תל אביב, מאי 2023

הדגל, זה שרגיל לאחד בינינו, נראה בימים אלה כמו אותם ילדי גירושים, ששני ההורים הניצים נלחמים עליהם. כל אחד מושך ביד אחרת, והילד הקרוע ביניהם, כבר לא מתנופף. הוא מביט לצד אחד, ולצד השני, ומתחנן שיניחו לו. גם ככה חם מדי. הוא מעולם לא העלה על דעתו שהם מסוגלים לקרוע אותו ככה לגזרים. הוא גם לא דמיין לעצמו אי פעם, שביום מן הימים הוא ישתלט לנו על נופה הדביק של עונת המלפפונים, מאפיל, מבלי שהתכוון, על המכוניות המאובקות, הזיעה הניגרת, הים, האבטיח על הסכין והלהיט של הקיץ הזה (מי יודע בכלל מה זה). במילים אחרות, הוא לא אהב מעולם להיות במרכז העניינים, אם כי היו כאלה שניסו לדחוף אותו לשם במשך שנים.  

הוא נולד למשפחה די מאתגרת, לפעמים גם לא ממש מתפקדת. לו זה היה תלוי בו, היה עושה את מה שהציעו לו העובדות הסוציאליות לפני שנים, עולה על מטוס ונוחת בברלין, ליסבון, קפריסין או כל ארץ אחרת שהיתה מוכנה לארח אותו. אלא שזה לא באמת תלוי בו. הוא נתון לגחמותיהם, מנהגיהם ומצבי רוחם של בני המשפחה השונים, שלפעמים תולים אותו במרפסתם ביום העצמאות, לעיתים שורפים אותו ואף קרה, לבושתו, שמצא עצמו תקוע בישבנו של אמן מקומי. אז נכון שהוא דפק הופעה מרשימה בפתיחת שבוע האופנה, אבל פה ושם הוא גם נאלץ להתחרות עם דגל אחר שפולש מדי פעם לשכונה. חיים לא קלים יש לו, אבל עד עכשיו הוא הקפיד לשמור על אופטימיות זהירה.

עכשיו הוא מסתכל עליהם כלא מאמין ושואל את עצמו לאן העסק הזה הולך, ומה בעצם הם רוצים ממנו. ברור לו שזה לא הזמן להתקפל, כמו שעשה פה ושם בעבר, אבל מה שלא ברור לו הוא מה התפקיד שלו בסיפור הזה, ולמה אלה מהשמאל (ועוד כמה מצפוניים מהימין) נזכרו בו רק עכשיו, אחרי שבמשך שנים לא הציצו לכיוון שלו? האם כדי להצדיק את דרכם? האם כדי לטעון שאהבת הארץ שלהם לא נופלת מזו של הצד שמנגד? מרב בלבול הוא כבר לא בטוח מה זו אהבה.

האם אהבה היא לבקש איזו שלמות? להתעקש עד זוב דם על חלקת האדמה עליה דרכו רגלי אבותינו, או שמא לאהוב אותה פירושו לשמור על חוקיה ולערוב לרווחת תושביה כולם? ובזמן שהתשובה מתמהמהת, הוא מבין שאלה באים עם אלה חשבון. והחשבון איננו כלה.

שבעים וחמש שנה (ואולי יותר, מי סופר) של התנצחויות מתנקזות אל הרגע הזה בו שניהם אוחזים בו, טוענים נואשות לצדקתם. שנים בהן ראה את עיניהם נשואות אליו, בעוד רגליהם בוטשות וליבם מייחל לשלום. והוא, שתמיד היה שם למענם, מפיח תקווה ומזכיר כמה קרוב החלום, תוהה מה עוד יהיה עליו לעבור עמם על מנת שיבינו כי כל עוד אין שלום בינם לבין עצמם, והמנצחים עוברים בסך על פני המפסידים, כל עוד אין הם מושיטים יד זה לזה לבקש פשרה, ירחק החלום עמם אל הנצח ממנו באו.