קלקיליה, אל תתפשטי

Giv'at Olga Beach, September 2019

חוף גבעת אולגה, ספטמבר 2019

במבט ראשון חשתי חמלה. על הלבוש המסורבל והבד העבה, על השרוול הארוך, על כך שאינן יכולות ליהנות מהים. במבט שני הן היו שקועות כל כולן בחווייה כי לא כל יום מגיעים מקלקיליה לאולגה, גם אם מדובר רק בחצי שעה נסיעה. הן הביאו אתן את האופנה המקומית, את מה שמוכר, את מה שחונכו עליו ומה שהורגלו אליו. את כל מה שאולי היו שמחות לפשוט, אם רק היה לכך אישור. ואולי לא כי הן לא נראו אומללות. בעצם הן נראו די מאושרות מעצמן, מהמים שליחכו את כפות רגליהן, מצילומיהן שנבטו אליהן ממסך הסלולרי. הן נראו לא פחות נשיות מבר רפאלי בבגד ים.

שאלתי פעם מישהי שצילמתי, באיזה בגד היא מרגישה הכי נשית. תשובתה הפתיעה אותי: "לא משנה איזה בגד. אני תמיד מרגישה נשית". גם בטרנינג ונעלי בית? שאלתי. "כן", ענתה. גם עכשיו לא נעים לי להודות שנתפסתי לא מוכנה. הורגלנו להשקיע את מיטב כספנו וזמננו באינספור פריטים, חומרים, ניתוחים והזרקות כדי להיראות נשיות ומושכות. כדי להיות ראויות. כדי למצוא חן בעיני עצמנו כשאנחנו מסתכלות במראה, וכדי שהסביבה תאשר את נשיותנו. זה היה מזמן, אבל מדי פעם כשאני מהרהרת במושג הזה שפושט ולובש צורה, תרתי משמע, תשובתה מהדהדת בין מחשבותי שוב ושוב. כנראה משום שאז, באותו רגע היא פרצה איזו חומה עבה ששכנה בתוכי. ומאז החומה הזו כבר לא מה שהיתה. וגם אני לא.

השבוע, בחוף אולגה, סוף הקיץ נראה מושלם מתמיד כשהחמלה שלי פגשה את נשיותן. הנאתן ממגע המים והחול, מהשמש, ממשב הרוח, מקצף הגלים ומחברתן סדקה שוב את החומה, שממילא כבר נמכה ונחלשה. הן לא היו זקוקות לשום אישור או תזכורת. המים, השמש והחול הספיקו. העובדה שבד עבה וגס הפריד בין עורן לגלים, לא הפריעה להן לחגוג את הרגע ואת כל מה שהים מציע. גם אם היה לי קשה לקבל את זה, נאלצתי שוב להודות שהיכולת לקבל וליהנות ממה שיש היא סוד האושר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן