אוטו איטליה, תל אביב, פברואר 2020

לפעמים זה מרגיש שאנחנו מוקפים בקווים מקבילים. שהעולם הוא בריכה ענקית של קווים מקבילים, שרק לעיתים רחוקות נפגשים באיזו נקודת מגוז אמיתית. כזו שבה אנחנו מתיישבים בנוח ומנסים להכיר את עצמנו, להתחבר לכל מה שאמיתי ומקורי בתוכנו. רב הזמן אנחנו שוחים עם הזרם, מתאימים את עצמנו, שואלים מעט שאלות ועונים עוד פחות תשובות. לעיתים רחוקות מדי התשובות נותנות מענה למה שאנחנו זקוקים לו כי התרגלנו ללכת בדרך שסללו לפנינו, דרך שהיא נוחה ומפתה אבל כבר לא מתאימה לצרכינו.

לפעמים אני מרגישה שאנחנו ארוזים באריזת ואקום מלבנית ומוקפדת עם תאריך תפוגה לא ידוע. וכל כך מוכר לנו בפנים עד שאנחנו מפסיקים להתעניין מה קורה שם, במקום שבו נפגשים הקווים המקבילים. נכון, המקום הזה לא קיים. אז איך אפשר להתעניין בו? אולי נוכל אם נפסיק להתאים את עצמנו לקווים שיצרו בשבילנו אנשים אחרים.

כל כך הרבה דברים שתולים לנו בדיסק הקשיח. אמרו לנו שאם לא נהיה תלמידים טובים, לא תהיה לנו בגרות ושאם לא נעשה בגרות, לא נצליח בחיים ושאם לא נעשה תואר ראשון, לא נמצא עבודה. שאם נשתה מים אחרי שנאכל תירס, תכאב לנו הבטן. שאם כואבת לנו הבטן כנראה שאכלנו יותר מדי ושאם נסתפק במועט, נהיה יותר מאושרים. שרומנטיקה יש רק בסרטים ושאין על סרטים איטלקים. שכדי להיות דוגמנית את צריכה לחיות על חסה ומלפפונים ושגברים רוצים רק דבר אחד. שבתים בונים עם קירות ישרים ושחתולים לא נאמנים. אבל אני מכירה אנשים שעושים בדיוק את מה שהם אוהבים למרות שמעולם לא הוציאו תעודת בגרות, אולי כי לא באמת צריך תעודה כדי להיות בוגרים. מדי פעם יוצא לי לאכול קלח תירס, שאף אחד לא מדבר על איך הוא נתקע טוב בשיניים, וגם 3 כוסות מים שאני שותה לא מזיזות לו (או לבטן). כשכואבת לי הבטן זה כי שמרתי בה יותר מדי דברים, ויש גם סרטים איטלקים מחורבנים (בעיקר אלה שבהם לא אוכלים, שותים או מקללים).

בעצם המון דברים טובים קורים דווקא כשבוחרים לפגוש את הדבר שהלכנו תמיד במקביל אליו ושנראה כמו ההיפך הגמור מאיתנו. למשל, כשהאירים הקתולים הסכימו לפגוש את האירים הפרוטסטנטים, כשחברה שלי הסכימה לפגוש מישהו שצעיר ממנה בעשר שנים, כשגאודי בנה את קאסה מילה בברצלונה (בית עגול ללא פינות) וכשחברים עברו לגור באוהל תאילנדי. כשאנואר הסכים לפגוש את מנחם וכשרפסודיה בוהמית של קווין הפכה להצלחה מסחררת למרות שכל המבינים טענו שאין לה סיכוי כי זה ארוך ומייגע. כשבנטון הפיקה פרסומת עם נשים אפריקאיות ולבקנית וכשרוזה פרקס התעקשה לשבת במושב שמיועד ללבנים. בכל המקרים האלה קווים מקבילים נפגשו במוחם של אנשים רגילים שיום אחד סטו מהמסלול המוכר והתחברו לרעיון שעד לאותו רגע נראה משונה וזר. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אפילו בדברים קטנים כמו ממה בונים בתים וכלה בדברים גדולים כמו מה עושה אותנו מאושרים.