מתפרק, מת פרקת, מת פר קי ם, ה ת פ ר ק ו ת. כמה פעמים שמענו את המילה הזו בכל ההטיות האפשריות בשנה האחרונה? היא הפכה לשגורה כל כך עד שהיתה לחלק מהשיח היומי שלנו עם עצמנו ועם הסביבה (סליחה מראש ממי שלא נוהג לשוחח עם עצמו. לי זה …
מתפרק, מת פרקת, מת פר קי ם, ה ת פ ר ק ו ת. כמה פעמים שמענו את המילה הזו בכל ההטיות האפשריות בשנה האחרונה? היא הפכה לשגורה כל כך עד שהיתה לחלק מהשיח היומי שלנו עם עצמנו ועם הסביבה (סליחה מראש ממי שלא נוהג לשוחח עם עצמו. לי זה …
הקיפאון הזה זורם עכשיו בעורקי. סליחה על היעדר ההיגיון, אבל מה בכלל הגיוני עכשיו? אנחנו מדממים וחוסם עורקים אין. ועל המרחב הזה, שפעם היו בו חיים, משתלט ים של כאב, אכזר ובלתי נסבל, שמאיים לפרוץ את גבולות התודעה, לכלות ולהשתלט על כל מה שבסביבה, על כל מה שפעם היו בו …
הנה הם חוזרים. אחרים. גם אנחנו כבר לא מי שהיינו. פחות שולטים, פחות בטוחים. פחות מבינים, פחות צודקים. פחות. ואולי יותר? כי התפכחות שכזו מעלה שאלות נוקבות שמבקשות תשובות שאינן מצויות באמתחתנו, והן בבחינת פחות או יותר. האם חיינו כאן יכולים להיראות אחרת? האם ניתן לגדל כאן ילדים? ואם כן, …
אחרי ההלם בא הכאב, ואתו תחושה של החמצה נוראית מהולה בתחושה של סכנה, של חולשה. כאילו הגוף קפא במקומו ואינו מסוגל להגיב בזמן שהמכות ניחתות עליו. ולמרות שכל הגוף כואב, השכל הישר מנסה להמשיך בשלו, מנסה להבין, אבל לאט לאט הוא הולך ונחלש. הכאב הפיזי מתגבר ומוחק כל אפשרות לדיאלוג …
חמישים שנה עברו מאז שהבית בער. מאז התלקחו עוד כמה שריפות קטנות פה ושם, אבל את השריפה ההיא, שאמנם הצלחנו לכבות, לא הצלחנו להשכיח. סימניה ניכרים בכל. בזיכרון הקולקטיבי שחלק מקירותיו עדיין מושחרים, בדרמות הכואבות ,בעלבון, בכאב שאינו מרפה. והנה, שוב, חמישים שנה אחרי, שריפה ממשמשת ובאה. להבותיה כבר אוחזות …
הדגל, זה שרגיל לאחד בינינו, נראה בימים אלה כמו אותם ילדי גירושים, ששני ההורים הניצים נלחמים עליהם. כל אחד מושך ביד אחרת, והילד הקרוע ביניהם, כבר לא מתנופף. הוא מביט לצד אחד, ולצד השני, ומתחנן שיניחו לו. גם ככה חם מדי. הוא מעולם לא העלה על דעתו שהם מסוגלים לקרוע …
הבייגלה הזה, שטעמו ליווה את שנות התבגרותי בעיר הקודש, העלה בי זכרונות אפלים מימים אחרים, בהם ירושלים היתה עבורי מרכזו של שומקום. עיר מריבה שחוברה לה יחדיו, אך חצויה בנשמתה. האם מישהו אי פעם נתן את דעתו על עתידה מבלי לחשוש מהסכנות הרבות האורבות לפתחה? האם מישהו נתן בכלל אי …
חם בטירוף, השמש קופחת, שעה ארורה. מי הולך לצעוד בשעה כזו באמצע הקיץ? מזל שיבש. אני לא יודעת אם חם יותר מבפנים או מבחוץ. בגלל השמש הים תיכונית או ההתרגשות. הידיעה שעוד קצת ונפגוש אותן. הן עושות את הדרך משכם, מחברון ומבית ג'אלה. רים ולינדה ואמנה, ראדה ושתי בנותיה. אחרי …
חורשת האקליפטוס, המנגל, העשן וריח החרוך על העמק… נעמי שמר מתנגנת לי בוורסיה עדכנית ליום עצמאותנו, ונדמה שריחות הצריבה והחריכה שגודשים את האויר רק מאחדים בין המוני בית ישראל שמגלים את הטבע מבעד לענני המנגל בעודם מנפנפים ביד אחד, מצלמים ומסמסים בשניה אידיליה משפחתית שקמה לתחייה פעם בשנה. העשן מחבר …
יש משהו בים שאת תמיד רוצה לקחת ממנו משהו הביתה, למרות שהוא מלווה אותך בכל מקרה, עם החול והמלח שלא משנה כמה תנערי אותם מעלייך, תמיד יהיה עוד גרגר שיגרד באוזן, גם אחרי המקלחת, והצידנית שתקועה במסדרון כבר שבוע (ושיסלחו לי המתוקתקים שמחזירים אותה לבגאז' עוד לפני שהתקלחו). יש רגע …
מן הכביש הצר והמתפתל נראה המקום נטוש. אוסף מקרי של מבנים יבילים רעועים, יריעות, כמה אוהלים, מיכלי מים, מכונית ישנה. במבט ממוקד יותר, תתגלה דמות אדם פה ושם, כמה תרנגולות, חתול ג'ינג'י. לא המקום שיכתבו עליו שירים, גם לא מכתב הביתה, אבל עבור עוודה זה הבית. לא רק משום שכאן …
באותם רגעים, כשצעדתי ברחובות תל אביב ביחד עם פעילי קירות שקופים היה זה מובן מאליו ונכון לחבור לקולות הנחושים שזועקים את האמת, לתמונות שמתארות את הזוועות המתרחשות מדי יום בעולם נטול חמלה, שבו האדם שולט על החי ומפיק ממנו את מזונו. "לא קונים לא משלמים בעבור שפיכות דמים" היא המציאות …
איך התחילה השנה שלכם? אני יודעת שזה נורא יהודי לשאול שאלות ולדאוג, אבל השנה שלי התחילה ככה ככה, כי המנייקים האלה מהאו"ם החליטו לפרסם את דו"ח האקלים דווקא חודש לפני ראש השנה. אנטישמים. לא יכלו לחכות לכריסמס? תודו שזה חשוד. מה בער להם דווקא עכשיו אם לא לקלקל לנו את …
איזה זכרונות יש לכם מגיל ההתבגרות? זיכרון אחד שלי לוקח אותי לגיל 15 בערך. אני נוסעת באוטובוס למרכז העיר כשגבר מתיישב לשמאלי. הוא קורא עיתון כך שדפיו נפרשים על רגליו ומאחר שאינו טורח לקפלו, הם פולשים לתחומי ומכסים את רגלי השמאלית, זו שקרובה אליו. זה לא נוח לי, אבל איני …
תל אביב סוחפת אותך לתוך שאון הכרך. זהו גורלך מרגע שיצאת את ביתך. בתי הקפה, מנופי הענק, הכבישים העמוסים, החנויות. בן רגע את הופכת לחלק מהמרק המהביל הזה, שלקראת הצהריים הולך לרתוח כהוגן. אם הגעת מרחוק, אולי יקח לך קצת יותר זמן להתמזג עם יתר הרכיבים, אבל אחרי כמה שעות …
אני לא יודעת מתי התחלתי להבין שיש בינינו הרבה יותר דמיון משוני. זה בטח לא היה לפני שהתחלתי לחפש אחר משמעות כלשהי. אמנם האמנתי שהחומוס באבו גוש הכי שווה ושהגלביה הבדואית עם הרקמה האותנטית שרכשתי בנערותי בעיר העתיקה במיטב הכסף שהרווחתי כשמרטפית, היא הפריט הכי סקסי שיש לי בארון, אבל …
איך זה שחג שאמור לסמל את… סליחה. נתקעתי. אה… באמת מה? מה הוא מסמל או מה אנחנו חוגגים בכלל? אולי את העובדה שיש לנו מדינה? "שאף אחד לא מחליט עלינו" כמו שאומרים הילדים. בסדר, זו בהחלט חגיגה אבל אתמול ניסיתי בפעם האלף לפענח את הנוסחה ללא הצלחה. למה הדרך לחגוג …
הדרך לקלפי קצרה אבל המחשבות ארוכות ולוקחות אותי שנה אחורה. משהו באנרגיות מתחיל להיות דומה, רק שכל פעם זה נחלש עוד קצת. האובך והגוון האפרורי של האויר כאילו מבינים שלא כדאי להתאמץ יותר מדי כי אין בשביל מה. את הצבעים היפים שומרים ליום חגיגי יותר. בינתיים המצב לא מחייב בגדי …
ואנים מסחריים הם עניין לגברים, לא? זה לא עניין של שוביניזם, אבל כשאני נזכרת בואנים השונים שהגיעו אל ביתי בשירות זה או אחר, תמיד נהג בהם גבר שבד"כ סחב משהו. מעולם לא הגיעה אלי אשה בואן. הואן שחנה בחצר ביתי בשבוע שעבר היה ואן מסוג אחר. לא בגלל שהיה שונה …
פעם, לפני שהמציאו את הדמוקרטיה, היו מלכים ומלכות, והם ידעו מה טוב לכולם. האופציה שהם טועים היתה רק מחשבה תועה. יש משהו נח, מן הסתם, במסירת העיצוב של חייך והמקום שבו אתה חי, כולל תפיסת עולמך, למישהו אחר. ממש כמו ששוכרים מעצב פנים או אדריכל. זה מוריד לא מעט כאבי …
הוא ישב לא רחוק מהדוכן וחיכה למנה שלו. "כמה כבר אפשר לאכול בבית" מלמל כששאלתי אותו למה הוא מחכה. את הילדים והנכדים שגרים רחוק, לא ראה כבר חודשים. גם לא סרט טוב או הצגה. "בית כלא עשו לנו" גיחך ומתח את צווארו לבדוק מה מצב המנה. "למי תצביע"? אני מנסה …
בפתח חנות הבגדים ברחוב הראשי בברטעה עומד גבר צעיר ונאה. הוא נראה פנוי לשיחה ואני הולכת לסנג'ר אותו בשאלה שמטרידה אותי מהרגע שיצאתי מהאוטו. "תגיד", אני פונה אליו, "למה כל בובות הנשים חסרות ראש ואילו לבובות הבנים יש ראש?" הוא לא מספיק לענות כשלקוחה שמקשיבה מהצד צוחקת ועונה לפניו "למה …
בפעם הראשונה שפגשתי בה, היא עמדה על מפתן הביתן שמוגבה מעט מהחוף, ופרמה קשרים ברשת דייגים גדולה. היה משהו מהפנט בסבלנות, בשקט ובריכוז שלה. כאילו אין כלום מסביב. התלבטתי אם לפנות אליה ובכלל אם להישאר או ללכת, בעיקר בגלל הבושה וגם כי לא רציתי לנתק אותה מהדבר שהיתה שקועה בו, …
אחרי שצפיתי בסרט "ימים נוראים" שהוקרן בכיכר רבין במוצאי שבת האחרון, ניגשתי לחבורת צעירים בני 17-18 שישבה מסביב לנרות ושרה. שאלתי אותם אם זה יכול לקרות שוב. הם ענו ביחד שכן. בלי להתלבט אפילו. כאילו התאמנו על זה מראש. כל כך צעירים וכבר מבינים שאנחנו חיים עם פצע פתוח ומדמם. …
סצנה ראשונה שתי נערות וילד שיחקו כדורגל ברחבה שלפני הביתן. הם בעטו בכדור ברגליים יחפות. שאלתי אותם אם זה לא כואב להם. אמרו שקצת. הם היו די מרוכזים ומדוייקים, אבל פעם אחת הכדור סטה לעברי ובעטתי בו ברגל יחפה. זה כאב! ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי נערות משחקות כדורגל …
כשהיא תחזור הביתה, הדגל השחור יחזור להיות מטאטא ממש כמו בסיפור סינדרלה שחזרה להיות לכלוכית. כן, יש שם אופוריה גדולה בחוץ, תחושה של ביחד, של צדק ושל חיבוק. אבל אז אני חוזרת הביתה אל הספקות, אל נתוני הקורונה. אל הילד-נער ששואל "בשביל מה את מפגינה"? ואבי שלמרות שהוא במהותו שמאל …
כשבני אור היה בן 4 התקיימו הבחירות לכנסת ה-19. כשיצאנו מהקלפי הסברתי לו מהן בחירות, מה זה ראש ממשלה, למה מצביעים מאחורי פרגוד וכו'. הילד הקשיב בתשומת לב ואז שאל בקולו התמים: אמא, נכון שביבי הוא העוזר של אלהים? אחרי שצחקתי, הבנתי שיש דברים שילדים פשוט סופגים בגלל רגישותם הרבה …
בואו נהיה קצת הרפתקנים. מה הייתם עושים בחום של 35 מעלות כמו זה שהיה בשבוע שעבר? קחו בחשבון שאף אחד לא הציע לכם להשתתף ב"השרדות". הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו בשישי האחרון הוא הבריכה בקיבוץ הסמוך, אבל בעטיים של עניינים מקצועיים שינעתי עצמי לרמת השרון. רחוב סוקולוב היה שרוי במסיבת …
לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לקחת צעד אחורה או הצידה. זה לא אומר שאת לא בעניין רק שזו הדרך שלך לרקוד קצת אחרת.
למה אנשים מתחתנים? שאלתי כמה חברים. "גברים זה ברור אבל נשים – לא מובן", ענה לי אחד שהיה מוכן לגעת באיזו אמת קדומה. "בשביל שיביאו להם הרבה כסף ומתנות" אמרו שני ילדים. אחרים, שלקחו אותי יותר ברצינות (מה שלא קורה הרבה), דברו על כך שזה מה שמלמדים אותנו מגיל צעיר. …
חשבתם על זה שכשאנחנו מסתכלים על מישהו מלמעלה יש מישהו שמסתכל עלינו עוד יותר מלמעלה? ובעצם, אם חושבים על זה שכדור הארץ עגול, תמיד יהיה מישהו שיסתכל עלינו מלמעלה. ובכלל, תמיד כשאנחנו מסתכלים על מישהו מלמעלה אנחנו לא ממש רואים אותו? ושכדי לראות מישהו באמת, אנחנו צריכים לוותר לרגע או …
לכולם כבר יש אחד. וגם לנו מגיע. נכון, אנחנו אנוכיים (אבל בינינו מי לא?), גנבים (בעיקר בעת מצוקה), לא שמים על אף אחד וגם קופצים מדי פעם מהפח בדיוק ברגע שבו זכיתם למעט שלווה, אחרי שהתחמקתם החוצה בתואנה שיצאתם לזרוק את הזבל, כשכולנו יודעים שהסיבה האמיתית היא שהאישה/הבעל/הילדים/ההורים/הכלב עלו לכם …
מעט מדי אנשים התקבצו על המדשאה מול הקיוסק בזכרון. בשיא היו שם כמה עשרות. המשטרה חסמה כרגיל, למרות שלא באמת היה צורך. מלבד המוזיקה הרועשת, היה זה מפגש רגוע, אולי קצת יותר מדי, שכונתי כזה. אבל זה בסדר כי מי שהגיע, הגיע מכל הלב כדי להביע תמיכה. בתוך תוכי לא …
לכל שבת יש מוצאי שבת אמר פעם מישהו חכם. אז מה, ביבי? חשבת שתוכל להסתתר בבית בקיסריה ולהשתחל החוצה בשקט כשיוצאים 3 כוכבים? נכון שככה זה היה הרבה שנים, אבל משהו ביכולת הספיגה של העם אינו כתמול שלשום. אולי זו הקורונה, אולי התיקים (לא אלה ששרה קנתה אצל ניקול), אולי …
אקשן מעולם לא היה הצד החזק של הבירה, בטח לא בשבת. למעשה, שוטטות ברחובותיה השוממים היתה תמיד דרך בטוחה לתת למצב הרוח לדעוך. כדי לשדרג את התמונה, הוצב בבלפור לפני כשנתיים מסך שחור ענק, שמסתיר מעיני העוברים ושבים את המעון הרשמי וכמובן מאפשר למתגוררים בו לחיות במצב קיומי של נתק …
כמה פעמים מצאתם את עצמכם על אותו סרט נע, זה שמספק ביטחון והגנה? אותו פס יצור שכל תחנה שלו מוכרת. כשאנחנו עליו, החיים נוחים ונטולי הפתעות. האירועים חוזרים על עצמם בסדר קבוע וידוע מראש. אנחנו כבר מותאמים לגמרי למהירות שלו, לקצב, לרעידות שמקפיצות אותנו באותם מקומות, לסדר הצבעים שחוזר על …
יש מי שבאים לים לנקות את הראש, יש שבאים לתפוס שמש, יש כאלה שתופסים גלים, יש שבונים ארמונות ויש את אברהם. הילדים כבר נטשו אותו מזמן, הארמון שבנו התמוטט, והוא ממשיך לחפור. עוד רגע הוא מגיע לים. "תראי עם מה התחלתי" הוא מצביע על את החפירה הצבעוני מפלסטיק שמונח על …
על הגשר, כשכולן ביחד, זה נראה כמו תפאורה ענקית של ההצגה הכי טובה בעיר. לפחות למה שיש לעיר המהבילה הזו להציע בתחילתו של קיץ בצל הקורונה. חלק מהעוברים ושבים אדישים, אחרים צופרים לאות אהדה ויש את קטגוריית "רק ביבי". גבר רכוב על אופנוע שעצר ברמזור צועק לנו "לכו להכין סלט …
אחרי שהבנתי שממלכות של מעלה לא תבוא הישועה, החלטתי לתת צ'אנס למלכות של מטה. אני אולי לא מי שחלמתי להיות, אבל אני מי שאני. התגלגלתי, נצמדתי ומרגע לרגע היו לי יותר כפילים ממה שאי פעם חלמתי. האפשרויות היו עצומות, העולם נראה כמו שדה אינסופי. עברתי מפה לשם, חציתי יבשות ולא …
אחרי שהתרגלתי ללוק החדש שלי, אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. נכון, היו לי חלומות וגם פנטזיות, אבל איך אומרים ביידיש? "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאכט". יענו, "האדם מתכנן ואלהים צוחק". מזמן לא היה לי דיבור עם אלהים וחשבתי שהגיע זמן לשתף אותו במחשבות שלי, ולבדוק אם יש …
אז מה, נראה לכם שצריך לאשפז אותי? ומה הקטע הזה עם כל השיימינג שעושים לי? אני אשם שהתהפכה עלי איזו מוטציה? אני אשם שאני לא מסוגל להישאר במקום אחד? בסדר, הכל נכון. אני קופץ מאחד לשני, לא משקיע יותר מרגע בקשר ובנוסף לזה מזנק בכל הכוח ישר לגרון ולריאות. שואלים …
סליחה שאני פולש לפה, אבל הגיע זמן שגם אני אזרוק איזו מילה. או שתיים… כי אני מתחיל להבין שהמצב לא רק שלא משתפר, אלא אפילו נוטה להתדרדר. אז ככה: כבר שבועיים שהם תקועים בבית, קמים מאוחר, אוכלים לא רע ואנחנו? נאדה. נתחיל מהבוקר. ברגיל, כשהמנגינה העליזה מתנגנת מהסלולרי, לא משנה …
יש רגעים כאלה בהיסטוריה שכל אחד זוכר מצוין איפה היה ומה עשה. רצח רבין, רצח קנדי, החזרת השבויים מאנטבה, אסון המסוקים. על אותו משקל אני יודעת שיש רגע אחד שלא אשכח באותו יום חמישי אחר הצהריים. בעודי מתעוררת לאיטי משנצ מתקתקה, נגלה לעיני בני הצוהל כשהסלולרי שבידו מונף כמו דגל …
"אשתי שמה לי את זה" הוא ענה כששאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב עם הורוד. אז גם אם הוא לא בחר בעצמו להתעטף בנוצות ורודות, בשבילי הוא סוג של גיבור. אחד שיודע מה הוא שווה, אבל לא מתהדר וגם לא עסוק בזה. ייתכן שלו היה לבד, היה בוחר לו איזה …
אתם מכירים את זה שהיקום מנסה לשדר לנו משהו ואנחנו ממשיכים בשלנו? מתעלמים מהסימנים שנשלחים אלינו והולכים עם הראש בקיר על כל התכנית, למרות שהיא מאותתת לנו ומתחננת שנפסיק? ולמרות כל האיתותים, אנחנו מתעלמים מהקול הקטן שבתוכנו, זה שמתחנן שנעצור ונחשב מסלול מחדש. לפעמים זה קורה לי עם הוויז. הוא …
הגענו מכוכבים שונים, ולא צריך לקרוא את ג'ון גריי ("גברים ממאדים ונשים מנגה") כדי להבין את זה. הרי בכוכב שלנו לימדו אותנו שזה לא נשי להיזרק סתם כך. שיש גבול לנונשלנטיות שאפשר להפגין מול כולם, גם אם מדובר ביום שמש חורפי מול הים. שמישהו צריך להיות המבוגר האחראי כשההם ממאדים …
מה הייתם נותנים אם יכולתם ככה סתם באמצע היום לעזוב הכל ולהתמסר לנמנום קל על ספסל באמצע שדרה הומה? בלי לחשוב על הבוס/ית שנושפ/ת בערפכם, על העבודה שמחכה לכם, על הרכבת שצריך לתפוס בזמן ועל זה ששכחתם להזכיר לילד להוציא את הכלב? אם נראה לכם שזה מסובך, תקשיבו לחתולים. הם …
לפעמים זה מרגיש שאנחנו מוקפים בקווים מקבילים. שהעולם הוא בריכה ענקית של קווים מקבילים, שרק לעיתים רחוקות נפגשים באיזו נקודת מגוז אמיתית. כזו שבה אנחנו מתיישבים בנוח ומנסים להכיר את עצמנו, להתחבר לכל מה שאמיתי ומקורי בתוכנו. רב הזמן אנחנו שוחים עם הזרם, מתאימים את עצמנו, שואלים מעט שאלות ועונים …
תמיד כשאני עולה על אוטובוס או רכבת שאני לא מכירה, החרדתיות שלי עולה פאזה. גם הפעם האפשרות שטעיתי ואמצא את עצמי בראש פינה במקום בנתיבות, ניקרה בי. אלא שהפעם לא היה מקום לטעות. ברגע שעליתי לקרון, עלו באפי ניחוחות תבשילים שהגיעו משולחן המטעמים שפתחה משפחת אלבז. עם סיפתח כזה ידעתי …
כשנשארתי לבד עם עצמי ניסיתי לשחזר מתי התחיל להפריע לי כל העסק הזה שנקרא הזדקנות. מילה איומה לכשעצמה שמעוררת אצלי אסוציאציות לא נעימות כמו נבילה, סוף, פרישה, חוסר נשיות, חוסר רלבנטיות, הצטמקות, דחיה ועוד. אז כמובן שגם אני למדתי, כמו כולם, להשתמש בשפה מכובסת ולומר מתבגרת או גדלה, אבל תכלס …
לפני שנה בערך, באחת מנסיעותי המעטות באוטובוס, מישהו קם והציע לי לשבת. מבחינתי זו היתה קפיצת מדרגה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אבל בלהט העניינים והסידורים, עברתי. כמה שבועות אח"כ מצאתי עצמי שוב במצב דומה. הוריתי לעצמי לא לקחת ללב אבל הפרתי את ההוראה ברגע שהצצתי בבבואתי באותו ערב. …
אחד הדברים שיהודי מבין מגיל צעיר הוא שהעולם כולו נגדנו ואיכשהו זה תמיד קשור באוכל. זה מתחיל מתישהו בסביבות הפעוטון כשאתה לועס את המצה בגרון ניחר ומשמיע קולות של תקליט חורק תוך שאתה מדקלם שירי חופש, ממשיך בגן בחנוכה כשכתמי השמן על הג'ינס החדש יהיו תמיד זכר לרשעותם של היוונים …
קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם בזבל, דאגתם ותהיתם למה כל הצרות נופלות עליכם בבת אחת? במחשבה שניה, אפשר לומר שלכל אחד יש את הזבל שלו, לפעמים מלא יותר, לפעמים מתרוקן, לפעמים מישהו זורק פנימה איזו מציאה ו"צרות" זה רק עניין של השקפה, שלא לדבר על זבל ממוחזר ומי שביקר …
כל המתחים שנאגרו בגוף ובנשמה במשך השבוע מתנקזים אל היוגה של שישי בבוקר. זה הזמן שלי לעצמי. המודעות בכל תנוחה, הדיוק שלה והנשימה. עבודה ללא מאמץ, התבוננות פנימית אל הגוף והנשימות לוקחים אותי למקום של התמודדות וחיבור מחדש של מה שהתנתק במשך השבוע. אחרי שעה וחצי יש הרגשה שנולדתי מחדש… …
חלק גדול מתנוחות היוגה מושתת על דינמיקה של צמיחה. למרות שלמי שמסתכל מבחוץ יש תחושה של משהו סטטי, גם בגוף, בדומה לעץ, מתרחשת פעילות שבמהלכה נוצר מגע חזק עם הקרקע. כשהתחלתי לתרגל יוגה, לא הבנתי איך זה עובד אבל עם הזמן נפל לי האסימון. זה מתחיל מהדמיון. השורשים ששלחתי דרך …
אחת הסיבות שהתמכרתי ליוגה כבר מזמן היא הכוח שמצוי בתרגול התנוחות השונות, כוח שמניע להכות שורשים אל האדמה ולצמוח למעלה כמו עץ. זהו אחד העקרונות של פעילות הגוף נפש המופלאה הזו, שבזכותה גופי מרגיש אחרי כל שיעור כאילו שאפתי לקרבי בלון חמצן. כמו העץ, כשאנחנו מחוברים היטב לאדמה, יש לנו …
פעם בשנה אני פוגשת אותה אחרת. לא עם דלי ומגב בקניון, גם לא מעל דפי העיתון. לא שקופה, אלא לבושה לבן, משדרת איזו גאוות יחידה. מתגודדת ביחד עם חברותיה, מדברת בשפתן ושפת גופן אומרת "אני אמיתית ואני כאן". כן. יש יום אחד בשנה בו היא מוקפת חברות ובנות משפחה, יודעת …
היו שם 8 שולחנות ו-16 ספסלי פורמייקה שחוקים. כל אחד תפס לו שולחן. גם אני. השמשיה כבר שכחה מתי הגיעה לשם ולמה, התכנסה למצב חסכוני ועשתה עצמה שהיא לא מכירה בכלל את הטורקי. היא התקפלה לתוך זכרונות הקיץ ואם רק התקרבת אליה, אפשר היה לשמוע את הצירים חורקים מבפנים, מתווכחים …
על המזח בחוף מציצים משוטטת דמות כפופה. מרחוק היא משתלבת בתנועת הגלים, נראית כאילו הרוח מניעה אותה מכאן לשם וחזרה, כמו שקיות הניילון שפזורות מסביבה. מקרוב מתגלה אדם כבן 50. מספיק להסתכל עליו רגע כדי להבין שהוא לא מכאן. כמו כל אלה שמגיעים מעבר לים, יש בו משהו נטול דאגה. …
אחרי שטחנתי את כל האפשרויות במשך יומיים, מצאתי עצמי תועה ברחובות תל אביב בניסיון נואש להחנות את הרכב. כל מכונית חונה שאורותיה דלקו, הציתה בי תקווה שהתפוגגה במהרה כשאורותיה כבו והנהג או הנהגת יצאו מן הרכב במצב קטטוני. העובדה שעשו את הבלתי אפשרי והצליחו לחנות בעיר הצפופה הזו בערב שבו …
כשאתה ילד, חדר דחוס באנשים שנעים במעגל עם חבילה גדולה ונוצצת ביד יכול להיות הכל. אפילו המערה הסודית של חסמבה. העובדה שהם ממשיכים לנוע במשך חצי שעה באותו כיוון בלי להתבלבל, רק מעידה על חוסר היצירתיות שלהם. מישהו קבע שצריך לנוע נגד כיוון השעון, וכולם אחריו. העובדה שכולם מזיעים ונתקלים …
כשהבנתי מה נדרש על מנת שסוכה תיחשב כשרה, אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאין על היהדות בכניסה לקטנות. או כמו שאבא שלי נוהג לומר "מתעסקים בשטויות". מסתבר שלבנות סוכה כמו שצריך זה עניין למהדרין. אלא שהדיוטה כמוני, שמשוטטת עם מצלמה ורואה סוכה שמזרון כעור שרוע על גגה ממלמלת לעצמה: …
השעה היתה קצת אחרי שש. כולם התפזרו, לא שהיו הרבה. רק כמה עשרות. השמש שקעה מעבר לגבעה ורק בחור אחד המשיך לשבת על הגדר. נראה היה כאילו הוא ממתין למשהו… או מישהו. הוא נראה מכונס ושקוע בתוך עצמו, מביט לאיזו נקודה רחוקה. מבטו העצוב וישיבתו הכפופה סיפרו את מה שהתרחש …
בשבוע האחרון ניסיתי לעכל, ללא הצלחה. ניסיתי להבין אבל ככל שקראתי יותר, הרגשתי יותר אבודה. קמתי כל בוקר עם תחושה שחלמתי משהו רע. מול עיני הופיעו שוב ושוב פניה ופניו. גם בלילה, לפני השינה שמיאנה לבוא. השיחה הגיעה בדיוק לפני שבוע ממכר משותף. השעה היתה 11 ומשהו בלילה. "אחות של …
הוא נולד לתוך זה. ככה לפחות הסביר לי. אף פעם לא חשב שאפשר לעשות משהו אחר. הוא העביר כאן את ילדותו, עזר להורים, למד את העבודה עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב. הוא התבגר כאן, בילה פה את נעוריו, הפך לאיש וירש את העסק. תמיד היה מוקף תרנגולות. לא, זה בכלל …
במבט ראשון חשתי חמלה. על הלבוש המסורבל והבד העבה, על השרוול הארוך, על כך שאינן יכולות ליהנות מהים. במבט שני הן היו שקועות כל כולן בחווייה כי לא כל יום מגיעים מקלקיליה לאולגה, גם אם מדובר רק בחצי שעה נסיעה. הן הביאו אתן את האופנה המקומית, את מה שמוכר, את …
בוקר ה-17.9 תפס אותי לא מוכנה. בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי על עצמי וחשתי בושה. אני, שתמיד ידעתי למי להצביע, שדעותי המוצקות התגבשו לאורך זמן, מתוך ידע, קריאה, דיונים מרתקים עם חברים וקצת משעממים עם עצמי שלא לדבר על כמה וויכוחים חסרי תוחלת עם שכנים, אני לא יודעת מה לשים. …
לפני שנה הגעתי למסקנה שבגילי המופלג הגיע זמן לעשות כל מיני דברים שלא עשיתי כשהייתי צעירה. למשל, להסתלק מהשטח (הקיץ הישראלי או עונת המלפפונים, מה שתבחרו) לחודשיים, להפסיק לבשל בשישי בקביעות, להתעלם מהרעיון שתמיד צריך להיות אוכל במקרר, לפתוח דלתות חדשות ולדעת ששום אסון לא יקרה אם אגלה שטעיתי. וכך …
כשתל אביב מדברת גאווה, משהו מתפוצץ לך בפנים. בניגוד לירושלים, אחותה הצנועה, כאן הכל נמכר באריזה מבריקה. החיוכים ההוליוודיים הופכים כל אחד לשחקן פוטנציאלי, סטאר ליום אחד. הצבעוניות שמטפטפת מכל עבר מתחילה להרגיש דביקה, בעיקר כשהשמש יוצאת מאחורי העננים ונדמה שגם היא חלק מהשואו, מה גם שאגלי זיעה ראשונים מתחילים …
גילוי שהופך למורכבות בגיל 16 מצא עצמו אביאל (שם בדוי), אז תלמיד בישיבה תיכונית, מול הגילוי שישנה את חייו. גילוי מביך ומסובך בחברה שבה חי. הוא הבין שהוא נמשך לבנים. היום הוא מכנה זאת מורכבות. מורכבות שאתה למד להתמודד ושהופכת אותו למי שהוא היום. במשך כל כיתה י' חי חיים …
החמסין שהתעלק עלינו פעם שלישית מתחילת הקיץ, והעובדה שהמזגן שלי בחר לשבוק דווקא ביום הכי חם בשנה לקחו אותי לפוסט שנכתב לפני 3 שנים בדיוק, אחרי יום מיוזע בשכונת התקווה. קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן …
בעוד עיני צורבות, בעיניהם המוארות משמחה משתקפת אש האמונה. בעוד לי נדמה שנקלעתי לתוך כבשן ענק, הם מדלגים במרץ ממדורה למדורה. כשאני מרגישה שלא נותר פה חמצן לרפואה, הם נושמים עמוק ומוסיפים עוד קרש לבערה. ואין פה ישיבה מסביב למדורה כמו פעם בתנועה, אבל יש איזה ריקוד או שניים והרבה …
אחת לשנה מתכסים הפארקים בארץ בענן עשן שבתוכו מסתובבים מבוגרים אחוזי דיבוק, משדלים ילדים לאכול בעוד אלה עסוקים בענייניהם ומתחננים על נפשם שיניחו להם. אחת לשנה אנחנו מתעקשים לנשום ריח בשר חרוך ומאיצי שריפה עד שעינינו דומעות, בטוחים שאין דרך טובה מזו לשמוח ולחגוג. אחת לשנה מתמלאת כל חלקת דשא …
להיות שייכת ועדיין שונה לראות אחרת את מה שאיש לא ראה. לפרש אותה בדרך לגמרי שונה למרות ששנינו מסתכלים על אותה מפה. לשכב במיטה ערה עם נדודי שינה כשקול המואזין נישא, מתגנב כמו חתול מעבר לגבעות. מאיים או ערב להפליא הוא נשמע תלוי מה נתנו היום בחדשות. לחיות …
יום השואה לקח אותי הפעם לשיתוף פעולה שקיימתי לפני שנים עם אשה יקרה ומיוחדת בשם חפצי שועלי וארגון "עמך", שיתוף פעולה שהוליד פרוייקט צילום וראיונות עם ניצולי שואה. הפרוייקט הוביל לתערוכה, "בנעלי בית" שמה, והנה קטע ממה שאמרתי בפתיחה: "העבודה אתכם הביאה אותי לחשוב מחדש על המושג "בית". המפגשים עם …
אחרי שהאינג'ינר קיבל את מה שרצה, העניין שלו באנטומיה של הגו'ק ירד פלאים. בעוד אני דבקה ברעיון שעל החלקים לחזור למקומם המקורי, הוא מסמן לי בביטול ידיים שהכל בסדר, תוחב לידי מסמך כתוב בערבית ומסמן לי להתגלגל למבנה המתפרק שמאחוריו. המסע מחדר לחדר נמשך לנצח ובסופו מתגבשת התובנה, שכל מטרתו …
הייתי בת 18 כשהחזרנו את סיני למצרים. את הטיול השנתי של השמינית אני זוכרת, כנראה, בזכות זה. ישבנו במפרץ נעמה, התמסטלנו מהיופי ובכינו על מה שכבר לא יהיה שלנו לעד. שנים חלפו ולא חזרתי למקום ההוא. אולי כי פחדתי, אולי כי לא רציתי להצטער שוב על מה שאבד. כן, יש …
מכירים את הסיפורים על הבובות בחדר הילדים שמתעוררות לחיים בלילה? ואז מסתבר שהן לא תמימות כמו שהן נראות? כשעברתי ליד הבית הזה בכרם התימנים קצת נעלבתי בשבילן. היתה לי תחושה שמישהו החליט להעניש אותן על החגיגה של הלילה הקודם. ואז, כמו תמיד, אחרי שאנחנו גומרים להיעלב ולכעוס, נגלתה לי המנגינה …
מחובקים ולבושים בחולצות התנועה שסימנה קף, כשברקע שלטי בחירות ותמונתו של אללי אדמסו, הישירו הפעילים מבט אל המצלמה, שקלטה את החיוך הרגעי ואת הכיתוב הכחול על הטריקו הלבן "כל ישראל אחים". "למה אתם רצים ברשימה נפרדת?" שאלתי אותם. "כי אנחנו בעד דיור ציבורי, דיור וסיוע לזוגות צעירים", ענה אחד מהם. …
לפעמים כשנראה שהכל חסום, שכאן מסתיימת הדרך, שהעיר סוגרת עליך, מצאו לכם מקום שבו יש בריזה קלה. מקום שיש בו חום ואהבה, רוך ותקווה. לא כזה שיודע, אלא כזה שרוצה להכיר ולגלות. שמוכן להקשיב, להכיל ולהאיר מבפנים. לחדור מבעד לעננים האפורים, לשלוח קרניים מלטפות של אור וחמלה. תנו להן לגעת …
היו שם הרבה כלות אבל אף אחת לא התחפשה לחמות. האם את באמת יכולה כל מה שתרצי להיות? למרוד, לאהוב, לשאוג ולבעוט לאהוב את עצמך למרות שכבר מזמן חדלת להיות זו שאליה מבטים מופנים ברחובות. לשמור על הילדה שבפנים, זו שהתחפשה לאסתר המלכה שלוש פעמים. לומר לה שמותר להיות עצובים …
שלל הדמויות שמתרוצצות מחויכות בגן סאקר, שפעם מזמן היה מצופה דשא ועכשיו נראה כמו ביצה טובענית, הופכות את ירושלים ליום אחד בשנה לזירה גדולה שמארחת בסגנונה האפרורי משהו עוד מרתון והמון מורעלי ריצה שהתאמנו לרגע הזה כל השנה. הגשמים שירדו במהלך השבוע הותירו את המקום במצב קטטוני, שמשווע לאותו דשא …
בשישי לפני שבועיים כשעמדנו כמה נשים מ"נשים עושות שלום" בצומת עין חמד – אבו-גוש, במזג אויר חורפי, עננים ירושלמים כבדים ואפורים נוסקים באופק, ורוח הרים מצליפה בפנינו, אוחזות בשלטים בנחישות ומגינות עליהם מפניה, עבר במקום אוטובוס. הנהג הוציא את ראשו מהחלון וצעק לעברנו "יאללה, יא משועממות. תפסיקו לבלבל את המוח …
להיות אשה את לא זקוקה ליום הזה כדי לחגוג את מי שאת. ספק אם את בכלל יודעת שאת חלק מאיזו חגיגה. ואם כן, יכול להיות שאת שואלת על מה? זה לא שאינך מבינה. את פשוט חוגגת קצת אחרת בכל פעם כשאת אוספת אלייך ועוטפת עם או בלי מגע.
היי, בא לכם לקטר קצת על חוסר היעילות, חוסר הנימוס וחוסר ה…. כן, כל הדברים שנוצצים מרב דיוק שיש בחו"ל ואצלנו לא נקלטו מי יודע מה? יאללה, תפדלו. תעצרו כאן ותשחררו קיטור. ויש, ברוך השם, על מה. קחו את הזמן, אין לאן למהר. אנחנו בלבנט והכל נע פה בעצלתיים. מבטיחה …
כבעלת 3 חתולים, ששניים מהם התמקמו פה עוד כשהיתה פה כלבת רועים בלגית, שלא אפשרה לאף יצור חי, חוץ ממני ומבני להתהלך פה חופשי, (איך? זה כבר עניין לאייטם אחר), לא הופתעתי כשנתקלתי בפלורנטין במלך השכונה. מבטו אמר עזבו אתכם מאסרטיביות וביטחון עצמי, מבחינתי, כל מה שצריך זה קצת שמש …
אם בתוך ההמולה הזו, יכול יהודי למצוא מקום להתפלל בו ומוזיקה להקשיב לה, לראות ידיים שהבוקר עוד אחזו רובה ועתה פורטות על קלידים, אולי עוד יש פה אי של שפיות, חשבתי. ושוב, התאהבתי בפעם האלף בעיר החצופה הזו.
המילים הללו מוקדשות השבוע לך, אשה יקרה. בעיני רוחי כבר דמיינתי אותך. אני יודעת מה את מבשלת, איך את מתלבשת ואיך את עונה לטלפון. אבל יותר מכל, את מעוררת בי געגוע לילדות בשיכון. זה עם העולים מרומניה וממרוקו, מפולין ומטוניס, שחלקו ביניהם בלוק, זרות ומחסום תרבותי שלא הצליחו להתגבר עליו. …
שוטטות בדרום תל אביב עם מצלמה גדולה הופכת אותך למטרה מהלכת. אני נזהרת שלא להרים אותה גבוה מדי. פרופיל נמוך היא מילת הקסם כאן, אבל מישהו כבר קלט אותי והוא דולק אחרי. בעיניים רושפות ובאנגלית בניגון אריתראי הוא מבקש לדעת מה צילמתי. אני מתעלמת. הוא לא מוותר. מתקרב אלי עד …
יאללה, כפיים. אנחנו מככבים. כולנו מייחלים לתשומת לב, רק שלפעמים התמונה המחוייכת והציפיה ללייקים הופכת את העניין לאובססיה. וזה לא משנה אם זה קומנדו תרבות, אתה ואני או ראש הממשלה. כי זה מגיע מאותו מקום שנטרקה עליו הדלת לפני שנים. מקום שהיה שוקק חיים ואז משהו קרה. פעם היתה שם …
דוד הביא אותו לפה כדי לצוד כמה לקוחות שאחרת ילכו למתחרה בסמטה המקבילה. התרגיל השיווקי עובד והדוכן עמוס קונים שחלקם באים לרכוש ואחרים סתם כדי ללטף… המוסר שנראה בינתיים יציב יחסית, לא מגיב. נראה שמבחינתו הכל בסדר. גם לדוד אין בעיה שילטפו אותו. כל זמן שיש מכירות והקופה מלאה ביום …
למרות שאני מעדיפה להאשים את הג'וק השרוטה (תרתי משמע) בזה שהגענו לכאן, בתוכי אני יודעת שאני זאת שעשיתי את הבחירה. נכון שטעימות חול לא היו בתכנית, אבל משהו בתוכי רצה. הרוח טסה, לא רואה ממטר. פורעת כל מה שנקרה בדרכה. חוגגת את האנרגיות שלה עד תום ושוכחת שהחורף רק התחיל. …
צהרי שישי וקצת. הרחובות מתרוקנים וחורף מנומנם צולל על העיר. השאון שהיה פה לפני רגע קד קידה אחרונה ומפנה מקום למשהו אחר. אחרוני השחקנים אורזים את השבוע. זה הזמן לערום חלומות, לעטוף בנילון בצבע ורוד מתקתק ולהניח בזהירות על רצפת הכרך. רצוי להגביה מעט, שלא יפתח. לפחות לא עכשיו. …
בגלל אחמד עצרתי פעמיים. פעם ראשונה כדי לצלם ופעם שניה כדי לחשוב. בגלל אחמד (או בזכותו) התחלתי לחשוב מחדש על המושג "הפסקה". כלומר, איפה ואיך אנחנו בוחרים לנוח או לקחת פסק זמן מהחיים? אני לא מדברת על משהו גדול, אלא דווקא על ההפסקות הקטנות והלא מתוכננות. אלה שאנחנו מרשים לעצמנו …
חשבתי לרגע שהוא יעוף ביחד איתן, אבל הוא נותר לעמוד שם גם אחרי שהיונים שהאכיל המשיכו לכיכר אחרת. התעצבתי קלות על שנותר כך לבדו, אבל אז אמרתי לעצמי שלפעמים לעוף זה דווקא לעצור לרגע. לשחרר ולתת לדברים לחלוף… להתכנס לתוך עצמך ולחפש את המקום הזה שהוא אתה או מה שאתה …
בשבוע שבו הנשיות הישראלית התמסמסה בכאב אל כותרות העיתונים, מאזנת עצמה בקושי בתוך צפיפות בלתי נסבלת של 25 קרבנות לשנה, נזכרתי בתמונה הזו שצולמה ביום העצמאות ה-60 למדינה. בעצם חיפשתי משהו שיאזן את דימוי הקרבן הקל ששוב דבק באשה. זו שמישהו חרץ בקלות את גורלה, כי לא התאימה באותו רגע …
במקום שבו העשן מתפזר מעל הבשר אבל מרחף כל העת מעל גבולות, סכסוכים, פתרונות אפשריים והסדרים מעורפלים, אני תוהה מה זה להיות פה ערבי או ערביה בעיר מאוחדת אבל לגמרי חצויה. האם זה לדעת שלא משנה מה, תמיד תיתחם בחבורה שלך? מוקף איסורים, חי על אדמת מריבה, נבלע ומוותר על …
כשראיתי אותם בגן משחקים גדול באחר צהריים סתווי של סוכות, נזכרתי במה שאמר לי פעם מישהו חכם: אהבה היא נתינה מעצמך מבלי שנגרע ממך. ברגעים כאלה נדמה שהאינדיבידואליזם המערבי לוחש "קטונתי" ומשתאה, כמו מכיר בנחיתותו אל מול כוחם של מסורת וערכים משפחתיים. באותה חברה, שנדמה לעיתים שקפאה על שמריה ואטמה …
על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי …