סינדרלה כחול לבן

Nazareth, Christmas 2019

נצרת, חג המולד 2019

אחד הדברים שיהודי מבין מגיל צעיר הוא שהעולם כולו נגדנו ואיכשהו זה תמיד קשור באוכל. זה מתחיל מתישהו בסביבות הפעוטון כשאתה לועס את המצה בגרון ניחר ומשמיע קולות של תקליט חורק תוך שאתה מדקלם שירי חופש, ממשיך בגן בחנוכה כשכתמי השמן על הג'ינס החדש יהיו תמיד זכר לרשעותם של היוונים עד שהג'ינס יעבור לאחיך והוא יצטרך להתמודד עם מלכות יוון הרשעה (או לפחות עד שתסעו לחופשה בכרתים), וימשיך בבית הספר כשאוזן ההמן הנימוחה, שממולאת בשוקולד עם נגיעות וניל וכוסברה, מקונדיטוריית בוטיק ברמת אביב היא בעצם סמל לכך שכמעט והלכנו פייפן אצל האירנים כבר לפני 3000 שנה. ויש גם את הקרטושקס השרופים של ל"ג בעומר עם העשן והכביסה המסריחה שבדיוק היתה כבר יבשה, ובקיצור מה לומר? כל ההיסטוריה שלנו היא סוג של היינו פה, שנאו אותנו, כסחו לנו את הצורה, את הכביסה, נמלטנו בעור שיננו, צריך לאכול כי אחרת שוב לא נהיה וגם כדי לפצות את עצמנו על כל הסבל. מזל שיש את שבועות שסוגר את הסבב דווקא עם עוגות גבינה בלי יותר מדי אסונות (חוץ מזה שעכשיו בגד הים החתיכי בקושי עולה עלייך, דווקא כשפתחו את הבריכה). ההיסטוריה שלנו מלווה בהיסטריה, בחוסר ובאיום קיומי ולכן יש משהו כל כך חמים ומושך בחג המולד. איש לא מת, אף אחד לא נס על נפשו. למרות שסיבת קיומו היא כאן אצלנו בלבנט, הוא מתקשר תמיד עם ארצות הקור, סנטה קלאוס חביב (אלא אם הוא עובד בקליפורניה, אז הוא מזיע ועצבני), אורות צבעוניים, אח מבוערת, עץ ומתנות. זה בעצם חג של פנטזיות וחלומות ילדות, חיבור לאני הנותן והמקבל שבנו, לילד התמים והמאמין שהיינו פעם. זו הסיבה שגם מבוגרים אוהבים כל כך את כריסמס. גם כיהודי מבוגר, קשה שלא לחוות את תחושת הקיפוח המסורתית, שליוותה תמיד את הילדים היהודים מעבר לים, כשחבריהם הנוצרים חלמו בלילה על סנטה ושק המתנות.

למזלנו ישו התחיל את הקריירה שלו אצלנו, ולכן יש עיר אחת בארץ שאפשר להתבשם בה מעט באוירת החג. נצרת, עיר אפורה, מוזנחת ונטולת יומרות ברוב ימות השנה, הופכת בחג המולד לסינדרלה. אמנם הקישוטים לא מצליחים להעלים לגמרי את כתמי הגיל, אבל מה זה משנה כל עוד גם אנחנו יכולים להרגיש קצת בחו"ל לשעה. כלומר, להצטלם ליד העץ הענק בכיכר, לקנות שרשרת אורות צבעוניים וכובע אדום עם פונפון לבן ולאכול כנפה מעלפת ליד המסגד הלבן, כשבחוץ אפור וקר. אז נכון שזה לא מה שישו אהב, בטח לא כשצעד בויה דולורוזה, אבל זה מה שיש לעיר להציע. וזה הרבה מאוד בשביל ילדים והורים יהודים שצריכים לחכות עד הערב כדי להדליק נרות ולשיר מעוז צור.

משהו בחגים היהודים מזכיר תמיד את הסבל האנושי והקושי שיש לעולם להציע, משהו שגורם לך להתבגר מהר מדי. לעומת זאת, חג המולד מציע לך לטבול בתוך אגדה קסומה שבה אתה יכול להיות שוב ילד, גם אם אתה קורס מרב סופגניות ולטקס. ואנחנו צריכים את זה, כולנו. כולנו כמהים לפעמים להשיל מעצמנו את גלימת המבוגר שצריך להתגבר, להילחם, לשרוד ולחשוש ולהיות שוב ילד שמאמין שהכל אפשרי, שסנטה אמיתי, גם אם הוא עושה את זה רק כדי לסגור את החודש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.