יער חדרה, יום העצמאות 2021

איך זה שחג שאמור לסמל את… סליחה. נתקעתי. אה… באמת מה? מה הוא מסמל או מה אנחנו חוגגים בכלל? אולי את העובדה שיש לנו מדינה? "שאף אחד לא מחליט עלינו" כמו שאומרים הילדים. בסדר, זו בהחלט חגיגה אבל אתמול ניסיתי בפעם האלף לפענח את הנוסחה ללא הצלחה. למה הדרך לחגוג את הפריבילגיה הזו שהיא לגמרי לא מובנת מאליה, מה גם שיש כאלה שגורלם לא שפר עליהם ולמרות שיש להם מדינה הם רחוקים מלהחליט על עצמם (אנחנו? מה פתאום?) היא על ידי שאיפת ענני עשן, חשיפה עור התוף לדציבלים שמתחרים במטס, חיפוש חניה אינסופי וטיוב הקרקע בבקבוקי פלסטיק ופחיות? טוב, תגידו שזה לא העניין. שמה שחשוב זה להיות עם המשפחה, להיות בחיק הטבע, לנוח ובו זמנית לרוץ אחרי הילדים עם שיפודים עמוסי בשר בעוד הם מתעקשים לרסס זה את זה בקצף לבן. מודה שיש בזה משהו. בילדותי הסתפקנו ב"גבעת חלפון" וב"חידון התנ"ך" אחרי שערב קודם דפקנו זה לזה עם פטישי הפלסטיק הצפצפנים על הראש, אכלנו פלאפל בפיתה והצטופפנו עם אלפי חוגגים אחרים במרכז העיר (מסתבר שהיסוד המזוכיסטי הזה נולד כבר אז). זה המקום לעצור לרגע את גל הביקורת שעומד לפרוץ פה, ולומר גם כמה דברים טובים. לא היה מישהו אתמול שלא התעקש להאביס אותי, וכשסיפרתי שאני צמחונית ובזה חשבתי לחסל את העניין, התחילו בקדחתנות לחפש מה עוד יש בנמצא. מיד נשלפו החוצה הפיצוחים, הסלטים, ארטישוק ו"רק משהו קטן". אני מודה שאת הדבר הזה לא רואים בשום מקום בעולם. הצורך לכבד ולוודא שהאורחת הבלתי קרואה לא תחזור מפה רעבה, הופך אותי בן רגע מצלמת שרק מבקשת לחזור הביתה עם תמונה טובה לאורחת שחייבת לטעום משהו (הטענה שרק עכשיו אכלתי ארוחת בוקר לא תופסת). יש בתרבות שלנו (וליתר דיוק המזרחית) משהו חם ומיטיב, שמחבק (לפעמים חזק מידי אפילו) ומזכיר לי כמה חום יש בעם הזה, כמה נתינה. אבל ראבאק, לא יכול להיות שיש עוד דרכים לחגוג? לצאת מהאוטומט הזה ולהניח לכל הפיח ולחיות המסכנות? אני מאמצת את מוחי ולא בא לי שום רעיון. זה מה שקורה כשפועלים מתוך אוטומט. הראש לא מכיר כבר עוד אפשרויות. אז הכרחתי את עצמי לחשוב על דבר אחד לפחות. זה נגמר בזה שקמתי, אכלתי חלבה, ארטיק, שתיתי קפה וגיליתי שנגמרו העוגיות (מעניין מתי…). טוב, צץ לי רעיון. מה עם להפוך את יום העצמאות ליום ספורט לאומי. יום שבו בני המשפחה נפגשים ועושים ספורט ביחד. לא חייבים לרוץ מרתון. אפשר גם משהו בקטנה כמו לרכב על אופניים (והגיע זמן שיסללו פה שבילי אופניים נורמלים למאותגרי פדלים), לצאת למשחקי כדור בקבוצות (נגיד המשפחה של אמא נגד המשפחה של אבא. זו אחלה סובלימציה, רק קחו את זה בפרופורציה ועדיף שתשאירו את החמות בבית), להטיס עפיפונים, לטפס על משהו (או מישהו. אולי החמות?). ברור לי שההצעה הזו נוגדת את הדי. אן. איי הלאומי ואולי אפילו מאיימת לדכא מוטיב עממי עתיק וחשוב מאין כמוהו, אבל מי אמר שאי אפשר להשתנות? הקמנו מדינה? אז גם זה יכול עוד לקרות. ואם לא, אז יש לי רעיון משודרג. לחגוג את יום העצמאות כמו שחוגגים את ראש השנה: במשך יומיים כשהיום הראשון מיועד לרביצה בחיק המנגל (עם שיפודי טופו) וביום השני… מה? יש פה יותר מדי חגים? יש בזה משהו, אבל שרדנו את פרעה, נשרוד גם את זה.