אירוע קריאת האמהות, נשים עושות שלום ונשות השמש, אוקטובר 2023

אחרי ההלם בא הכאב, ואתו תחושה של החמצה נוראית מהולה בתחושה של סכנה, של חולשה. כאילו הגוף קפא במקומו ואינו מסוגל להגיב בזמן שהמכות ניחתות עליו. ולמרות שכל הגוף כואב, השכל הישר מנסה להמשיך בשלו, מנסה להבין, אבל לאט לאט הוא הולך ונחלש. הכאב הפיזי מתגבר ומוחק כל אפשרות לדיאלוג פנימי, לאיזושהי תקווה או הבנה. והכאב מתחיל להתקהות, ולא ניתן עוד להרגיש. נותר רק הרצון להינצל מהאימה, לשרוד. על החלמה אין בגלל מה לדבר עכשיו.

לא, לא הייתי שם בשבת ההיא. הייתי מוגנת בביתי. שלושה ימים קודם, ביום רביעי של ה4.10, היינו מלאות תקווה ואמונה. המפגש עם נשות השמש בירושלים היה עוד מקטע במסע המשותף שלנו, מפגש אליו הצטרפו שגרירות ופעילות שלום מרחבי העולם. לרגלי פסל הסובלנות בארמון הנציב, מול העיר רווית הקרבות שנפרשה למולנו, נמלאנו תקווה והרגשנו שזה אפשרי. התחבקנו ונשבענו להמשיך ביחד. לא לוותר. ביחד עם רים והודא ועוד עשרות נשים אמיצות ביקשנו להגשים את החלום. אותו חלום שהתנפץ לרסיסים כעבור 3 ימים.

מאז הוקם ארגון נשות השמש, ארגון האחות שלנו ברשות, הרגשתי שצברנו כח. לא עוד לבד במסע הזה. לכולנו היה ברור שמשהו השתנה. שיש לנו שותפות אמיצות, נשים חזקות כמונו, שלא מוותרות. נשים שרואות למול עיניהן את גורל ילדיהן, ומבקשות לעצב את העתיד אחרת. לא עוד עולם של גברים, חיסולים ממוקדים, חתירה למגע ומלחמות. עולם אחר ושונה בו לראיית העולם הנשית יש מקום של כבוד ויכולת להשפיע. בחצי השנה האחרונה הגיעה רים חג'אג'רה, המייסדת והמנהיגה של נשות השמש, ליישובים שונים בארץ כדי לספר על פועלן. מאות א.נשים הקשיבו לה, לאשה המופלאה הזו שבחרה להאמין ולהקדיש את חייה לעשייה למען השלום. ביחד עם חברותיה, הקימה, בכוחות אדירים של תקווה ואמונה, משרד מרווח בבית ג'אלה ממנו הן פועלות ובו ניצבת קריאת האמהות. גם בצד שלנו יעל אדמי והיאם טנוס ועוד רבות אחרות, עובדות כמו נמלים חרוצות שאינן מרפות. יש לנו דרך, יש לנו מטרה. ביחד נתגבר על הכעס, השנאה והאלימות. ביחד. עד השבת השחורה. השבת שתיזכר לעולם כיום של התפכחות. היום שבו ויוויאן שלנו נעלמה, ועמה אולי גם גם התקווה והאמונה. הכאב פשט בכל נים, והגוף הדואב מבקש לדרוך שוב, ולו צעד אחד, בדרך בה הלכנו ביחד, הדרך שנדמה כי נמחתה מעל פני האדמה.

נדמה שהקולות שריככו את הכאב נדמו, ואילו קולות ההתפכחות נשמעים מכל עבר. מציפים את המרחב שיצרנו בעמל רב במשך שנים. הדרך שסללנו הולכת ומתרחקת, עפרה מתכסה באפר ועקבותינו נעלמים והולכים כאילו מעולם לא היו שם. כשאנו מביטות אל האופק, אנו מבקשות לראות את התקווה שיצרנו, קטנה ככל שתהיה, רמז לכל אותם רגעים בהם החזקנו ידיים ושרנו ביחד בעברית ובערבית את תפילת האמהות בעברית ובערבית. האם נשוב עוד ללכת בדרך הזו? האם נפשנו תמצא בה את הכוחות כדי להתגבר על הכאב המשתק והחולשה, ותהיה נכונה לנסות שוב? האם נוכל שוב להיפגש מבלי להאשים? האם נוכל שוב להרגיש? לאחוז ידיים ולהאמין שהיד שבידי מבקשת, ממש כמוני, לחצוב ביחד בסלע הקשה הזה על מנת להפיק ממנו מים חיים? גם כשמסביבנו רק אש ותמרות עשן? אני מאמינה שכן. שכפי שידענו לשכוח את כאב הלידה ולהרות עוד ועוד ילדים, נדע גם להתאחד ולהזכיר לעולם שאת דרך המלחמה כבר ניסינו אין ספור פעמים. לעומתה, יש דרך אחרת, נסתרת, שמבקשת להיסלל בכוחות אחרים של תבונה, הקשבה, רגישות ואמונה. של מגע נפש בנפש, שיתוף בכאב וויתורים משני הצדדים. נכון, היא מפחידה ומאיימת, אין בה נצחונות, ואת פירותיה לא נקטוף מיד כי היא מלאת מהמורות ואיטית. ובכל זאת, זוהי הדרך היחידה שתביא אותנו למקום מבטחים, אל המעיין השופע שחבוי עמוק בסלע. הדרך אליו מתישה, אבל כשנגיע אליו נוכל לשבת ולהאזין לפכפוך מימיו, להרטיב את פצעינו ולשטוף את הדם והיזע בזרם צלול שיפכה לעד.