה שנקרא "דמוקרטיה" יכול להפוך בקלות לביצה טובענית ברגע שאנחנו שוכחים כמה אחריות מוטלת על כתפינו, כמה דינמיות זה דורש מאתנו, התחשבות, התעמקות, בחינת עובדות, הקשבה, חיפוש אחר האמת ונכונות לשנות את עמדותינו המוצקות ביותר. כי ברגע שניתנת לנו האפשרות לבחור ולהשמיע את קולנו, ניתנת לנו גם הזכות הגדולה לשנות ולעצב לא רק את חיינו, אלא גם את חיי ילדינו ועתידם, הורינו, שכנינו ואנשים שגם אם איננו מכירים, אנחנו מחוברים אליהם בדרכים עלומות (כן, אני מאמינה שכולנו מחוברים זה לזה בדרך כלשהי). האם אנחנו באמת מבינים את האחריות שמוטלת על כתפינו? האם ניתן בכלל לתפוס את גודל האחריות כשאנחנו מוצפים פרסומות, תעמולה, חדשות, מבזקים, פייקניוז, רשתות חברתיות, בוטים, ציוצים, ידיעות שמתחלפות בקצב מסחרר, נבואות, ואינספור מומחים ואספני נתונים שחלקם נכונים, חלקם סותרים וחלקם נכונים בבוקר, אבל ישתנו כבר בצהריים, כי הקצב של העולם הזה נהיה מטורף. שאלתם את עצמכם מאיפה מתחילים?

השאלה הזו תופסת יותר ויותר מקום במחשבותי מאז שהתחלנו לחיות בחברת הקורונה ומאז שהתחלתי לפנות זמן להפגנות בלו"ז  שלי שהפך לאוורירי במיוחד בהיעדר עבודה. ואתם יודעים מה? גם הפגנות דורשות אחריות. אכן יש לנו זכות גדולה לצאת ולומר את דברינו, אבל האם זה אומר שמותר לומר הכל? שאין מקום יותר לביקורת עצמית? האם לכנות את רעיית ראש הממשלה "מטורללת" ולשלב את ה"סטטוס" הזה במלודיה קליטה שחוזרת ונשנית בלופ הוא דבר מתבקש? ההפגנות ליד בית ראש הממשלה בקיסריה לגיטימיות בעיני ואף נחוצות, אבל האם כל סוג של רפש צריך להדהד בחלל האוויר? האם כל מה שנאמר בחדרי חדרים חייב להיות מולחן ומתחרז?

יש משהו מסוכן בדמוקרטיה כי היא יכולה להפוך בקלות לאשליה שהכל פתוח בפנינו. שבחירה במפלגה עם הג'ינגל שמתנגן הכי טוב, טובה באותה מידה שבה אנחנו בוחרים שמלה או שולחן בקטלוג. מפלגות עשויות מאנשים, ואני נאלצת, ואפילו שמחה להודות, שלאחרונה גיליתי שכמה מהם לא מסתדרים כל כך טוב בתוך המגירות הסדורות שהכינותי מראש. פשוט כי הלכתי לבדוק כמה עובדות כחלק מפעילות כלשהי ב"נשים עושות שלום". הבנתי שלא הייתי שונה בהרבה מאותו אחד שמצביע כבר 50 שנה לאותה מפלגה או מי שצעקה מחלון מכוניתה "רק ביבי" בעת שחלפה על פני. גיליתי, למשל, שדרעי מטפל מזה זמן מה בהבאת עובדים זרים ממרוקו, גפני הגיש הצעת חוק בנוגע לדמי אבטלה ותיקון פערים חברתיים כמו גם העלאת גיל הפרישה לנשים. אלה נושאים שאיני מתעניינת בהם ביום יום, אבל הם נוגעים לכולנו. האסימון נפל. גם אני מצביעה שמאל כי זה מה שאני עושה כבר שנים, כי באופן כללי זה נראה לי הכיוון הנכון. האם ביררתי אי פעם מה עשו חברי העבודה או מרץ בזמן כהונתם? אני מתביישת לומר שלא. גם אני שבויה בתפיסות מאובנות שהגיע זמן לנער ולאוורר. כמה מאתנו באמת בודקים את הדברים בשטח? מתעמקים, קוראים, עוקבים אחר הנעשה בועדות הכנסת?

הדמוקרטיה ניתנה לנו כדי שנעצב את ביתנו, נתקן את המעוות, נאמר את דברינו ונשאל את עצמנו כל פעם מחדש אם הבית הזה ראוי לנו ואם אנחנו ראויים לו. במקום זאת, אנחנו מעדיפים לא פעם להיסגר בתוכו, להביט החוצה בזעם ולייחל לשינוי שיגיע מאי שם. נשבעתי שלא עוד. הפעם אני הולכת לנער כמה הנחות יסוד ולהסיר את האבק ממה שהתרגלתי לראות. יכול להיות שהתוצאות בסוף יהיו דומות, אבל לפחות אדע שפתחתי כמה מגירות.​