שכונת התקווה, קיץ 2016

החמסין שהתעלק עלינו פעם שלישית מתחילת הקיץ, והעובדה שהמזגן שלי בחר לשבוק דווקא ביום הכי חם בשנה לקחו אותי לפוסט שנכתב לפני 3 שנים בדיוק, אחרי יום מיוזע בשכונת התקווה.

קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן ואולי גם את מה שאנחנו עדיין. כבר לא צעירים וגם האופניים ידעו ימים טובים יותר. שמא בפנסיה או מקורקעים זמנית, הם עוברים הסבה מקצועית והופכים למתקן תצוגה, לא לפני שעברו שידוך וסדנת העצמה חזותית בסגנון ים תיכוני. עתה הם נושאים על כתפיהם את סמלנו המסחרי ונראה שבין השניים מתחילה להיווצר איזו זוגיות מעוררת קנאה. יש בה קצת אהבה, הרבה שיתוף פעולה והבנה שמה שמחכה להם בחוץ זה לא מי יודע מה, אז עדיף שילמדו להסתדר, לפחות עד שהילדים יגדלו. בינתיים הם מגלים שאחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משתיים, לא כולל מע"מ והרכבה… "נכון שאנחנו קצת מקורקעים והיא קצת יותר מבוגרת", הוא אומר לעצמו, "אבל בינינו גם על הגג לא הכל דבש. שם חם ופה יש צל, והגברת הזו למרות שהיא קצת חלודה, בסך הכל כבר קלטה מה אני אוהב ולא מציקה. היא אמנם קצת מקטרת על המשקל והטיירים, אבל נרגעת כשאני מזכיר לה שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע כשאני עמוס במים". ואולי אפילו עשו בחכמה כשתלו להם את המראה קצת בירכתיים כי בגילם זה כבר לא כל כך מפתה להציץ בה. ומה שמשתקף בה עכשיו אמנם מזכיר להם איך יראו בעוד 20 שנה, אבל עד אז אלוהים גדול. שלא לדבר על זה שכשרוצים להראות ולהרגיש צעירים, אין כמו להצטלם על יד מישהו שכבר עשה איזה קילומטראז'. הם אולי לא יפסעו אל מתחת לחופה לצלילי מרש החתונה, אבל יסתדרו לא רע בתור פרסומת טובה לזוגיות מודרנית קצרת טווח עם אופציה להארכה.