עוודה הד'לין, אום אל ח'יר, דצמבר 2021
מן הכביש הצר והמתפתל נראה המקום נטוש. אוסף מקרי של מבנים יבילים רעועים, יריעות, כמה אוהלים, מיכלי מים, מכונית ישנה. במבט ממוקד יותר, תתגלה דמות אדם פה ושם, כמה תרנגולות, חתול ג'ינג'י. לא המקום שיכתבו עליו שירים, גם לא מכתב הביתה, אבל עבור עוודה זה הבית. לא רק משום שכאן נולד, אלא כי אין לו מקום אחר. ואולי בעיקר כי לכאן גורשו סביו ב-1948 מערד. לאחר שרכשו את האדמה מתושבי יטא, השתקעו במקום, שהיה בשטח ירדן עד 1967.
ביום שמש בהיר מקבלים את פנינו אשתו, הנדי, צעירה חייכנית דוברת אנגלית וכמה ילדים יחפים. בזרועותיה בנם בן השנה וחצי וואתן. הנדי מובילה אותנו למבנה טרומי עטוי יריעה גדולה ששטיחים צבעוניים משווים לו אופי ביתי. מן החלונות נשקפים מדבר יהודה ובתיה של כרמל הסמוכה. שאלותינו נענות בחיוך ובנועם, אבל מתוך דבריה מבצבצים במהרה הקושי והסבל שהם מנת חלקם של תושבי אום אל ח'יר.
170 איש מתגוררים כאן, ובדומה לבדואים אחרים, ככל שנקפו השנים, הם ביקשו להתמסד ולהקים בה את ביתם. לא בית זמני, אלא בית קבע. כזה שאינו נרעד מהרוח. שהמים זורמים בו והחשמל אינו נצרך במשורה. כזה שיש בו שירותים ואולי אפילו גינה. אלא שכאן, במערב הפרוע של שטחי C, לא רק לאנשים, אלא גם לחוקים המוכרים אין קרקע יציבה. העובדה שהעליון אישר את בעלותם על השטח, אינה מפריעה למנהל הצבאי לקבל החלטות בהתאם ל"צרכים ביטחוניים" ומרגע שאלה הוגדרו, סוגיות כמו מסמכים, חזקה, בעלות ודומיהם ידורגו אי שם בתחתית סדר העדיפויות לעומת העניין הביטחוני שנמצא תמיד בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, כמה מטרים משם, על הגבעה ממול ומאחורי גדרות אבן וברזל, נהנים תושבי כרמל מבתי קבע, שגגות הרעפים האדומים שלהם משקיפים על פיסת הקרקע הדלה. כבלי החשמל שעוברים מעל אום אל ח'יר לא יובילו זרם אל המקרר היחיד שמצוי ביישוב. את החשמל הם מייצרים מפנלים סולרים ששכרו והציבו במקום, ואילו מיכל הפלסטיק הגדול שמתמלא רק אחת לשבוע, הופך אף את המים למצרך נדיר.
השיטה מוכרת. אם לא נוכל לסלק אותם בכוח החוק, נמרר את חייהם עד שיסתלקו מרצונם. אממה, השיטה לא עובדת. למרות הקשיים, למרות שאדמות המרעה שלהם הולכות ומצטמצמות בשל התרחבות ההתנחלויות סביב, למרות האפליה והחיכוכים, הם עדיין כאן. אחרי שאיבדו את אדמתם פעם אחת, אין לתושבי אום אל ח'יר כוונה לאבד אותה שוב.
איך זה שאנחנו, שאיבדנו את ביתנו פעמיים, ששילמנו מחיר כבד כדי לזכות בו מחדש והשקענו בו את אמונתנו ותקוותנו, דווקא אנחנו מזלזלים בקורת הגג הדלה של מי שגרו כאן לפנינו? אלה שכל מבוקשם הוא לחיות בכבוד לצידנו. האם החשש מכיליון נוסף הביא אותנו לידי כך שהעמסנו על תודעת ה"ביטחון" שלנו את כל פחדינו וחרדותינו? והאם יכולה תודעה שכזו לייצר ביטחון אמיתי או שהיא רק מתכון לדשדוש מתמיד בדרך חתחתים שבסופה נהיה כולנו שטופים באיבה שייצרנו במו ידינו?
כתיבת תגובה