על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי …
עישון נרגילה מתחבר לי לשאנטי. איזה פסק זמן שאתה לוקח כדי להתנתק או להסתתר מאחורי ענן עשן. מין מנהג גברי כזה שתמיד נראה צבעוני ומגרה, ממסטל משהו ומחבר בין זרים או קרובים כמעט כמו אוכל. ביחוד אם מעבירים את הפיה מאחד לשני, אז יש גם סיכוי לקבל איזה הרפס. ככה …
אם צייצה, איש לא שמע. היא פשוט היתה שם. חלק מחומה אינסופית. מה חשב מי שתלה אותה שם? האם הבין את משמעות החיבור החדש שיצר? שלגדר הזו כבר יש מקום בחייו? זה שבתחילה עוד זעק על הבטון שפלש, הפנים שלעת עתה כולנו כלואים. והציפור? הוא מאכיל אותה ודואג לה לבית. …
זה לא היה חלון ראווה שגרתי. נשקפו דרכו חלל כמעט ריק, רצפה מלוכלכת, אחוריה הרחבים של טלויזיה ישנה, ספה וזוג רגליים. ללא ספק, סיבה טובה להציץ פנימה. למרות שהמצב לא נראה מזמין, נכנסתי. הרגליים היו שייכות לאדם מבוגר שבהה במסך. כששאלתי אותו מהו המקום, ענה "מה שאת רואה". "אני לא …
מכירים את החלום הזה שאתם עפים או מרחפים? שכל המגבלות והכבלים נעלמו? כשאנחנו ילדים או צעירים הכל נראה אפשרי. אנחנו עפים על כל רעיון חדש, מוכנים לצאת להרפתקה שאין לנו מושג מה יהיה סופה. אבל די מהר אנחנו מתבגרים בלית ברירה, נכנסים לאיזו שגרה ונחות נוחתת עלינו תודעת האין ברירה. …
בעיקרון אין לי שום דבר נגד יצירתיות. גם לא מהסוג המכונה כחול לבן. אבל מה קורה כשהיצירתיות הזו נוגעת בנקודה רגישה אצלי, הנקודה הפמיניסטית? שם מתחילה לה איזו התגוששות קטנה. כי מי שייצב את הבובה הזו, עשה עבודה לא רעה במונחי אלתור מקומיים, אבל הפך אותה למתאבדת פוטנציאלית במונחים פסיכיאטריים. …
אתם מכירים את זה שכל מה שבניתם עליו וארזתם באריזה יפה ומרופדת פתאום מתפרק? ככה באמצע הדרך, נשמט לכם מהידיים ומשאיר אתכם פעורי פה? שכל הסדר המופתי שסמכתם עליו, טיפחתם ובעיקר נראה לכם כבר מובן מאליו פתאום עושה לכם אחורה פנה? ואז ממשיך בדרכו אל היעד הבא כאילו הייתם רק …
חלפה לה חצי שעה מאז שהבחנתי בהם ומי יודע כמה זמן עוד עמדו כאן לפני כן. "כמה דברים יכולתי לעשות בינתיים" מלמלתי בלבי החילוני. שלושת האברכים היו שקועים בפרי הצהוב והחושני. "חלאס, כולה אתרוג" בא לי לומר להם בזמן ששמחתי על מזלי. כי הרי בשביל זה באתי לכאן, כדי לתפוס …
קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן ואולי גם את מה שאנחנו עדיין. כבר לא צעירים וגם האופניים ידעו ימים טובים יותר. שמא בפנסיה או מקורקעים זמנית, הם עוברים הסבה מקצועית והופכים למתקן תצוגה, לא לפני שעברו …
משחקים או משחקי שליטה ירושלים של שבת בבוקר מחברת מסגרות תרתי משמע. משהו תמיד נמצא על הארץ ומשהו תמיד נשאר באויר, שואף למעלה. מין מתח כזה שמתקיים לו בין הארצי לשמימי, גם כשנדמה שהעיר הולכת ומתחרדת, ועוד רגע לא יוותר בה דבר מלבד מבתי כנסת. החשש להיעלמות החילוניות מייצרת תחרות …
לפעמים אחרי שהמסך יורד והאורות כבים, העולם מרגיש זר ומנוכר, אפילו שלפני רגע היינו בשיא ההצגה. ואז מתחילה הדרמה האמיתית, זו שמתרחשת מאחורי הקלעים, ברגע בו אנחנו מחפשים קצת חום ואהבה. בלי לבבות אדומים, בלי אימוגי'ם ששולחים נשיקה. אמיתיים כאלה שבאים מהכלה. העניין הוא שהם לא תמיד בנמצא. אז אנחנו מחפשים את …
