שוק רמלה, ערב שבת
צהרי שישי וקצת. הרחובות מתרוקנים וחורף מנומנם צולל על העיר.
השאון שהיה פה לפני רגע קד קידה אחרונה ומפנה מקום למשהו אחר.
אחרוני השחקנים אורזים את השבוע.
זה הזמן לערום חלומות, לעטוף בנילון בצבע ורוד מתקתק
ולהניח בזהירות על רצפת הכרך.
רצוי להגביה מעט, שלא יפתח.
לפחות לא עכשיו.
לחכות לשבת.
שתגיע לפני שנספיק לפרוק ולגעת,
להציץ פנימה, לטעום את הטעם.
חולפת כמו שד, בשמלה לבנה.
נעלמת אי שם מעבר לפינה.
מותירה תקוות וחלומות עטופים בנילון ורוד.
רובם לא נפתחו מפאת קוצר הזמן.
מקומטים קמעא הם מבקשים להיבלע
בין סיר החמין לעוד קצת שינה.
כשהסיר יתרוקן ותוכנו שוב יבריק
אשאל את עצמי למה אני תמיד מנסה להספיק?
אני אוהב.
גם לך זה חולף ביעף?
…לא היגיע סופ"ש וכבר איננו. ערמת המחשבות והביצועים שנדחקים לשבת הזו שנועדה למנוחה, פשוט לא מעשית. אז שוב, אני עושה מה שניתן ואם אפשר, מתמכרת לשששששקט. לכלב שלי, חברי הנאמן הענקתי היום טיול ארוך יותר מהרגיל, והוא ניצל כל רגע. הכרתי מישהי שהחליטה להפסיק לנסות להספיק. היא אמרה לי את האימרה הידועה "מי שמשקיע שוקע" ואכן ניראה שהיא צפה לא רע, אפילו שמה פס על קולות המתרעמים על החלטתה הנוכחית. המציאות קצת יותר מורכבת כמובן.
שבת טובה לכל.
אי אפשר לנצח את המירוץ הזה. כדאי לנשום עמוק ולדמיין לעצמנו מה הדבר שאנחנו הכי צריכים עכשיו. לעצמנו. משהו קטן. לפעמים אני חושבת שהדתיים מרוויחים הכי הרבה מהשבת. הם פשוט מנצלים אותה למנוחה וזה כנראה מה שצריך לעשות.