מה עוד אפשר לומר עלינו שלא נאמר? על הישראליות, הלבנט, החום, החוצפה, הפלאפל, מלחמת העדות, הדתות, המעמדות וגם כמה מלחמות קשות ששנות התרחשותן צרובות לנו בזיכרון ובנרטיב הלאומי כמו חרוזים שחורים על שרשרת פנינים לבנה. אנחנו יודעים עלינו הכל: במה אנחנו טובים ובמה אנחנו גרועים, כמה אנחנו טובים באלתור (מה לעשות, המציאות לימדה אותנו לפתח תושיה) ולא מי יודע מה חזקים בנימוסים והליכות. כבר למדנו לקבל ולאהוב את עצמנו עם כל החסרונות, וכנראה שאפילו אם באמת נוכל, לא נוותר עליהם. כי זה מה שעושה אותנו למיוחדים ושונים. למין עם כזה שאתמול כולם אהבו כי "אתם כל כך אמיצים" ולמחרת כווווולם חושבים ש"בלי חרם הם לא מבינים". ואנחנו כבר התרגלנו לפינג פונג הזה של יחסי אהבה-שנאה שאנחנו מקיימים עם עצמנו ועם אחרים. נהנים לצחוק על זה, להתבשם בניחוח השובבות והילדותיות שנודף מאתנו חדשות לבקרים ולומר שיהיה בסדר. כי ככה זה אצלנו. החיים מלאים ניגודים, רובם נטולי היגיון. ובינינו, מי צריך היגיון כשאתה קם בבוקר ומחליט להתיישב במדינה מדברית ששוכנת באמצע הפאזל הזה של מדינות ערביות, ולשבש את הרצף שארגנו לעצמן במשך מאות שנים. תודו שהיגיון לא קיים כאן. מקסימום מזל. ואתו כבר למדנו להסתדר. קצת אינפנטילי, אבל זה מה יש.
עם הסלט הזה בראש, הגעתי למסקנה שאנחנו יוצאים לא רע בתמונות. איך זה קרה? טוב, פה יש צורך בגילוי נאות: אני צלמת, אז הלכתי בעקבות המצלמה. היא תמיד חזקה ממני ומצליחה לשכנע אותי לקחת אותה אתי גם כשלא מתחשק לי ולא חייבים. בקיצור, יש לי אופי חלש כמו פודינג כשזה מגיע לזוגיות המביכה הזו. הנה אני שוב נגררת עם הגברת הכבדה הזו בחום, כשכל מה שמתאים לי באמת זה לקפוץ ראש לבריכה. אבל הגברת, כמה שהיא כבדה, היא גם עדינה. אם אכניס אותה לבריכה, היא תתנקם בי מחר כשאלך לצלם חתונה (אני יודעת שהיא לא נראית כזו, אבל תסמכו עלי. זה בדוק!). אתם כבר מבינים, אין לי פה מי יודע מה איזה say. ככה נגררתי אתה לכל מקום ופינה, ומפה לשם הבנתי שאם כבר ויתרתי על עצמי עד כדי כך, אולי שווה לנסות להפיק משהו מהפסאדה הזאת. היא נענתה בשמחה וככה למדתי שחוק מרפי עובד בגדול. דווקא בימים שבהם נכנעתי לה, לא קרה שום דבר מעניין, בעוד שבימים בהם הייתי חזקה והותרתי אותה לבדה (לא באמת, נו. גם הרזרבית והפלש היו שם איתה) התרחשו כל הדברים המעניינים. התחלתי לחשוד בה שיש לה קשרים הרבה יותר רציניים ממה שחשבתי, אבל כשהפסיכולוג שלי איים לאשפז אותי, היה לי ברור שהגיע זמן להרכין ראש, להיות סמרטוט ולהודות בפניה שהיא האחת והיחידה, אתי באש ובמים, בחורף ובקיץ.
ככה, לאט ובהתמדה, הראנו למרפי שהוא יכול להתחיל לארוז את המזוודה ולצאת לחופשה. קצת באיחור, הבנתי שהיא צדקה. הקונספט הזה שבמילה אחת אפשר לכנותו "ישראליות" מספק שפע של דימויים שיכולים לפרנס אנציקלופדיה שלמה. אחרי כמה הסתבכויות עם בעלי עסקים שראו בי את חוד החנית של מס הכנסה, כולל איומים על חיי העדשה, עלתה בי התובנה שתמונה ועוד תמונה יוצרות איזו תמונה גדולה. איזה פסיפס שמספר את מי שאנחנו ללא מילה. הרי בשביל זה בחרתי בצילום מלכתחילה. ודווקא אז, ללא הכנה מוקדמת, משהו חדש התחיל לדגדג בכל פעם שהנחתי את המצלמה. היתה זו המילה. היא היתה פחות חצופה ותובענית מהגברת השחורה, אבל לעיתים תכופות העזה להשמיע את קולה. היא בקשה לחבור למצלמה. הבטיחה להיות קצרה וצנועה, בשום אופן לא להתחרות במלכה. בירור קצר שעשיתי עם עצמי העלה שהן עשויות להסתדר די טוב ביחד. נכון, כל כך הרבה פעמים אמרתי שתמונה אחת שווה אלף מילה. התכוונתי לזה. באמת. רק שלפעמים החיים מפתיעים ומוציאים מאתנו אי אלו סטיות. אז בואו נאמר שהתמונות בבלוג הזה יאמרו את שלהן ולכן הוא פוטובלוג בראש ובראשונה. המלים שיתלוו אליהן לא יהיו פירוש של התמונה. את זה אשאיר לכם, הקוראים. למה? כי אני מאמינה שתמונה טובה צריכה לדבר את עצמה. הטקסט הקצר שיתלווה אליה רק יוסיף עוד כמה הרהורים על מה שקורה כאן, במקום הקטן והמהביל שלנו. הבלוג יופיע מדי שבוע, כאן באתר, ביום חמישי בבוקר או אחה"צ ואתם מוזמנים להיכנס, להתבונן, לבדוק אם זה מדבר אליכם או סתם חופר. אני מקווה שמשהו ממה שאראה ואכתוב יגע בכם או לפחות יעשה לכם חשק לצאת ולצלם.
תודה שהגעתם עד כאן.
שלכם,
מירי שיינפלד
ומה עם קצת פגיעות? 06-06-2026 - בכל שנה ביום העצמאות יער חדרה אפוף ענני עשן. גם השנה. הם מתמרים בינות לעצי האקליפטוס, צפופים ורכים, מותירים מאחור את ריח הבשר החרוך.לפעמים נדמה לי שהם מסתירים משהו, אבל השנה אולי יותר. האם זה משהו שנסתר מכולנו או משהו שהיינו רוצים להסתיר? או אולי בכלל לשכוח. יום העצמאות היה … 
כשהפיקסלים יהיו לדמעות 24-04-2025 - היינו שם 60 אולי 70 נשים, קומץ גברים.. למאה בטח לא הגענו. משמרת 101. צהרי היום. שער קפלן, מגדלי עזריאלי. הרצון לבלוט מעט, לעצור את התנועה, נתקל בתחרות עזה מול המקומיות הדחוסה שאצה קדימה. ככה זה כשאתה חולם, מקווה, מאמין, כואב ומוחה דמעה. לקצב העירוני יש כוח למרות אפרוריותו. הוא … 
להתפרק או ללמוד מהטבע? 24-10-2024 - מתפרק, מת פרקת, מת פר קי ם, ה ת פ ר ק ו ת. כמה פעמים שמענו את המילה הזו בכל ההטיות האפשריות בשנה האחרונה? היא הפכה לשגורה כל כך עד שהיתה לחלק מהשיח היומי שלנו עם עצמנו ועם הסביבה (סליחה מראש ממי שלא נוהג לשוחח עם עצמו. לי זה … 
פעם היו פה חיים 19-08-2024 - הקיפאון הזה זורם עכשיו בעורקי. סליחה על היעדר ההיגיון, אבל מה בכלל הגיוני עכשיו? אנחנו מדממים וחוסם עורקים אין. ועל המרחב הזה, שפעם היו בו חיים, משתלט ים של כאב, אכזר ובלתי נסבל, שמאיים לפרוץ את גבולות התודעה, לכלות ולהשתלט על כל מה שבסביבה, על כל מה שפעם היו בו … 
לאן נוליך את התקומה? 14-12-2023 - הנה הם חוזרים. אחרים. גם אנחנו כבר לא מי שהיינו. פחות שולטים, פחות בטוחים. פחות מבינים, פחות צודקים. פחות. ואולי יותר? כי התפכחות שכזו מעלה שאלות נוקבות שמבקשות תשובות שאינן מצויות באמתחתנו, והן בבחינת פחות או יותר. האם חיינו כאן יכולים להיראות אחרת? האם ניתן לגדל כאן ילדים? ואם כן, … 
האם נוכל שוב להרגיש? 07-11-2023 - אחרי ההלם בא הכאב, ואתו תחושה של החמצה נוראית מהולה בתחושה של סכנה, של חולשה. כאילו הגוף קפא במקומו ואינו מסוגל להגיב בזמן שהמכות ניחתות עליו. ולמרות שכל הגוף כואב, השכל הישר מנסה להמשיך בשלו, מנסה להבין, אבל לאט לאט הוא הולך ונחלש. הכאב הפיזי מתגבר ומוחק כל אפשרות לדיאלוג … 
די לנפנף, זה הזמן להשתתף 17-09-2023 - חמישים שנה עברו מאז שהבית בער. מאז התלקחו עוד כמה שריפות קטנות פה ושם, אבל את השריפה ההיא, שאמנם הצלחנו לכבות, לא הצלחנו להשכיח. סימניה ניכרים בכל. בזיכרון הקולקטיבי שחלק מקירותיו עדיין מושחרים, בדרמות הכואבות ,בעלבון, בכאב שאינו מרפה. והנה, שוב, חמישים שנה אחרי, שריפה ממשמשת ובאה. להבותיה כבר אוחזות … 
כחול-שחור-לבן 29-07-2023 - הדגל, זה שרגיל לאחד בינינו, נראה בימים אלה כמו אותם ילדי גירושים, ששני ההורים הניצים נלחמים עליהם. כל אחד מושך ביד אחרת, והילד הקרוע ביניהם, כבר לא מתנופף. הוא מביט לצד אחד, ולצד השני, ומתחנן שיניחו לו. גם ככה חם מדי. הוא מעולם לא העלה על דעתו שהם מסוגלים לקרוע … 
מחר אולי 11-03-2023 - הבייגלה הזה, שטעמו ליווה את שנות התבגרותי בעיר הקודש, העלה בי זכרונות אפלים מימים אחרים, בהם ירושלים היתה עבורי מרכזו של שומקום. עיר מריבה שחוברה לה יחדיו, אך חצויה בנשמתה. האם מישהו אי פעם נתן את דעתו על עתידה מבלי לחשוש מהסכנות הרבות האורבות לפתחה? האם מישהו נתן בכלל אי … 
על הגשר עם נשות השמש 16-07-2022 - חם בטירוף, השמש קופחת, שעה ארורה. מי הולך לצעוד בשעה כזו באמצע הקיץ? מזל שיבש. אני לא יודעת אם חם יותר מבפנים או מבחוץ. בגלל השמש הים תיכונית או ההתרגשות. הידיעה שעוד קצת ונפגוש אותן. הן עושות את הדרך משכם, מחברון ומבית ג'אלה. רים ולינדה ואמנה, ראדה ושתי בנותיה. אחרי …