הדרך לקלפי קצרה אבל המחשבות ארוכות ולוקחות אותי שנה אחורה. משהו באנרגיות מתחיל להיות דומה, רק שכל פעם זה נחלש עוד קצת. האובך והגוון האפרורי של האויר כאילו מבינים שלא כדאי להתאמץ יותר מדי כי אין בשביל מה. את הצבעים היפים שומרים ליום חגיגי יותר. בינתיים המצב לא מחייב בגדי חג. אפשר להסתפק בטרנינג או מקסימום בטי שרט מהוהה. בסך הכל עוד מערכת בחירות. נכון, הרווחנו יום חופש אבל בדרך הפסדנו משהו מהצ'י. אגב, שמתם לב שהסדק בתיבת הקלפי הוצר? זה מתבקש, לא? הרי פעם נזקקנו ליותר מקום בשביל כל ההתלהבות והתקווה. זקני העדה זוכרים שאז קראו לזה "יום החג של הדמוקרטיה". באותם ימים התכוננו מראש, התרגשנו ויחד עם המעטפה הכנסנו לקלפי ים של תקוות וציפיות ואפילו כמה מחשבות על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להשפיע על מארג חיינו במדינה הדמוקרטית היחידה באזור. בראש התנגן לו איזה ג'ינגל בחירות קליט (לאו דווקא של המפלגה בה נבחר), וכשעמדנו מאחורי הפרגוד בחרדת קודש, התבוננו בפתקים המוכרים מהתעמולה והנחנו את היד בביטחון על זה שמייצג את המפלגה הכי נחשקת, שמייצגת את מה שאנחנו מאמינים בו באמת. ככה זה היה פעם, אבל עכשיו העסק נהיה קצת מונוטוני, מה גם שכבר הבנו שאין פה פוטנציאל להפתעות. הקסמים מתחילים לחזור על עצמם, הקוסם קצת עייף, אין כבר ג'ינגלים ורק הפתקים הרבים מדי נשארו קצת דומים, אם כי חלק מהם מזכירים שגיאות כתיב של עולים חדשים (מה זה ףז? נשבעת לכם שהיה אחד כזה). מה זה רבים מדי? ספרתי 38 וכידוע כשהמבחר אינסופי, ההחלטות נדחות (לבוקר היום הגדול או אפילו בדרך).
מחוץ לבניין הפיס באור עקיבא מתנהל מופע מושקע יחסית. הפוסטרים משווים למגרש החניה את האווירה הנכונה, כך שכל מה שנותר הוא להריץ את ההצגה. כולם כבר מכירים את הטקסט לא רע. האמת? זו לא חוכמה. הם התאמנו עליו הרבה לאחרונה. פעם בחצי שנה שנה-שנה זו בהחלט תדירות שמאפשרת שינון מהיר ויעיל. רגע, יש פה שחקן חדש שנדחף להצגה. אחד שפעם היה "רק ביבי" ועכשיו הוא מפרגן לסער. לא אכפת לו שהשכנים מהליכוד מאשימים אותו בהברזה. הוא לא הולך לבלוע שוב את הצפרדעים של ביבי. זה שכבר יש להם פזמון קליט "ביבי הכי טוב למדינה" זה רק בגלל ש"הם התרגלו לקבל עוד מכה ועוד מכה. הם כבר לא מרגישים". אני שואלת את האיש מהסככה של הליכוד אם הוא חושב שביבי ישר. "לא כל כך" הוא עונה. "נו?" אני מנסה להטות את הכף. "אבל זה כי אין לו ברירה. לא נותנים לו לעבוד כמו שצריך. מפריעים לו. את מבינה?"
כשהשמים האפורים מתחילים לקבל איזה גוון כחלחל, מציעים החבר'ה מהסככה של ליברמן שאעשה להם איזו תמונה, ומזכירים לי להצביע רק לו "אחרת שוב נתקע עם החרדים שיסחטו לנו את הצורה". התנועה מסביב דלילה, רגועה. אפילו הרכב עם המגאפון שתמיד עובר בדיוק כשכולם מתחילים לפהק, מתמהמה. "הבת של ליברמן דתיה, את יודעת? זה לא שהוא נגד דתיים, אבל פעם אחת צריך לעשות ממשלה בלעדיהם". בזמן שהם מתארגנים לתמונה, אני מסתכלת על הרצפה ומגלה שהיא די נקיה. פעם היה פה בסוף היום שטיח. יכול להיות שזו רק חזרה? בדיקת ערנות? לוודא שאנחנו עדיין זוכרים את הדרך לקלפי, שיש לנו תעודת זהות, שיש לנו בכלל איזו זהות?
דימה עומד הכי קרוב שאפשר לכניסה. בידו סטיפה של פתקי מחל. הוא מושיט אותם לכל מי שמתקרב. יש כאלה שנוטלים את הפתק מידיו מבלי להתעכב על העיניים הכחולות שממש מתחננות, יש שממשיכים הלאה. פה ושם מלווה הפעולה בקריאה "רק ביבי" או אז משתנה הבעת פניו, חיוך גדול נפרש עליהן ועיניו נוצצות מאחורי המשקפיים העבות. "אם הוא לוקח את הפתק שנתת לו, הוא באמת ישים אותו בקלפי?" אני שואלת אותו. "לא, לא" הוא עונה. "אז בשביל מה"? "נו, זה כמו פרסום" הוא עונה, מחלק את הפתק האחרון ושולף מהכיס עוד סטיפה במהירות, כי דווקא עכשיו כשמחשיך, משהו מתחיל לזוז ויש תנועה יפה חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע.
אולי היתה זו רק חזרה ואולי ההופעה עצמה. מי כבר יודע להבדיל בכלל. והאם זה בכלל חשוב? הורגלנו להאמין שכל אחד משפיע, אבל אולי בעצם מאחורי כל העסק הזה יש במאי.ת גדול.ה מאתנו שמנהל.ת את כל העסק במיומנות רבה. ומה נותר לנו לעשות? אולי להתבונן עמוק פנימה לתוך הנפש הלאומית שלנו שהמנונה מסמל את הוויתה, אבל עמוק בתוכה היא עדיין פצועה וחבולה, מבקשת את הכבוד המגיע לה, אלא שמעיינות כוחה יבשו וצמאים לזרימה חדשה. זרימה אחרת ושונה ששואבת את כוחה מחיבור חדש אל עצמה ומקורותיה, מהמסורת העשירה ומקבלת האחר, חיפוש אחר המשותף והמחבר מתוך הבנה שאותו כוח שהשיב אותנו לכאן, יעמוד תמיד לעזרנו אם רק נשכיל לתחזק את הבית הזה באהבה.
כתיבת תגובה