בית המכס המצרי, תאבה

הייתי בת 18 כשהחזרנו את סיני למצרים. את הטיול השנתי של השמינית אני זוכרת, כנראה, בזכות זה. ישבנו במפרץ נעמה, התמסטלנו מהיופי ובכינו על מה שכבר לא יהיה שלנו לעד. שנים חלפו ולא חזרתי למקום ההוא. אולי כי פחדתי, אולי כי לא רציתי להצטער שוב על מה שאבד. כן, יש בי מין טוטאליות כזו שהיא לפעמים בעוכרי. אבל השנה נסדק משהו במבנה הסולידי שבניתי בתודעתי . אולי זה חלק משינוי גדול יותר שעובר עלי. דרך הסדק הזה התחילו לחדור כל מיני מאוויים שעד עתה היו מחוץ לתחום. כשהתכניות לקמפינג המסורתי עם החבר'ה התבטלה, ידעתי שזה הרגע לעוף רחוק. "ד"ש לדע"ש" כתבו לי החבר'ה, אבל הראש כבר היה אי שם בנואיבה.  

העובדה שיש לי אחריות על ילד לא ממש פגעה בחשק לעוף. עפנו ביחד – רק כדי למצוא את עצמנו עם חצי עם ישראל שהחליט גם הוא לתת דרור למאווייו. טור המכוניות הארוך שהזדחל במעבר הגבול כמעט גרם לי לארוז את ההרפתקנות שלי לתוך הצידנית ביחד עם הבירות שהתחממו ולהתמקם איפה שהוא באילת, אבל המחשבה על הצטופפות דלת חמצן ועשירה בקריאות עצבניות ביחד עם החצי השני של העם איפסה אותי במהרה.

באותו רגע התחלנו את המסע שלנו אל הגלקסיה שהותרנו מאחורינו לפני 37 שנה. כוכב חולי וקסום שמבקש להתמזג עם הטבע ותו לא. אלא שראשי הישראלי, שצף במהירות בים הזמן ומבקש להניע ולייעל תהליכים, התנגש שוב ושוב בעוצמה חזיתית באותה מסת אנרגיה דרומית שאינה משיבה מלחמה. היא יודעת שעכשיו הזמן הוא שלה ורק שלה. ואם זה לא מתאים לך מותק, תארזי את עצמך ואת החלומות ותחזרי לחמישה כוכבים שמחכים לך באילת. כי אצלנו אין כוכבים. רק חולות זהובים, הרים אדומים ובני אדם שמערכת העצבים שלהם עוד לא נחשפה למסכים. ואל תספרי לנו על עולם שהתקדם ונתונים מקודדים. אצלנו לא מדברים באלגוריתמים, אז אם לא ארזת ביחד עם השנורקל והשרוואל גם ערכה של סבלנות בגודל XXL, מחכה לך ממש לא רחוק מכאן המצפה התת ימי. שמענו שיש שם אחלה דגים (לא כמו הבורי שלנו אבל הצבעים לא רעים).

מודה שלא ארזתי כמות כזו של סבלנות. גם ככה זה לא מסוג הדברים שאני מצטיינת בו. מה לעשות שאלוהים התקמצן כשהגיע אלי, אז בדרך כלל אני מלווה מהשכנים. הפעם הבנתי שגם זה לא יספיק. "תתחילי לייצר" אמרתי לעצמי וידעתי שזה יקח שנים. בערך כמו הזמן שנחכה פה עד שיחליפו לנו את לוחית הרישוי, נלמד ערבית ויגמרו לייצר את הנייר שעליו יחתום פקיד המכס שהמילה היחידה שהוא מכיר באנגלית היא "טיפ". השלב הראשון במסע המפרך של החלפת הלוחית היא למצוא את האינג'ינר שיאתר את מספר השילדה של הרכב. תיאורטית לא בעיה גדולה. האינג'ינר מסתובב במגרש החניה עם שפם מכובד, לבוש חולצה לבנה וכותפות כסופות. אלא שהאינג'ינר קצת איטי אם מסתמכים רק על המשכורת שהוא מקבל מהממשלה. כדי להפעיל את הזיכרון שלו  לטווח קצר צריך לשלשל לו כמה מטבעות מהצד. אז הוא מתחיל לנוע לעבר רכבך בהילוך סמכותי, הכותפות הכסופות מנצנצות בחשיכה והשפם מתעגל עוד קצת. בדיעבד מסתבר שהוא זקוק למספר השילדה, אלא שבניסן ג'וק הוא חבוי מתחת לאי אלו חלקים יציבים מדי במונחי סיני, ועל מנת להמשיך בתהליך עליו לשחרר אי אלו ברגים, אולי גם כמה חלקים ועוד השד יודע מה. לשמע זעקות השבר שלי הוא מסמן לי להירגע, אבל משהו בתוכי אומר לי שהרעיון להיכנס עם הרכב לסיני הוא כנראה בדיוק מה שלא הייתי צריכה.

מחר, בחלק ב', עדכון על מצבנו ומצב הג'וק