רפאל

Raphael, Pride Parade, Tel Aviv 2019

רפאל ובוניטה, מצעד הגאווה, תל אביב 2019

כשתל אביב מדברת גאווה, משהו מתפוצץ לך בפנים. בניגוד לירושלים, אחותה הצנועה, כאן הכל נמכר באריזה מבריקה. החיוכים ההוליוודיים הופכים כל אחד לשחקן פוטנציאלי, סטאר ליום אחד. הצבעוניות שמטפטפת מכל עבר מתחילה להרגיש דביקה, בעיקר כשהשמש יוצאת מאחורי העננים ונדמה שגם היא חלק מהשואו, מה גם שאגלי זיעה ראשונים מתחילים לבצבץ על המצח והלחיים המאופרים של רב החוגגים. היא גם הראשונה למחות על הצפיפות המחניקה וחוזרת במהרה אל מקומה הבטוח מאחורי העננים. מוצרים עתירי גאווה וגוונים נמכרים בדוכנים, וכולם רוצים לדבר אתך על איך נראים החיים אחרי. אפשר להבין אותם. יש משהו נורא בלהיות כלוא בתוך עצמך. אפשר להבין את רפאל שהיה פעם בחורה או את כפיר שנישא לאשה. תחושת הניצחון היא עצומה ברגע שאתה זוכה לממש את עצמך. ברגע שאינך נכנע עוד לחברה שמכתיבה לך מי אתה. כי זה לרוב הקשר בין הפרט לחברה. החברה שואפת לסחוף אותך אתה בזרם המוכר, להכניע אותך כדי להמשיך לנוע בבטחה, ואילו אתה אמור להרים מדי פעם את הראש ולזעוק את ייחודך. וזה בעצם מה שכולנו רוצים. להיות מיוחדים ושונים, אבל עדיין להתקבל ולהיות אהובים. ומסתבר שבמציאות של המאה ה-21 זה עדיין לא מובן מאליו. הבעיה היחידה היא שלקראת צהריים כולם מתחילים להיראות קצת דומים עם כל המותגים הצבעוניים והחיוכים הבשרניים. ואני חושבת שמה שבאמת חסר לי פה עכשיו זה מישהו אמיתי, שלא מחייך למצלמה. שידבר לא רק על הניצחון אלא גם על הכאב. נכון שזה פחות סקסי, אבל זה הכי קרוב למציאות שיש. אני חושבת שמצאתי את זה ברפאל, בחור שהספיק להיות אשה, להנשא, ללדת שני ילדים ולהבין שלמרות זאת משהו עדיין לא עובד. שהוא בעצם אף פעם לא היה אשה. המסע שלו להגשמה עצמית כלל המון ניתוחים, ניתוק קשרים עם אנשים אהובים והתמודדות עם אי קבלה. אחותו, למשל, עדיין מדברת עליו בלשון נקבה וקוראת לו בשמו הקודם. אני תוהה מה היה הדבר הכי קשה במסע הזה, אבל לא שואלת. זה אינטימי מדי. אני יכולה רק לנחש. לאהוב את עצמך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.