פנטזיה מקומית

Saturday eve, Sacher Park

ליל שבת, גן סאקר

במקום שבו העשן מתפזר מעל הבשר אבל מרחף כל העת מעל גבולות, סכסוכים, פתרונות אפשריים והסדרים מעורפלים, אני תוהה מה זה להיות פה ערבי או ערביה בעיר מאוחדת אבל לגמרי חצויה. האם זה לדעת שלא משנה מה, תמיד תיתחם בחבורה שלך? מוקף איסורים, חי על אדמת מריבה, נבלע ומוותר על מי שאתה כי את התרבות שלך, ובעיקר הדעה, מעדיפים להרחיק הלאה  אל מעבר לרצף הטריטוריאלי. לחיות בין מציאות לחלום, בין להיות אדם ללהיות שגיאה כי היתה לנו פנטזיה שעם הזמן פשוט תתפיידו, בעיקר אם נעשה הכל כדי שיהיה לכם רע. לא יאומן, למרות שממש השתדלנו זה לא קרה. ולא רק שלא התפזרתם, אלא גדלתם ועכשיו מה עושים עם זה, לך תדע. אז שחררנו את העיר אבל כלאנו את עצמנו ואתכם בחידה לא פתורה. וכמו באיזה חלום בלתי אפשרי על אביר ונסיכה נחתנו על קרקע קשה, זרועה אכזבה, שהפכה לכאב ושנאה.

אהבתי את הרגע הזה שיש בו פנטזיה ונחישות, ריחוף שמימי ומקום לנחיתה. התחברתי לתנועה הנשית והגברית, לרוך ולעוצמה. הוא נגע בפנטזיות שלי, בעיקר באלה שלא התממשו. התמסטלתי מהעשן וחשבתי לי שכשמפנטזים רצוי גם להכין גם קרקע לנחיתה. כזו שמכילה את הטוב שבנו, את החוכמה. כזו שיכולה להתמודד עם חלומות, סכנות, אשליות ופחד. שמרככת את הכאב ומרפאה. שמזינה ומחברת מחדש את החלקים שהתפרקו, שלא נבהלת מעצמה. שמרגיעה וצומחת מתוך הטראומה. האם הכנו לנו קרקע כזו, מרפדת, אז לפני 51 שנה? אני לא בטוחה. אולי לא ידענו איך, אולי חשבנו שהיא תקרה מעצמה. אולי היינו צעירים מדי, אולי זקנים ולמודי מלחמה. האם עוד ניתן למצוא את האמצע? להכין את הקרקע? כזו שאינה אדמת מריבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.