ביבי הוא רק ההתחלה

Bibi is just the begining

קיסריה, מוצ"ש האחרון

לכל שבת יש מוצאי שבת אמר פעם מישהו חכם. אז מה, ביבי? חשבת שתוכל להסתתר בבית בקיסריה ולהשתחל החוצה בשקט כשיוצאים 3 כוכבים? נכון שככה זה היה הרבה שנים, אבל משהו ביכולת הספיגה של העם אינו כתמול שלשום. אולי זו הקורונה, אולי התיקים (לא אלה ששרה קנתה אצל ניקול), אולי כל המצב הזה שלא מותיר הרבה מקום לתקווה. כשהשבת הזדחלה לאטה לכיוון המוצ"ש, עליתי על אלף ונכנסתי לאוטו עם הגברת השחורה (למי שלא מכיר את העגה, מדובר בניקון שבזמן האחרון עושה קילומטרז' בהפגנות). בדרך התקשרתי לגל ויניב השכנים. שאלתי אם הם רוצים להצטרף. יניב ענה, ואחרי המה נשמע הרגיל ויתר בדיפלומטיות, שהאנטנות שלי זיהו בה כוונה אחרת. מה? הוא ימני? שאלתי את עצמי ותוך רגע תפסתי שהנה, גם אני לכודה במוטציה האיומה הזו שקרתה לנו. זו שחילקה אותנו לימנים ושמאלנים, או לאלה שרוצים אותו שם למעלה, לא משנה מה, ואלה שרוצים אותו למטה ויפה שעה אחת קודם.

תחקור קצר הוציא את המרצע מהשק. "הבנאדם לא בסדר, מה שנכון נכון. אבל כל מה שקורה פה זה לא רק בגללו. יש פה בעיות עמוקות שהתחילו עוד לפניו". "מה למשל?" שאלתי. הקיטוב הזה שיש פה בין ימין לשמאל, בין חילונים ודתיים. זו הבעיה, אבל אנשים תמיד יחפשו את מי להאשים בסבל שלהם". "בגלל זה לא תצא להפגין ולהילחם על הדמוקרטיה"? אתגרתי אותו. "אני פשוט חושב שיש לנו עבודה גדולה לעשות על עצמנו. כל אחד צריך לבדוק את עצמו ולשאול איפה האחריות שלו בסיפור הזה". לא ממש השתכנעתי. נכנסתי לאוטו ונהגתי לכיוון הגשר, אבל דבריו התיישבו על נקודה רגישה. ומאותו רגע, המחשבות שלי נעו בין הצורך הנואש לצעוק "ביבי לך" לבין הכאב והעצב על מה שנהיה מאיתנו ב-72 שנות קיומנו. כי מי שאנחנו היום הוא לא רק תוצאה של ביבי. הוא תוצאה של מה שהיינו עוד לפני שנוסדנו אי שם בגולה, של כל מה שהמערך מעך ב-29 שנות שלטונו, של חוסר יכולת לחשוב קדימה, כי כשאתה בהשרדות פשוט אין לך יכולת כזו. ונכון שביבי לקח את כל הפרודוקטים האלה והשתמש בהם יפה לצרכיו, ונכון שהיה אפשר לגמרי אחרת עם קצת יושרה ופחות יהירות, שלא לדבר על איזה חזון קטן שלא היה מזיק לאף אחד, אבל באמת איפה כל אחד מאיתנו בסיפור הזה? ומה יהיה אחרי שנזדכה עליו?

הפנים של האנשים בצומת אמרו הכל, השלטים היו רק תוספת. אנחנו חיים פה בהשרדות מטורפת והקורונה היתה הקש האחרון. שסועים, תחת חרדה מתמדת, מאויימים, מדממים ומתיימרים להיות לאדונים על עם שמאס בשלטוננו, אנחנו מנסים לייצר פה אנרגיית חיים, וגם מצליחים לא רע, אבל המאמץ שנדרש הוא אדיר. הוא שואב אליו את כל הכוח שאנחנו זקוקים לו כדי לבנות חברה בריאה, לאחות קרעים, להכיר את האחר ולייצר חלופות. זה דורש אנרגיה אחרת. כזו שבאה מהלב, שיכולה לחוש ולהרגיש, לזרום ברוך כמו מעיין. אנרגיה אוורירית, פחות דחוסה, ים תיכונית. הצורך להתבסס כאן בכוח, לעמוד תמיד על המשמר ולהניף דגל אדום (או שחור אם לדייק את הזמן) לא מאפשר לה לצאת, אבל היא קיימת. היא זורמת בכל פעם שאנחנו מוכנים לפתוח דלת ולשחרר את הכאב והפחד שעוצרים אותנו. אותם כאב ופחד שיושבים גם אצל ביבי עמוק בפנים ולא מאפשרים לאיש האינטיליגנטי הזה להוביל אותנו למקום שלו אנחנו ראויים. כשעמדתי בקיסריה, בתוך ההמון, כאב לי על הפספוס, צבט לי הפער בין הפוטנציאל לבין התוצאה. אבל האמת היא שעם כל הכאב, ביבי, מיצית. תשחרר בבקשה, למרות שרצית להיזכר כשומר ביטחון ישראל, ותן לנו למצוא בתוכנו את האנרגיה הדרושה כדי להפוך את המקום הזה לגן העדן שהוא יכול להיות. וכן, יש לנו הרבה עבודה וזה לא יקרה מחר. אבל אם אתה לא עוזר, לפחות אל תפריע.

2 Comments to "ביבי הוא רק ההתחלה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן