מאהל בלפור, יולי 2020

אקשן מעולם לא היה הצד החזק של הבירה, בטח לא בשבת. למעשה, שוטטות ברחובותיה השוממים היתה תמיד דרך בטוחה לתת למצב הרוח לדעוך. כדי לשדרג את התמונה, הוצב בבלפור לפני כשנתיים מסך שחור ענק, שמסתיר מעיני העוברים ושבים את המעון הרשמי וכמובן מאפשר למתגוררים בו לחיות במצב קיומי של נתק פיזי וסמלי מכל המתרחש מתחת לאפם. ההתנחלות ברחבה, שמהווה מזה שנים דרך לעורר מודעות, ואף הביאה לתוצאות בעבר, התפתחה בחודש האחרון למבנה אדריכלי ותיאטרלי מרתק שלא רק שהוא מפר את השלווה המלנכולית של הבירה, אלא גם מחבר לראשונה בין ימין לשמאל, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים שכל אחד בדרכו הופך, באורח פלא ולהבדיל מהצגה רגילה, את מה שמתרחש בצד האחד של המסך למעניין הרבה יותר ממה שמתרחש מעברו השני.

כמו בכל מסגרת חברתית, הדינמיקה הקבוצתית מעניינת לא פחות מהיעדים, אם לא יותר. הראשונה שפגשתי היא קרן אשכנזי, אם הבית. כמו בחיים, ברגע שמישהו נכנס לתפקיד ההורה, כל היתר הופכים אוטומטית לילדים. יאמר לזכותה של קרן שההתנחלות מטופלת ומושקעת, כל דבר מונח במקומו, כולל האנשים (שרה יכולה להיות מרוצה). לי נראה שהכל מסודר כמו שצריך ושההצגה יכולה להתחיל, אבל קרן לא מרוצה. "יש פה מלא פרזיטים שלא עושים כלום". היא נאנחת. "מה צריך לעשות"? אני מתעניינת. "מה את חושבת שהעסק הזה מחזיק את עצמו? יש שלטים שצריך ליישר, דברים שצריך להחזיר למקום, זבל שצריך לפנות. אם אני לא עושה את זה או מבקשת מהם, אף אחד לא יחשוב על זה. וכמה כבר אפשר לבקש?" היא שואלת כשמבטה נעוץ במי שמוגדר על ידה כסטלבטן הראשי.

קרן אשכנזי

באוהל הסמוך מתנהל מונולוג קולני שבוקע מגרונו של צעיר שעומד מול כמה מיושבי האוהל ומרביץ בהם את תורתו כשהוא חדור אמונה שהוא מנהל עמם שיחה. "אתם, מה שהוא לא יעשה, לא תהיו מרוצים" הוא מזדעק בעוד הסובבים מפצירים בו שיוריד ווליום. בכל זאת, שבת בצהריים. נסיונותיהם הכושלים לענות לו נתקלים בתשובה "אבל תנו לי לדבר, אתם לא נותנים לי לדבר", ובעוד הוא משכנע את עצמו כי פרשת הצוללות היא תיק שהשמאל תפר לביבי, הוא נסוג לאחור וצעיר חרדי נלהב מחליף אותו כשהוא מנסה להסביר ליושבי האוהל שהתחלפו גם הם, כי ככה נראית דמוקרטיה. "כואב לכם שהרוב בחר בו, אבל זה לא יעזור לכם" הוא מטיף לכמה צעירים דתיים מנחלאות. "תשים מסיכה כשאתה צועק ככה" מעיר לו מישהו ונדמה שהמסיכה צוברת יותר ויותר כוח בהצגה הזו.

צעיר שישן עד עכשיו בקצה השני של המאהל מצטרף עם כלבו, שוטרת שיורדת מניידת מעיפה מבט עייף בחבורה ומסננת משהו למכשיר הקשר. מישהי עוברת עם קערת ענבים ומתיקותם מרגיעה לרגע את המהומה ומצננת את החום. צפירות תמיכה נשמעות מדי פעם ממכונית חולפת. מעבר לכביש, בצידו המוצל של הרחוב, שקט יותר. שם היו אמורים לשבת הביביסטים, להביא איזה קונטרה למה שמתבשל פה בצידו החם, תרתי משמע, של הרחוב. אלא שצד זה נתפס כבר על ידי מיצג וכמה מוחים רגועים, כולל שלט שאמור להזכיר לנתניהו את מה שיעץ בזמנו לקולגה "לא מפקירים מדינה לנאשם בשוחד ומרמה" (מילים שאמר נתניהו בזמנו על אולמרט). וכל שנותר עתה הוא לחכות ולגלות מה יעלה בגורלה של דרמה מתקתקת זו. האם שחקנה הראשי שויתר על הקהל, ימשיך לכתוב את ההצגה לבדו או שמא המסך יעלה והקהל ימצא עצמו על הבמה?