בלוג – דיוקן מקומי

מה עוד אפשר לומר עלינו שלא נאמר? על הישראליות, הלבנט, החום, החוצפה, הפלאפל, מלחמת העדות, הדתות, המעמדות וגם כמה מלחמות קשות ששנות התרחשותן צרובות לנו בזיכרון ובנרטיב הלאומי כמו חרוזים שחורים על שרשרת פנינים לבנה. אנחנו יודעים עלינו הכל: במה אנחנו טובים ובמה אנחנו גרועים, כמה אנחנו טובים באלתור (מה לעשות, המציאות לימדה אותנו לפתח תושיה) ולא מי יודע מה חזקים בנימוסים והליכות. כבר למדנו לקבל ולאהוב את עצמנו עם כל החסרונות, וכנראה שאפילו אם באמת נוכל, לא נוותר עליהם. כי זה מה שעושה אותנו למיוחדים ושונים. למין עם כזה שאתמול כולם אהבו כי "אתם כל כך אמיצים" ולמחרת כווווולם חושבים ש"בלי חרם הם לא מבינים". ואנחנו כבר התרגלנו לפינג פונג הזה של יחסי אהבה-שנאה שאנחנו מקיימים עם עצמנו ועם אחרים. נהנים לצחוק על זה, להתבשם בניחוח השובבות והילדותיות שנודף מאתנו חדשות לבקרים ולומר שיהיה בסדר. כי ככה זה אצלנו. החיים מלאים ניגודים, רובם נטולי היגיון. ובינינו, מי צריך היגיון כשאתה קם בבוקר ומחליט להתיישב במדינה מדברית ששוכנת באמצע הפאזל הזה של מדינות ערביות, ולשבש את הרצף שארגנו לעצמן במשך מאות שנים. תודו שהיגיון לא קיים כאן. מקסימום מזל. ואתו כבר למדנו להסתדר. קצת אינפנטילי, אבל זה מה יש. >>> להמשך קריאה >>>

משחקים או משחקי שליטה

20 בספטמבר 2018

משחקים או משחקי שליטה ירושלים של שבת בבוקר מחברת מסגרות...

לקריאה נוספת
מפלורנטין באהבה

חיבוק עצמי

13 בספטמבר 2018

לפעמים אחרי שהמסך יורד והאורות כבים, העולם מרגיש זר ומנוכר,...

לקריאה נוספת