זכרון יעקב, יולי 2020

כמה פעמים מצאתם את עצמכם על אותו סרט נע, זה שמספק ביטחון והגנה? אותו פס יצור שכל תחנה שלו מוכרת. כשאנחנו עליו, החיים נוחים ונטולי הפתעות. האירועים חוזרים על עצמם בסדר קבוע וידוע מראש. אנחנו כבר מותאמים לגמרי למהירות שלו, לקצב, לרעידות שמקפיצות אותנו באותם מקומות, לסדר הצבעים שחוזר על עצמו. ממש כמו ברכבת בלונה פארק. כמה אהבנו אותה כשהיינו קטנים. השבוע הורידו אותי ממנה. קיצוצים. המשרה החלקית שהחזקתי, קטנה. אפשרויות שעמדו על הפרק, לא יתממשו. הקפאות. נזרקתי למערבולת הקורונה השוצפת, והסדר המוכר עומד להשתבש. משהו בתוכי מתאבל על אבדן הסדר הקיים, זה שבו הצבעים מתחלפים בזמנים קבועים, בדיוק ברגע הנכון. חלק ממני רוצה להיאחז במוכר, אבל חלק אחר גם יודע שמתוך המערבולת הזו, יצמח משהו חדש. נכון יותר. נח פחות, אבל דינמי ומלא תשוקה. אותה תשוקה שאבדה במסע המוכר.