מעבר למראה (חלק א')

Beyond the Mirror

דיוקן עצמי, ינואר 2020

לפני שנה בערך, באחת מנסיעותי המעטות באוטובוס, מישהו קם והציע לי לשבת. מבחינתי זו היתה קפיצת מדרגה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אבל בלהט העניינים והסידורים, עברתי. כמה שבועות אח"כ מצאתי עצמי שוב במצב דומה. הוריתי לעצמי לא לקחת ללב אבל הפרתי את ההוראה ברגע שהצצתי בבבואתי באותו ערב. הזכרתי לעצמי את אמא שלי ורק זה גרם למצח שלי להתכנס לקומפוזיציה לא מאוזנת במיוחד. מתחתי קצת את העור אחורה והפלא ופלא, בן רגע נראיתי בת 45. כמה פשוט. תישארי ככה, אמרתי לעצמי, אבל האפשרות שאחטוף נמק עשתה את שלה. "תאהבי את עצמך כמו שאת", מלמלתי, וחמש דקות אחרי זה מצאתי עצמי מול פרסומת של חברת קוסמטיקה בינלאומית שמציעה מבצע על טיפולי לייזר חדשניים. אותו קול פנימי שדיבר על אהבה השתתק וקול אחר, נוירוטי משהו וחסר חמלה לחש. "הגיע זמן שתעשי משהו עם איך שאת נראית. כתמים זה נחמד אצל דלמטי, אבל עלייך זה פחות מוצלח". למרות שהיה ברור לי שאני נכנעת לישות חסרת חמלה, הקלקתי על המודעה שבשרה על טיפולי הלייזר המתקדמים ביותר בעולם ועל הסרת כתמים ב-4 מפגשים. השארתי פרטים. למחרת כבר קבעתי תור.

" אני מציעה שאם את כבר עושה טיפול להסרת פיגמנטציה (ככה זה נקרא בז'אנר המקצועי), תשלבי בזה עוד משהו. את הרי כבר מגיעה לכאן וזו לא נסיעה קצרה, אז חבל שלא נטפל גם בקמטים", הציעה הגברת המטופחת בסוודר קשמיר לבן שישבה מעבר לשולחן. הצצתי בצילום התקריב של פני שצולם על ידה רגע קודם. "אני בסדר עם הקמטים" שיקרתי במצח נחושה. "מה שמפריע לי זה הכתמים". "באמת? חבל", ענתה המטופחת. "מה חבל?" סיננתי לעבר פניה המגוהצים למשעי. "בזמן שמורידים לך את הכתמים אפשר גם לעשות מיצוק. ככה את מרוויחה שתי ציפורים במכה". "את מתכוונת שככה אתם עושים קופה?" כמעט פלטתי ונשבעתי שלא אתן לה לעשות לי את זה. באתי בשביל כתמים, אבל את הקמטים שלי, האישיות שלי, לא אתן להם למחוק. "מה אישיות, איזה אישיות"? הזדעקה נטולת החמלה שהקליקה על המודעה. "האישיות שלך זה מה שחשוב עכשיו? את מי את מנסה להרשים?" "תהיי חזקה", אמרה השקרנית החסודה ועשתה עצמה חירשת. "אני מציעה שתשמעי איך זה עובד. אולי תשני את דעתך", אמרה המגוהצת בשלווה. "זה מה שכולן עושות בסוף. לא עושים חצי עבודה, ואת נראית לי מבינה עניין". "אני לא חכמה, אני טפשה מאוד כשזה מגיע למראה שלי…" רציתי לומר, אבל הסכמתי לפגוש את גלית שתסביר לי איך העסק עובד.

לאחר כמה דקות של המתנה נכנסתי למשרדה של גלית, אשה מטופחת באופן מעורר קנאה. היא התעניינה בחביבות רבה במה שאני עושה ואמרה שהיא מתה על צילום. אחרי שהראתה לי כמה דוגמאות של לפני ואחרי, סיפרה לי שהיא בת 50, אבל אף אחד לא נותן לה יותר מ-40. היא הראתה לי איך נראתה לפני הטיפול. "את מבינה? החלטתי שאני משקיעה בעצמי". "כמה עולה ההשקעה", התעניינתי בחשש. "היום יש לנו הטבה מיוחדת, שהופכת את הטיפול הזה למשתלם במיוחד". "אוקיי" עלצתי. היא רשמה על הדף סכום בן חמש ספרות. למראה התדהמה ועוד כמה קמטים שנוספו לי בין רגע, הוסיפה "את מקבלת פה הנחה מאוד יפה, כן? תוכלי לפרוש את הסכום ל-36 תשלומים. כמעט שלא תרגישי את זה". "אה… " לא הספקתי לענות כשהוסיפה "אל תחשבי על הכסף. יהיה לך כל כך טוב כשתסתכלי במראה, שפשוט תשכחי את זה. מה שיישאר זה ההרגשה הנפלאה כשכולם יגידו לך שאת נראית נהדר. שאפילו 40 לא היו נותנים לך".

משהו בטון הדיבור האובר משכנע שלה גרם לי לשים את הטפשה בצד. "אני צריכה לחשוב על זה" עניתי. "מה יש לחשוב"? המשיכה המשכנעת במרץ. "אני לא יכולה לקבל החלטה על סכום כזה ברגע"', הסברתי. "את מבינה שאם לא נסגור היום, תאבדי את ההטבה שלך?", לא ויתרה המטופחת. זה היה הרגע שבו משהו במאזן הכוחות השתנה, כי איום הוא הדרך הכי בטוחה של איש מכירות להיכנס לעמדת חולשה. "את מבינה שתהליך ההזדקנות של העור שלך רק ילך ויגדל? אם זה חשוב לך, זה הזמן לטפל בזה". אמרתי לה שבסכום הזה אני יכולה לקנות ציוד צילום חדש שעליו אני חולמת כבר שנה. "איך את משווה"? הזדעקה. תמונתה של סלבית ידועה ויפהפיה שנראית צעירה ב-20 שנה מגילה ושהיתה תלויה על הקיר מאחוריה, עוד הספיקה לעשות לי איזו צביטה. גם כשקמתי ועמדתי לצאת, המטופחת שאלה: "בת כמה אמרת שאת?" רציתי לומר 46 או אפילו 36 (נגיד שהתבלבלתי עם מספר התשלומים) אבל זה היה דווקא הזמן להתמודד עם האמת לאמיתה. "חמישים ושש" סיננתי בשמץ של גאווה וכמעט שהוספתי וחצי כשהמשכנעת לא ויתרה "את כבר בת 56 ולא עשית עדיין כלום. זה הזמן להתחיל לקחת את עצמך בידיים".

הסתכלתי חליפות בה ובסלבית ותהיתי לאן נעלמה הנחמדות שבה החלה הפגישה. האם אמביציה עצומה טרפה בין רגע את התקשורת והקרבה? כן, לאמביציה יש מחיר. לא משום שאבדה אותי כלקוחה, אלא כי היא אפשרה לה לבעוט הצידה את האנושי שבה. אחר כך, כשהצצתי במראה, שאלתי את הבבואה למה. למה קשה לה, כמו לרבות אחרות, לקבל את העובדה שהיא נראית לגמרי בגילה. שפניה מביעים את מי שהיא ושעולם לא תשוב להיראות כמו מי שהיתה. האשה ממול הסתכלה בי בחמלה. "התשובה אצלך. כשתמצאי אותה, נוכל להיפגש מעבר למראה". אמרה ונעלמה.

7 Comments to "מעבר למראה (חלק א')"
  • מירי יקרה נהדר. כל הכבוד לך על הפתיחות והכתיבה היפה. ואת נראית יפה ולא בגילך. אז מה אם ניראה יותר טוב הזמן יעמוד מלכת גם ליפים וגם לפחות יפים הזמן מתקדם באותו קצב. אריכות ימים טובים ושמחת לבד לך ושבת שלום

    הגב
  • יש לך נפש של אומנית. לא בכדי את צלמת. בטוח שאת אוהבת את העבודה שלך.

    הגב
  • מירי הכתיבה שלך נהדרת אמיתית ואמיצה. עברתי חוויות דומות כשהגעתי לכל מיני קלינקות של מתיחת קמטים, מחיקת כתמים, מחירת אישיות ציפוי שיניים, חיסול חשבון בנק, ומה לא… עד שיום אחד אכלתי בוטוקס בכמות אדירה. אותו הבוטוקס שמזריקים בין הגבות כדי שלעד תראי מופתעת גרם לי לשיתוק כללי בכל הגוף וגם גרם להבין שהחיים ואיך שאתה בוחר לחיות אותם יותר חשובים מקמט פה וקמט שם.
    דפנה

    הגב
    • תודה, דפנה. זה לא יאומן מה נשים מוכנות לעשות כדי להיראות יותר טוב ויותר צעירות כשבעצם ההתמודדות האמיתית היא להיות מי שאנחנו, לטוב ולרע. מסתבר שמה שהכי קשה זה לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו. מצטערת שזה מה שהיית צריכה לעבור כדי להבין את זה. דבר אחד ברור לי עכשיו, כשאת מוכנה לקבל את עצמך עם כל סימני הגיל, את נמצאת במקום הכי טוב והכי מחבק שיכול להיות.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.