על קו אחד בד' בשבט

The celebration in memory of the Baba Sali, Netivot, January 2020

הילולת הבאבא סאלי בנתיבות, ינואר 2020

תמיד כשאני עולה על אוטובוס או רכבת שאני לא מכירה, החרדתיות שלי עולה פאזה. גם הפעם האפשרות שטעיתי ואמצא את עצמי בראש פינה במקום בנתיבות, ניקרה בי. אלא שהפעם לא היה מקום לטעות. ברגע שעליתי לקרון, עלו באפי ניחוחות תבשילים שהגיעו משולחן המטעמים שפתחה משפחת אלבז. עם סיפתח כזה ידעתי שאני בדרך הנכונה. זו פעם ראשונה שאני נוסעת לעיר הדרומית ששואבת אליה בד' בשבט המוני אנשים מכל המדינה. מי אמר "קומץ"?

לא צריך לשאול אף אחד איך מגיעים לקבר. התור שמשתרך לפני האוטובוס בתחנת הרכבת בנתיבות לא מותיר ספקות. כל מה שצריך לעשות זה לעמוד עם כולם. הקו שמוביל אל קבר הצדיק הוא קו מספר 1. אנשים עולים ועולים לאותו אוטובוס, התור מתארך, והאוטובוס ממשיך להתמלא. רק זה נראה כמו נס. אני שואלת את הגבר שעומד לצידי, בתור שמהונדס בסגנון ישראלי אוונגרדי, אם לאוטובוס הזה אין תחתית. "כנראה שלא" הוא עונה. ובסופו של דבר ולהפתעתי, גם כופרת כמוני מצליחה לעלות על אותו אוטובוס שבשלב מסוים בכל זאת סוגר את הדלתות. כשאנחנו דחוסים בפנים אני מתחילה לעכל את גודל התופעה. תור ענק מזדחל בחוץ בהמתנה לאוטובוס הבא. תוך כדי ציתות לשיחות שמתנהלות סביבי, אני מגלה את רמי מקרית שמונה. "מתי יצאת?" אני שואלת אותו. "מוקדם, מוקדם מאוד" הוא עונה בחיוך, ואני מתעייפת רק מהמחשבה.  

אני מודה שכחילונית גמורה אני מתקשה לשים עצמי במקומו או במקום כל מי שנדחס לתוך האוטובוס הזה, בעיקר המבוגרים שבהם שיעמדו על רגליהם ויצטופפו בתור הארוך לאולם הקבר. נכון שהקוסקוס מפצה במידה מסויימת, אבל מה רע בתפילה בבית או בבית הכנסת? תפילה זו תפילה, לא?

כשהאוטובוס עוצר בתחנה האחרונה, אני שואלת את האשה שנעה באיטיות לעבר היציאה איפה ההילולה. "היא מסתכלת בי במבט מופתע ומרימה גבה. "מה, את פה פעם ראשונה? אני עומדת להודות באשמה כשהיא ממשיכה: "את רואה איפה כולם הולכים?" היא שואלת בלי לחכות לתשובה. "ככה תלכי גם את". אני פוסעת בעקבותיה, נותנת לרעש ולענני העשן להוביל אותי. עומדת בתור כמו כולם, מסניפה את עשן האש שנמהל בריח חלב הנרות שנזרקים אל תוך המדורה ועושה לעצמי מיקס מקומי עם האויר הדל בחמצן שבאולם התפילה. אחלה קוקטייל שמזכיר קצת את הלונה פארק בגני התערוכה, רק שפה לא מוכרחים לדייק כשמשליכים את הנרות לתוך האש שמעבר לגדר. מאות נרות מוצאים דרכם אל הרצפה, ורק כשמגיע גבר עם יד חזקה מגיע הנר אל המטרה. הדלקת הנרות בנוסח מרוקאי אינה מחמירה, כי העיקר הכוונה. ולכן, גם אין פרס למי שקלע. הפרס הוא עצם האמונה. אותו דבר שגורם לאנשים לשים מבטחם במי או במה שבחרו, וללכת איתו את כל הדרך בקו אחד. אותו קו שלפעמים מלא מידי, צפוף ואף איטי, אבל מוביל למקום יציב ונטול חרדה.

2 Comments to "על קו אחד בד' בשבט"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.