סינדרלה ממין זכר

A Male Cinderella

קיסריה, אוקטובר 2020

כשהיא תחזור הביתה, הדגל השחור יחזור להיות מטאטא ממש כמו בסיפור סינדרלה שחזרה להיות לכלוכית. כן, יש שם אופוריה גדולה בחוץ, תחושה של ביחד, של צדק ושל חיבוק. אבל אז אני חוזרת הביתה אל הספקות, אל נתוני הקורונה. אל הילד-נער ששואל "בשביל מה את מפגינה"? ואבי שלמרות שהוא במהותו שמאל הפך עם השנים למרכז, אולי כשגילה שכשאתה באמצע, אתה יכול  לגלוש קצת לכאן ולכאן ואף אחד לא ישלח אליך אצבע מאשימה. אבי, שפעם כשהייתי ילדה, היה מערכניק אדוק והאמין בסוציאליזם, אבל כשהחיים התחילו להיות מרופדים יותר, קיבל "הארה" וגלש ימינה, ואפילו הצביע פעם אחת, מזמן, לביבי ברגע של בלבול, טוען שלמרות הכל נתניהו ראש ממשלה טוב ושאנחנו במצב מצוין. ואני לא מבינה איך האיש הזה שאני כל כך מעריכה את שיקול דעתו והבנתו בענייני השעה, שמכיר כל אייטם חדשותי עוד מלפני שיצא לפנסיה בגיל 87, האיש הזה עכשיו מתעקש לראות במשקפיים אחרות לגמרי, שאינן המשקפיים שעליהן גדלתי, שדרכן למדתי לראות את העולם ולבקש צדק, יושר, צניעות, שיקול דעת וחמלה. האיש הזה אומר לי שאין מה לעשות ושצריך לתת לבית המשפט להחליט, כי כל זמן שלא הוכח כלום, אנחנו מבזבזים את זמננו לריק. וכאילו כדי לזרות עוד קצת מלח על הפצעים, גם ממלמל לעצמו (אבל מספיק חזק שאשמע) "הוא גם לא ילך לכלא" וכשאני מתקוממת "למה לא?" הוא שותק. שותק ועושה איזו תנועת ביטול בידו. ואני יודעת שהוא לא היחיד. עבור רבים, גם כאלה שאינם מצביעי ליכוד, ביבי הפך לסמל. אבל סמל למה?

עבור השמאל הוא סמל לנהנתנות, תחמנות, בריונות ואולי גם לדרך אליה פנתה המדינה ב-2-3 העשורים האחרונים מאז נואשו כולם מאוסלו. עבור הימין הוא סמל ליציבות, כוח, עצמה וביטחון –  התשובה האולטימטיבית לכישלון אותו הסכם שהפך לאחת מנקודות המחלוקת בין שמאל לימין. או כמו שכתב לי אחד מאוהדיו "הוא מאוד חכם, יודע לעבוד על כולם. אני לא רוצה ראש ממשלה חנון. אני רוצה אותו ערס, שכל ראשי המדינות יעשו לו חשבון כמו עכשיו, ולא אחד שכל אחד מהמנהיגים יסובב אותו. הוא כלכלן ברמה גבוהה מאוד. עזבי שעכשיו קורונה וכל העולם עצר. בקיצור מלך ישראל חי וקיים". ההיסטוריה תשפוט את ביבי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא השתרש בחיינו כמו אותו עץ חזק שבזמן שאנו יושבים על רהיטי הראטן בחצר ומתענגים על פריו, שורשיו חופרים עמוק באדמה ומערערים את יסודות הבית עד שמישהו שם לב שהרצפה קצת עקומה. רק שאז כבר מאוחר.

אולי האמת היא איפשהו באמצע, כמו רוב האמיתות. בשבילי ביבי הוא סמל לכאב גדול ולפספוס. מטפל חכם שהייתי אצלו פעם אמר לי שכל הבעיות שלנו נובעות מכאבים לא פתורים. כאבים שדחסנו ולא התבוננו בהם, אלא ביקשנו להמשיך הלאה בלי לפנות להם מרחב ראוי בתוכנו. עם הזמן הכאב הופך לאבן שמתגבשת בתוכנו, ותוקעת אותנו ואת כל האנרגיות שנועדו לצמיחה ויצירה. האיש הכל כך אינטיליגנטי הזה, שניחן בכריזמה, יכולת ביטוי עילאית ועמידות נפל קרבן לנרקיסיזם חולני שנוצר מתוך כאב לא פתור שחווה כנראה אי שם בילדותו או נעוריו. הוא יכול היה להיות אחד הטובים לו רק ידע שיש לו בחירה בכל רגע נתון. אלא שכשאתה שקוע עמוק בבוץ או באיזה קונספט שהתגבש במוחך מבלי שתהיה לכך מודע, ניטלת ממך יכולת הבחירה. אולי ביבי הוא סוג של סינדרלה ממין זכר. הבן האמצעי שלא טופח כמו אחיו הבכור שהפך למיתוס במותו, הדחיק את הכאב ונאבק להיות מה שההוא לא היה. הוא אכן זכה להיות אביר הממלכה וגם ללא מעט אהבה. אלא שבקרבו נותר הבור. אותו בור שלא יודע שובע, והוא שואב אותו אליו. כי בחיים האמיתיים כל סינדרלה שאינה מעזה לגעת בכאבה, עלולה להישאר לכלוכית עד יום מותה.

ביבי לא רוצה לחזור הביתה לא רק בגלל המשפט המצפה לו. זה הרבה יותר עמוק. בבית מחכה לו הכאב. זה שלא רצה להביט לו בעיניים. לפעמים נדמה לי שאני רואה אותו בעיניו. באיש שהפך עבורי יותר מכל לסמל למה שהכאב יכול לעולל לנו. כשאני שבה הביתה מההפגנה, אני תוהה אם יום אחד נדע להפוך את הכאב שלנו לעוצמה. לא את הפחד כי אם את הכאב. כי מתישהו סינדרלה תצטרך לצאת מתוך האגדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.