כרם התימנים, אפריל 2019

מכירים את הסיפורים על הבובות בחדר הילדים שמתעוררות לחיים בלילה? ואז מסתבר שהן לא תמימות כמו שהן נראות? כשעברתי ליד הבית הזה בכרם התימנים קצת נעלבתי בשבילן. היתה לי תחושה שמישהו החליט להעניש אותן על החגיגה של הלילה הקודם. ואז, כמו תמיד, אחרי שאנחנו גומרים להיעלב ולכעוס, נגלתה לי המנגינה האמיתית. החלונות שקפצו למעלה ולמטה כאילו נרשמו על דפי תווים, במולים ודיאזים שמחפשים תווים להיצמד אליהם ולרקום מנגינה חדשה, ממש כמו שנצמדנו פעם, לפני שנים, לאותה בובת פרווה חמימה שאתה עצמנו עיניים ופסענו בבטחה לעולם השינה.

המנגינה שזמזמתי לפתע לעצמי השתנתה, והיתה לזמר נוגה של אדם אחד שבעצם, כמו כולם, מתגעגע, כואב, פוחד מן המוות, רוצה לחבק, לגעת ושיגעו בו, לקבל חיבוק חזק ולחבק בחזרה. וכך כשהוא שב מדי יום לביתו, אותם יצורים פרוותיים שפעם רקדו בחלומו והנעימו את לילו, מקדמים עכשיו את פניו בבואו. עדיין אפשר ללטף אותם, אבל המנגינה שבוקעת מהם השתנתה מעט והיא שילוב של קלאסי, רוק כבד, קצת מזרחי ושירי ילדות. שילוב קצת מוזר וקריפי שמזכיר לו עד כמה החיים שבריריים, חולפים, דינמיים, רכים לעיתים ובעיקר לא מושלמים.