שוק רמלה, ערב שבת
צהרי שישי וקצת. הרחובות מתרוקנים וחורף מנומנם צולל על העיר.
השאון שהיה פה לפני רגע קד קידה אחרונה ומפנה מקום למשהו אחר.
אחרוני השחקנים אורזים את השבוע.
זה הזמן לערום חלומות, לעטוף בנילון בצבע ורוד מתקתק
ולהניח בזהירות על רצפת הכרך.
רצוי להגביה מעט, שלא יפתח.
לפחות לא עכשיו.
לחכות לשבת.
שתגיע לפני שנספיק לפרוק ולגעת,
להציץ פנימה, לטעום את הטעם.
חולפת כמו שד, בשמלה לבנה.
נעלמת אי שם מעבר לפינה.
מותירה תקוות וחלומות עטופים בנילון ורוד.
רובם לא נפתחו מפאת קוצר הזמן.
מקומטים קמעא הם מבקשים להיבלע
בין סיר החמין לעוד קצת שינה.
כשהסיר יתרוקן ותוכנו שוב יבריק
אשאל את עצמי למה אני תמיד מנסה להספיק?
כתיבת תגובה