לא לפחד ממורכבות

Do not fear complexity

מצעד הגאווה, ירושלים 2018 (למצולם אין קשר לכתבה)

גילוי שהופך למורכבות

בגיל 16 מצא עצמו אביאל (שם בדוי), אז תלמיד בישיבה תיכונית, מול הגילוי שישנה את חייו. גילוי מביך ומסובך בחברה שבה חי. הוא הבין שהוא נמשך לבנים. היום הוא מכנה זאת מורכבות. מורכבות שאתה למד להתמודד ושהופכת אותו למי שהוא היום. במשך כל כיתה י' חי חיים סודיים והתלבט, "אוכל את עצמי" בלשונו, אם לפנות לאיג"י (ארגון נוער גאה) בתל אביב. בדמיונו הוא חי חיים פרועים אחרי הצבא בתל אביב, כחוטא שעזב את הדת. אלא שמשהו בתוכו לא נתן לו ללכת לקצה.

מה זה להיות הומוסקסואל דתי בישראל 2019? שאלתי את אביאל (שם בדוי), בחור בן 20, בוגר ישיבה תיכונית. "רב בני האדם חיים במציאות שהיא מאוד נוחה להם כי כל אחד חי בחברה של אנשים שדומים לו מבחינות רבות. להיות הומו דתי אומר שאתה מעורער כי שום דבר לא מובן מאליו. תמיד יהיו לך מבקרים. אתה תמיד נתון לביקורת על מי שאתה. בחברה הדתית, עצם זה שאתה פועל למימוש עצמי, במיוחד בתחומים שהם טאבו, מייצרת ביקורת הרבה יותר נוקבת".

בתחילת י"א אזר אביאל אומץ ופנה לאיג"י. שם פגש לראשונה אנשים דומים לו. "זו היתה הרגשה מאוד מיוחדת. אני לא שוכח את הלילה ההוא. אנשים שחווים את אותה מצוקה. זו היתה נקודת מפנה. הרגשתי שהאופציה של ללכת לחיות כהולל וחוטא בת"א אינה היחידה. הרי זה לא מה שבאמת רציתי". אלא שבכיתה י"ב, כשראש הישיבה גילה שתלמידו משתתף בפעילות של איג"י ובמצעד הגאווה, התקבלה החלטה שכדי להמשיך ללמוד בישיבה, יהיה עליו לישון בלילות בביתו בירושלים שלא כמו חבריו שנשארו לישון בפנימיה. "אחרי סדר ערב, כולם הלכו להכין שיעורים או לעשות משהו ביחד. אני, לעומת זאת, הייתי יורד לטרמפיאדה, ומחכה לפעמים חצי שעה לטרמפ כי אני מגורש מהפנימיה. גם בחורף. ואסור לי לספר למה. הייתי עומד שם בחושך, בטרמפיאדה עם המון כעס ותסכול".

רקוויאם בטרמפיאדה

"איך חיים עם כל כך הרבה כעס בגיל כל כך צעיר?" אני שואלת.

"הייתי שומע את הרקוויאם, עוקב אחרי כל הגרסאות. הייתי עומד בטרמפיאדה ושומע את זה. זה רגש טהור שמתפרץ. הרגשתי אז שהכעס שלי הולך לשבור את כל העולם".

כשהמשיך ללמוד במדרשה, ניתק את הקשר עם רוב החברים ושכח את הישיבה, נעזר בטיפול, במדריך באיג"י, בחבר טוב ובמי שהוא מכנה "דמות עם סמכות, שיכולה לתת לי מענה".

אביאל לא מוכן לצלול לאותם מקומות שלדבריו מרדדים את המאבק הלהט"בי. "גם אצלנו יש היום בקהילה הגאה מין דיכוטומיה בין כוחות האור לבין כוחות החושך – אנחנו מולכם – מבלי להיות מודעים שזה לא באמת כך, שזה בעצם עניין מורכב ולגמרי לא שחור ולבן. צריך להסתכל על המורכבות הזו בעיניים ולא לפחד לעסוק בה, גם אם זה כואב. יש מורכבות משני הצדדים. זה לא עניין שסיסמאות יפתרו".

אני שואלת אותו אם הכאב עדיין קיים. השיחה מתקיימת בטלפון ואיני יכולה לראות את הבעתו. הוא חומק וחוזר לעניין המורכבות. "היום כמעט כל הומו שתשאלי לגבי עמדת המדינה וההלכה לגבי נישואים חד מיניים, יגיד לך שאסור לחשוב ככה. שזה עולם של חושך. נכון, יש קונפליקט עם הדת, אבל אי אפשר להתעלם מאלה שלא מקבלים אותנו ולראות בהם את כוחות החושך. הרי אלה המקומות שגדלנו בהם. אני יכול להבין למה הם חושבים כפי שהם חושבים, ולכן חשוב לי שכל קול ישמע ולא יהיו תחומים שיתעלמו מהם כי זה מסובך או לא נוח. יש פה מורכבות שצריך להתחשב בה. החשיבה שלי עדיין דתית".

הכיפה תמיד בכיס

הפיוס עם הדת שהתחיל באיג"י והמשיך במדרשה לקח אותו למקום בו הוא נמצא היום. לא ההולל התל אביבי, אלא חייל עם עבר קרבי, בעל חשיבה מעמיקה, לומד חקר מקרא. אני שואלת אותו אם הדת עזרה או הפריעה לו לגבש את הזהות המינית שלו. "הדבר הכי קל זה לעזוב את הדת אבל אני מפריד בין דת לאמונה. הדת מאוד הפריעה לי. כלומר, הממסד הדתי. מבחינת האמונה, היו רגעים שהייתי לבד והיתה לי אמונה. ידעתי שאני מאמין בעצמי ואני מאמין באלוהים. היום אני לא דתי אבל הכיפה תמיד בכיס. זה נוח לי שהיא שם, כי זה כאילו לא עזבתי את הדת".

נראה שעם כל התובנות הבוגרות שלו, משהו בתוכו עוד מחפש את המקום שיתאים לו, אותו מקום לא פשוט שבין זהותו המינית לזהותו הדתית, מקום שעוד יהיה לו זמן לעצב. "אני לא רואה עצמי מחוייב למצוות, אבל אני שם בשיח. בניגוד להרבה אנשים שבטוחים שהם עלו על שביל זהב, אני לא הייתי על שביל זהב. הדרך שלי היא מין ערבוב מוזר כזה שיצא אצלי. אני לא רואה בזה חזון או פיתרון אלא רק את חלקת אלוהים הקטנה שלי".

החלקה הזו תתעצב מן הסתם בעתיד, אבל דבר אחד ברור. הוא לא יכנע לתבניות חשיבה. "אני, למשל, מרשה לעצמי להיות הומו ימני. זה כביכול שילוב לא אפשרי כי הימין דופק את הלהט"בים, אבל אני לא מפחד להיות חריג בתחום שלי. זה לא מאיים עלי כי אני יודע מה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי".

היום הוא יכול להשתתף במצעד הגאווה בלי לחשוש מנידוי או מתיוג. "זה יום יפה לירושלים" הוא אומר, ולא נותר לי אלא להסכים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן