ל"ג בעומר תשע"ט, ירושלים
בעוד עיני צורבות, בעיניהם המוארות משמחה משתקפת אש האמונה. בעוד לי נדמה שנקלעתי לתוך כבשן ענק, הם מדלגים במרץ ממדורה למדורה. כשאני מרגישה שלא נותר פה חמצן לרפואה, הם נושמים עמוק ומוסיפים עוד קרש לבערה. ואין פה ישיבה מסביב למדורה כמו פעם בתנועה, אבל יש איזה ריקוד או שניים והרבה תפילה. ואני מרגישה כל כך רחוקה, כאילו נחתתי על כוכב אחר, גם כשכמה נערות מזמינות אותי לאכול עמן ענבים בשרניים (למרות שאני בג'ינס וחולצת טריקו לא ממש צנועה). בעודי מהלכת בין המדורות שנושקות זו לזו ובניינים שנצבעים כתום עז, אני מבינה שזה לא אותו אויר. גם לא אותו עשן. ובעודי משרכת רגלי אל הרכב הממוזג, פה תמשיך ההילולה. כי הם ואני זה לא אותה נשימה.
כתיבת תגובה