קפיצה קטנה לחו"ל

south Tel Aviv

קפיצה קטנה לחו"ל

שוטטות בדרום תל אביב עם מצלמה גדולה הופכת אותך למטרה מהלכת. אני נזהרת שלא להרים אותה גבוה מדי. פרופיל נמוך היא מילת הקסם כאן, אבל מישהו כבר קלט אותי והוא דולק אחרי. בעיניים רושפות ובאנגלית בניגון אריתראי הוא מבקש לדעת מה צילמתי. אני מתעלמת. הוא לא מוותר. מתקרב אלי עד כדי מגע, לוודא שאבחין בכעס בעיניו. אין לי לאן לברוח. אין שום סיבה שאוכל להרים פה מצלמה, אם הוא לא יכול להרים את הראש. בנימת הרוגע המלאכותי שסיגלתי למצבי רחוב שכאלה, אני מסבירה לו שלא צילמתי אותו (מה שנכון). המבט שלו אומר שנחמדות לא תעזור עכשיו. אני חושבת להציע לו לראות את התמונות, אבל במקום זה אני עושה את הדבר שגורם לי לשנוא את עצמי. אני מסתכלת לו בעיניים, שולחת את היד לכיס ופולטת "אני מתקשרת למשטרה". עכשיו לפני שהמצלמה שלי תהפוך לרכוש מקומי, אבל אז נזכרת שהטלפון בכלל באוטו. הוא נסוג. וכאן, ברחוב הצדדי הזה, אני נעה בין החמלה שביקשתי לאמץ לבין הפחד שמציף אותי. ממשיכה ללכת כשכאב, בהלה ואנחת רווחה מתערבבים זה בזה. שואלת את עצמי מה חשוב לי יותר: להשיג עכשיו תמונה טובה או להכיר את המקום הזה שנקרא "זרות". ויודעת שהכי רוצה לא להיות זרה לעצמי. למצוא איזו פינה אנושית בתוכי שיכולה לקבל את המציאות המורכבת ששנינו לכודים בתוכה, אנחנו והם. וכך, אני מוצאת עצמי נכנעת לסקרנות ונכנסת דרך פתח צר למשהו שנראה כמו מחסן שהוסב לבית קפה. למרות צבעיו הססגוניים שמזכירים דפים מניישנל ג'יאוגרפיק, השולחנות ריקים. במטבח שבקצה אשה מבשלת כשתינוק על גבה ומחוצה לו שני גברים. אני פונה אליהם באנגלית, אבל רק אחד מהם מבין. אומרת להם שהמקום יפה, אבל הם לא קונים. המבט הלא מזמין מתרכך אחרי שהם משתכנעים, שאין לי מניעים זדוניים. שניהם מאריתריאה. שוהים פה 7 שנים. אם יכלו לחזור, אולי היו חוזרים. בעצם, היו מעדיפים להגיע לחו"ל, אבל הכל סגור אז הם תקועים כאן. אני רוצה להגיד להם שכולנו קצת תקועים כאן, ובדיוק אז אחד מהם, בעל המקום, שואל אותי אם אני רוצה לאכול משהו או לשתות. כן, לשתות. הוא מושיט לי קולה מן המקרר.

יש זירו?

אין

 מה יש?

 בואי, תסתכלי.

אני שולפת מן המקרר הכמעט ריק בקבוק איילנד מנגו כתום, יודעת שיהיה מתוק להחריד. המשקה של חופי סיני צורב את החיך כאן בדרום תל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.