אולי הפעם זה יהיה אחרת

Glass Walls demonstration, Tel Aviv, November 11, 2021

הפגנת קירות שקופים, תל אביב, 11.11.21

באותם רגעים, כשצעדתי ברחובות תל אביב ביחד עם פעילי קירות שקופים היה זה מובן מאליו ונכון לחבור לקולות הנחושים שזועקים את האמת, לתמונות שמתארות את הזוועות המתרחשות מדי יום בעולם נטול חמלה, שבו האדם שולט על החי ומפיק ממנו את מזונו. "לא קונים לא משלמים בעבור שפיכות דמים" היא המציאות הכאובה אותה ביקשתי לשנות פעמים רבות. בעודי שועטת קדימה, נשבעתי שלא אסתפק עוד בצמחונות וכבר מחר אדלה מקרקעית הארון את שקית התערובת להכנת חביתה טבעונית שרכשתי לפני חצי שנה. לא רק זאת, אלא אף אגדיל לעשות ואעקוב בדבקות אחר מתכוניה הנפלאים של אורי שביט. הפעם אעמוד באתגר, כי חלב העיזים ממנו עשוי היוגורט האהוב עלי, בעיקר כשהוא משובץ בגרנולה וקוביות תפוח עץ חמצמצות, לא מיועד לי או לאניני טעם שכמותי. הוא נועד לגדיים שנלקחים מאמותיהם כשהם בני יומם ומואכלים בתחליף, בזמן שהחלב בעטיני העיזים נעשק מהן בכוח, הופך בתהליך תעשייתי לעוד מוצר בריא ונארז באריזה מפתה של משק בוטיק זה או אחר. בעת ששאגתי "באילת ובחיפה משלוחים חיים חרפה", נשבעתי לעצמי שאכיר עוד מתכונים טבעוניים ואמלא את המזווה בקטניות מכל הסוגים. באותם רגעים ראיתי עצמי חלק אינטגרלי מהחבורה הזו ששמה לה למטרה למנוע סבל מבעלי החיים שלעיתים קרובות נדמה לנו שאין להם רגשות. אלא שממש אז, בעודי מדמיינת עצמי אוכלת תבשילי עדשים וקטניות עשירים בחלבון, החל המאבק בתוכי. אותו מאבק שאני מנהלת עם עצמי כבר שנים, ובו אני מפסידה לעצמי בכל פעם שאני שולחת יד אל מיכל יוגורט העיזים או מכינה שוב פסטו עם פרמיזן משובח. ובתוך תוכי אני יודעת שהצדק עמם, אבל אותו חשק שמבקש לבוא על סיפוקו מנצח בכל פעם את חוש הצדק המפותח שלי. איך זה שדווקא אני שמחשיבה עצמי לאחת שמסוגלת לדחות סיפוקים, שכוח רצון הוא שמה השני, נופלת בכל פעם מחדש כשהיוגורט האהוב עלי קורץ אלי ממדף החלביים? למה אני מתקשה לוותר לחלוטין על המקושקשת עם בצל ירוק, כשיש לי חלק בגורל האפרוחים הזכרים הנשלחים את מותם כשהם בני יומם? האם אני סתם צבועה שמבקשת לחגוג על שני העולמות?

נראה שלכולנו יש איזו נקודה של התנגשות בין מציאות לדמיון בה אנו מבקשים לחצות נהר רחב ידיים. בדמיוננו אנו אף רואים עצמנו כבר שם, אלא שבמציאות אנו חוזרים להיות מי שאנחנו. נכנעים לקושי ולגחמה, סולחים לעצמנו בכל פעם מחדש וממשיכים הלאה, מקווים שהשינוי יתרחש ביום מן הימים. וזה בסדר לסלוח לעצמנו כי בכל אחד מאתנו טמונה איזו חולשה, זו שהופכת אותנו לאנושיים ואמיתיים. אולי בכלל לחולשות הללו יש תפקיד בחיינו – ללמד אותנו להתבונן על עצמנו בחמלה ובאהבה ולקבל את  עצמנו. כן, קודם כל את עצמנו. ואחר כך את האחר.ת: זה שאינו מצליח לרזות, זה שמצא עצמו ברחוב לאחר שאיבד את כל רכושו, זו שקיללה אותך בתור או השכנה שחולפת על פניך מבלי לומר שלום. לכולנו יש איזה כאב או חולשה שהולכים אתנו. אז מה אנחנו צריכים כדי לשנות? כנראה שלקבל את עצמנו ואותם בסלחנות ובאהבה, למצוא ולגעת באותה נקודה בתוכנו שזוכרת שגם לנו יש איזה פגם. לשים לרגע את הכעס בצד ולהתחיל בכל פעם מחדש עם אמונה ותקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

3 Comments to "אולי הפעם זה יהיה אחרת"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.