פעם בשנה אני פוגשת אותה אחרת. לא עם דלי ומגב בקניון, גם לא מעל דפי העיתון. לא שקופה, אלא לבושה לבן, משדרת איזו גאוות יחידה. מתגודדת ביחד עם חברותיה, מדברת בשפתן ושפת גופן אומרת "אני אמיתית ואני כאן".

חג הסיגד, 2019

כן. יש יום אחד בשנה בו היא מוקפת חברות ובנות משפחה, יודעת שהיום הם במרכז, ושביחד עם כל האלפים שמסביבה אי אפשר להתעלם מהם. החג הזה, שפעם חגגו אותו באתיופיה, ושעכשיו הם חוגגים אותו בירושלים, מעצים אותה כי כאן, בטיילת, אל מול העיר העתיקה, היא יודעת שאפשר. שאם את מאמינה במשהו וממשיכה לחלום עליו שוב ושוב, בסוף זה יקרה. והיא שמשחר ילדותה למדה לחלום על ירוסלם, מצאה עצמה יום אחד עוזבת את כפר הולדתה וצועדת עם הוריה ואחיה במדבר, חשופה לסכנה, מתגברת על הקושי ונוטעת תקווה חדשה בליבה. תקווה שאותה קיבלה בירושה מאבות אבותיה, שגם הם חלמו על הארץ הקדושה. הם לא זכו, אבל היא זכתה. תלאות הדרך לא הכריעו אותה, אלא דווקא חיזקו. לא. היא לא קיבלה את הארץ הזו על טס נוצץ. היא היתה צריכה להאמין, לקוות, ללכת בדרך לא דרך, לדעת שחלק מקרוביה שכה אהבה, ידעכו ויאספו אל עמם עוד לפני שתם המסע, ולעולם לא יראו את הארץ הנכספת ביחד אתה. ואז אחרי שצעדה עקב בצד אגודל, התגברה על הקור והחום, הרעב והצמא, העייפות, הכאב והאבדן, הגיע הרגע לו חיכתה. היא עלתה על מטוס והמריאה אל המקום שבו כולם יהודים, שהוא הכי שלה ושלהם. רק שאז גילתה שהוא בעיקר שלהם ושהחלומות היו ורודים מדי, ובכלל כל מה שקשור בצבע הוא עניין נפיץ. נכון, לא לזה ציפתה אבל יש יום אחד בשנה, בכ"ט בחשוון, שבו כולם נפגשים, ממלאים את הטיילת בארמון הנציב, מודים לאלוהים שהם כאן ומתפללים שימשיך להיות עמם. כי בשבילם שום דבר לא מובן מאליו. ואנחנו שהתרגלנו להתהלך פה כמו אדונים, שוכחים לפעמים שהם בעצם הגיבורים. שהיא, בעלה וילדיה הם אלה שבכל יום מתגברים על הקשיים ועל האפליה, מבליגים וחולמים על היום שבו ירגישו, שבחלקת אלוהים הקטנה הזו יש מקום לכל הצבעים.