לפעמים אחרי שהמסך יורד והאורות כבים, העולם מרגיש זר ומנוכר, אפילו שלפני רגע היינו בשיא ההצגה. ואז מתחילה הדרמה האמיתית, זו שמתרחשת מאחורי הקלעים, ברגע בו אנחנו מחפשים קצת חום ואהבה. בלי לבבות אדומים, בלי אימוגי'ם ששולחים נשיקה. אמיתיים כאלה שבאים מהכלה. העניין הוא שהם לא תמיד בנמצא. אז אנחנו מחפשים את הדבר הבטוח הבא. משהו שיתן לנו תחושה שהכל בסדר. שאין מקום לדאגה. ומיד עולה על המסך תמונה מחוייכת שצולמה אתמול, שלנו או של חברה שמזכירה לכולם כמה הכל מושלם ונפלא. ומה שאנחנו מרגישים מושם בצד כי זה תואם בדידות וכישלון, חומרים שאין להם ביקוש על הבמה. אלא שאז אנחנו מפספסים את האמת, את מי שאנחנו. כי המקום הרעוע הזה הוא גם הזמנה לצאת למסע של קבלה עצמית, שממנה צומח איזה שקט פנימי שמאפשר חיבוק עצמי ואהבה.