צילום: בוריה גלפרין, colourbox

אחרי שהאינג'ינר קיבל את מה שרצה, העניין שלו באנטומיה של הגו'ק ירד פלאים. בעוד אני דבקה ברעיון שעל החלקים לחזור למקומם המקורי, הוא מסמן לי בביטול ידיים שהכל בסדר, תוחב לידי מסמך כתוב בערבית ומסמן לי להתגלגל למבנה המתפרק שמאחוריו. המסע מחדר לחדר נמשך לנצח ובסופו מתגבשת התובנה, שכל מטרתו היא להשיר מאיתנו כמה שיותר מזומנים תמורתם נזכה לקבל  שתי לוחיות מתכת צהובות שמעתה ועד שנחזור לארץ יהיו מספר הרישוי שלנו. האפשרות שגם ירכיב אותן נותרת פתוחה. בעודי תוהה איך יתחברו הלוחיות המצריות לג'וק ואם בכלל הרכב יסע, נגלית אלי פיה בדמותה של אשה דתיה שמסבירה לי בחמלה שכשיוצאים לסיני אורזים מברג פיליפס לפני הכל. "קדימה, לחצוב" פוקדת הפיה. היא שולפת מתיקה את שרביט הקסמים – מברג פיליפס עם ידית ירוקה – וניגשת למלאכה. וכך, ממש בחצות, כמו בסיפור סינדרלה, החליפה הג'וק את זהותה והפכה ממכונית ישראלית מאובקת שכמוה יש רבות, לכרכרה מצרית שדוהרת בעלטה בערבות נואיבה אל מחוז חפצה – החוף בעל השם המפתה Bella Sina שם מחכה לנו חדר עם מיטה רכה ומקלחת חמה. אור הירח מרצד על פני המים ובעודנו חולפים על פני ממלכות נטושות (סיני זרועה בהן) וחופים קסומי שמות, הראה הוויז שאנחנו במרחק נגיעה מהחופשה המושלמת. אממה, Bella Sina לא התגלתה והסקרנות החלה להתחלף בדאגה. השומר המצרי המנומנם בחוף "הסוס המשוגע" שהורה לנו לחזור 2 ק"מ אחורה, הצליח להוריד קצת את מפלס הדאגה, אבל רק כשעלה מן החולות חמאם, איש דקיק ועייף עם פנס, הבנתי שיכולנו לחלוף במשך כל הלילה על פני השלט הלא מואר. סופו של דבר שנכנסנו בשתיים בלילה לחדר גדול ובו משהו שנראה כמו מיטה והרגיש כמו קרש כביסה.

המראה שנגלה לנו בבוקר היה פיצוי הולם ללילה שעבר. ובעודנו תוהים היכן חמאם, גילינו שיחד עמנו נמצאים במקום גם נטלי ותומר, שני צעירים מבת ים. לפי מצב רוחם, הבקבוקים והריחות שסביבם כבר הספיקו לדפוק כמה בירות ולגלגל אי אלו סיגריות מקומיות. Café del Mar אמר שלט גדול ודהוי שהתנוסס בקרבתם ושלא הותיר כל ספק. מי שהיה אמון כאן על הקופירייטינג היה אנין טעם. עם קלאסה, כמו שנאמר. השאלה היתה אם גם יתעורר להכין לנו ארוחת בוקר או שניאלץ לתדלק עצמנו עם שאריות בירה וצינגלה. ואכן, בעוד גופנו מתאושש בהדרגה מהמגע עם המשטח הקשוח, הופיע חמאם ופתח את המטבח לקול מחאת החתולים שצבאו על פתחו. המושיע מליל אמש הסתבר כטיפוס תכליתי. במונחים מצריים אפילו יקה. לאחר שהתעניין איך ישנו, הגיש לנו ארוחת בוקר דשנה תוך רבע שעה (לא זמן במונחי סיני).

הצעד הבא היה להבין איפה מוציאים פה כסף. הסבר מקיף ומפורט של חמאם שלח אותנו לעיירה פורט מזינה הסמוכה. נכנסנו לג'וק והעמסנו על הדרך גם את נטלי ותומר. הג'וק הניעה בשמחה, אבל ברגע שהפעלתי את המזגן, החלה לרטון, לרעוד ולהתחנן שנניח לה. זיכרון ליל אמש עלה וממחשכי השכחה נגלו אלי פניו העצבניות של האינג'ינר שהבטיח שהכל אוקיי. "מי נכנס עם האוטו לסיני"? פלט מאחור תומר ביחד עם כמה אדי אלכוהול ונטלי אשרה. "בטח. מה כבר יש לך לעשות פה עם האוטו"? "להביא כסף מהבנק" עניתי. "פעם הבאה תכיני הכל מהארץ" אמרה ולא ידעה כמה צדקה. ואכן, הכספומט המצרי שהיה אמור להציל אותנו עכשיו מגסיסה איטית על חופיה של הגלקסיה הקסומה, הודיע לי שהקוד הסודי שלי שגוי וכל שנותר לי הוא לסמוך על חסדי ליבם של המקומיים. אלו נגלו בדמותו של עבדאללה, בדואי מקומי דובר עברית על בוריה ושותפו של חמאם. עבדאללה לא ממצמץ לפני אחת בצהריים, אבל כשהוא במצב מאונך, עובר איזה וייב בסביבה ונדמה שהמקום מזנק ומקפיץ גם את חורבות המלון המפואר שלידו. עבדאללה לא התרגש. "הכל בסדר" חייך בעיניים בורקות. "תישארי פה. תאכלי ותשתי, ואת הכסף תשלחי לי כשתחזרי לארץ. "אתה בטוח"? שאלתי. "בטח, בטח" ענה. "מה להכין לכם לצהריים? טחינה, לבנה, סלט"? הלכנו על כל החבילה. "שבו לכם פה ותנוחו ואני אכין לכם יופי של ארוחה". מקץ שעה נשלח הילד לבדוק מה מצב הסעודה. "עבדאללה אמר שעוד חמש דקות הכל מוכן" חזר הילד עם תשובה. הבטן המקרקרת זועקת "מה עוד חמש דקות? עכשיו, עכשיו" אבל יאללה שיהיה. כשרמות הסוכר בגופנו קורסות מתחת לקו האדום, מציץ ראשו של עבדאללה מחלון המטבח. "אתם רעבים"? הוא צועק. "כן" אנחנו עונים במקהלה. "טוב, אז רק עוד קצת" הוא מרגיע. "כמה"? אני שואלת. "אה, משהו כמו רבע שעה". וכך אני מבינה, על בטני הריקה, את משמעות המונח "זמן סיני". שעתיים אחרי שהזמנו את הארוחה, כשעבדאללה מגיע עם  מגש של טחינה, פיתות וסלט ובלי לבנה, אני מבינה שזמן סיני זורם בקצב אחר, ביקום מקביל, לוקח אתו בדרך רק את מי שמוכן להרגיע ולהתחבר לשקט ולאווירה. ערכת הסבלנות שלי כמעט ריקה, אבל הטחינה המעולה זורקת אותי למקום חדש שבו הדרך לגאולה עוברת דרך האגדה המכונהCafé del Mar . העובדה שבחדר לא היו מים חמים כבר לא באמת שינתה.