יום העצמאות תשע"ט, פארק אפק
אחת לשנה מתכסים הפארקים בארץ בענן עשן שבתוכו מסתובבים מבוגרים אחוזי דיבוק, משדלים ילדים לאכול בעוד אלה עסוקים בענייניהם ומתחננים על נפשם שיניחו להם.
אחת לשנה אנחנו מתעקשים לנשום ריח בשר חרוך ומאיצי שריפה עד שעינינו דומעות, בטוחים שאין דרך טובה מזו לשמוח ולחגוג.
אחת לשנה מתמלאת כל חלקת דשא טובה בערימות זבל וכלים חד פעמיים שייקח שבועיים לפנות, ושיישארו על כדור הארץ עוד שנים רבות.
אחת לשנה אנחנו זוחלים באיטיות לרכבנו שחנוי אי שם רחוק, עמוסים צידניות ושקיות, בטננו מאיימת להתפקע, ומנסים להיזכר איפה לעזאזל השארנו אותו.
אחת לשנה אנחנו עומדים בפקקים, אחרי שמצאנו את הברנש לוהט, מזדחלים לאטנו אל הבית הממוזג, פותחים את המקרר לבלוע משהו לקינוח ואז נזכרים ששכחנו בבית את הממולאים…
אחת לשנה מובלות מאות חיות לשחיטה בשם אותה שמחה.
אחת לשנה אני יודעת שיהיה לי מה לצלם, אבל אחזור קצת עצובה.
בהודו מטיסים עפיפונים בצבעי הדגל, בפריז רוקדים בתחנות מכבי האש (עינת שרוף, קבלי השראה), באינדונזיה מטפסים על מוטות גבוהים משומנים ומשחררים צבי ים לחופשי. איך הייתם רוצים לחגוג?
כתיבת תגובה