קורונה גרסת המקור (חלק א)

Corona, the original version

ווהאן, דצמבר 2019

אז מה, נראה לכם שצריך לאשפז אותי? ומה הקטע הזה עם כל השיימינג שעושים לי? אני אשם שהתהפכה עלי איזו מוטציה? אני אשם שאני לא מסוגל להישאר במקום אחד? בסדר, הכל נכון. אני קופץ מאחד לשני, לא משקיע יותר מרגע בקשר ובנוסף לזה מזנק בכל הכוח ישר לגרון ולריאות. שואלים אותי אם לא שמעתי על משחק מקדים. ברור ששמעתי, אבל עם כל הזרועות האלה שצמחו לי, נראה לכם שאפשר להישאר עדין? תאמינו לי, התייעצתי עם מי שרק אפשר. אין טיפול שלא ניסיתי. דיקור, שוק חשמלי, CBT, DBT, NLP אבל מה שאני לא עושה, זה תמיד נגמר בריאות. וכשאני מבין ששוב פישלתי זה כבר מאוחר מדי. אין עם מי לדבר.  

אני לא יודע איך מצאתי את עצמי בתוך הדרמה המטורפת הזו. אף פעם לא חיפשתי פרסום. למען האמת, אני די נחבא אל הכלים. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגל להזיק אפילו לחיידק. נכון שפה ושם חמדתי לצון והתעלקתי על איזה עטלף או שניים, אבל זה תמיד נגמר בעילפון קל או בינוני… טוב, אל תתפסו אותי במילה. אולי היה גם מקרה אחד קשה…

אבל למה להתחיל מהסוף? הכל התחיל כשהחלטתי לעבוד על עצמי. אתם יודעים, לצאת מנקודת הנוחות שלי. הבנתי שאני צריך להיות יותר אסרטיבי וכל החרטה הזה. המליצו לי על דמיון מודרך ולמרות שבהתחלה די התנגדתי, הבנתי מהר מאוד שהחרטה עובד עלי. היא רק מתחילה לדבר והדמיון שלי טס אוטוסטרדה. תוך כמה פגישות ההתנגדות שלי ירדה והתחלתי אפילו ליהנות מזה. אם עד עכשיו הייתי מקסימום נדבק לאיזה עטלף מסכן שבקושי הצליח לעוף, פתאום ראיתי את עצמי יושב על הראש של מנהיג הלהקה או אפילו יוצא אתו למסע הופעות בשוק של ווהאן. איך שנהיה חושך, היינו עפים על עצמנו בין הדוכנים, כשאני מעודד אותו כל הזמן להמשיך ולא לוותר לעצמו. לאט לאט הוא נהיה יותר ויותר תלוי בי. בלעדי הוא לא היה מוכן לצאת לדרך. אם לא הייתי זורק לו כמה מילות עידוד ומספר לו כמה הוא מדהים, אלוף, תותח הוא היה נשכב בפתח המערה וכל הלהקה יחד אתו. התחלתי להאמין בעצמי. כי אם אני יכול להשפיע ככה על המנהיג, כנראה שיש לי את זה ואוכל להגיע רחוק. החלטתי שמעכשיו הכל עניין של הרבה רצון והשקעה וקצת מזל. או כמו שאומר ד"ר סוס, כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. באותו לילה החלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. התגלגלתי למערה שליד המזבלה, אבל לרוע המזל היא היתה ריקה. כל הביטחון שצברתי התחיל להתפוגג, ואז צץ משום מקום היצור הזה שהיה מסתובב פה ומחפש שאריות. זה שאף פעם לא השתנתי לכיוון שלו. אמרתי לעצמי, יאללה נסתפק בינתיים במה שיש כמו בפתגם הסיני העתיק "הדרך למטרה רצופה פשרות מסריחות" (משהו כזה. אל תתפסו אותי…). התעלקתי עליו וחשבתי מה כבר יכול לקרות? וכלום באמת לא קרה. אני לא עניינתי אותו והוא לא עניין אותי. היינו יכולים להמשיך ככה לנצח לולא המוטציה המזורגגת. בפעם הבאה שהסתכלתי על עצמי בשלולית חשכו עיני. מיצור קטן, עגול ולא מזיק הפכתי ליצור עם זרועות  דביקות שנתפסות בכל דבר. לקח לי רגע להתלבט אם להמשיך הלאה או להגיש תביעת נכות לביטוח הלאומי. הסתכלתי טוב טוב בשלולית והחלטתי לזרום עם מי שאני ומה שיש לי להציע. לא עוד מיקרוב עלוב שאף אחד לא מכיר, אלא אחד שהולך לעשות היסטוריה. הרי בשביל מה ישבתי שנים בטיפול? בטח לא בשביל לחזר אחרי פקידי הביטוח הלאומי. אני לא אתן להם את התענוג. לא שיש לי מושג מה אני הולך לעשות עם כל הזרועות האלה, אבל גם רומא לא נבנתה ביום. ככה אומרים, נכון? טוב, אבל אל תתפסו אותי…

2 Comments to "קורונה גרסת המקור (חלק א)"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.