משמרת 101, תל אביב, אפריל 2025

היינו שם 60 אולי 70 נשים, קומץ גברים.. למאה בטח לא הגענו. משמרת 101. צהרי היום. שער קפלן, מגדלי עזריאלי. הרצון לבלוט מעט, לעצור את התנועה, נתקל בתחרות עזה מול המקומיות הדחוסה שאצה קדימה. ככה זה כשאתה חולם, מקווה, מאמין, כואב ומוחה דמעה. לקצב העירוני יש כוח למרות אפרוריותו. הוא אמנם אינו מציע תקווה או אמונה, אבל הוא סוחף בדרכו, דווקא משום שאין לו הרבה להציע מלבד הבטחות. בדומה לכל אלה שיבקשו לקנותך בסיסמאות ריקות, אריזות נוצצות ופיקסלים מרצדים. התודעה שלנו למדה ללכת לשם, להתחכך בזוהר, נוצץ ומתחלף בקצב עתידני שאינו מותיר מקום להשתהות ולטיפול בפנים המודחק והלא סקסי להחריד.

הלבן האחיד שלנו לא יכל להציע את כל אלה, אבל הוא חיבר בינינו והזכיר לנו למה אנחנו שם. סיפר לעוברים ושבים, בדרכו הצנועה, שהבקשה שלנו נקיה, מבקשת לגעת, להרגיש, להזדהות עם הכאב, להקשיב ולהכיל אותו. דווקא עכשיו, כשנדמה שכבר אי אפשר יותר. כשברור שלאלו שיושבים שם למעלה, לא נותר דבר להציע מלבד אטימות ותירוצים, חישובים קרים והתעלמות מופגנת ממה שמתרחש כאן למטה. כשבינינו לבינם נפתח פער, שנראה אולי זניח מנקודת מבטם אי שם על האולימפוס, אבל כאן למטה, אנחנו עדים להתרחבותו בכל יום שעובר. ובעוד הם מרחפים על ענני האפתיות, מעניקים זה לזה ניקוד גבוה ומכרכרים סביב כיכר של תקומה דמיונית, אנחנו כאן מנסים לאחות את השברים, לדחוק בהם שייאותו להתחבר למציאות הכואבת והבלתי ניתנת לעיכול.

השאלה המתבקשת כאן היא: האם תקומה יכולה להתקיים במרחב שבו הקרע בין העם ומנהיגיו הולך וגדל מדי יום? מושג "תקומה" מייצג מכלול של מעשים ורעיונות כגון: בנייה מחדש, התחדשות, שיקום, איסוף השברים, הדבקה, יצירה, צמיחה ועוד. יש צורך באנרגיות עצומות על מנת לטפח אמונה שניתן להכחיד את הרוע כמו גם לעשות זאת בפועל, ובו בזמן לייצר תקווה אמיתית שמושתתת על הובלה, אמון, איחוי השבר, בניית חזון, פרישת גשרים ואיחוד העם, הזדהות, אמפתיה ועוד תחושות, רגשות ופעולות שמקורם בבסיס יציב ומוצק, אשר מחובר היטב לקרקע. אלא שהבסיס שלנו רעוע כרגע בגלל אותו פער שאינו מאפשר חיבור טוב ויציב. כל מי שכאב יודע שללא התייחסות לכאב ונגיעה בו, אין ריפוי אמיתי, גם לא צמיחה. השבויים המוחזקים עדיין בשבי כמו גם יישובי העוטף, הם חלק מאותו כאב צורב ומשפיל, שמנהיגנו מסרבים להתבונן ולגעת בו, ולכן הם ממשיכים לשאוב את כוחם המדומה מנקמה אלימה וכוחנית שכביכול מקימה אותנו מעפר, בעוד שלמעשה אנחנו הולכים ושוקעים ביחד עם אויבינו במלכודת טובענית של שנאה אינסופית.

אבל לא רק הם. התבוננתי שוב ושוב על המסך המרצד מעלינו. חיפשתי בו התייחסות כלשהי לחטופים, לכאב, לטראומה, משהו אמפתי ומזדהה עם המשפחות הכואבות, אבל הפרסומות המשיכו לרוץ עליו בלופ, ולא נראה שם זכר לכאב, לאסון שעמו אנחנו מתמודדים מדי יום מזה שנה וחצי. גם לא מילת עידוד שתפיח תקווה. יהיו שיאמרו שאין זה מתפקידו של שלט פרסום המוצב מעל קניון להחזיר אותנו לקרקע המציאות, שהרי תפקידו הוא קודם כל לגרום לנו לחלום ולעוף על כל אותם מוצרים קסומים ונחשקים, שימלאונו אושר. ולמרות שכך הם פני הדברים, אולי הגיע זמן שהחלומות שלנו, בטרם ימריאו, יעברו דרך מרתפי הכאב שאנו נושאים בתוכנו, אלה שמבלי שנתבונן בהם ונתייחס אליהם באהבה ובאמפתיה, לא נוכל באמת להתרומם ולהמשיך הלאה. לפחות לא עד שחלק מהפיקסלים יהיו לדמעות.

מאהל רוטשילד למען החטופים ספטמבר 2024

מתפרק, מת פרקת, מת פר קי ם, ה ת פ ר ק ו ת. כמה פעמים שמענו את המילה הזו בכל ההטיות האפשריות בשנה האחרונה? היא הפכה לשגורה כל כך עד שהיתה לחלק מהשיח היומי שלנו עם עצמנו  ועם הסביבה (סליחה מראש ממי שלא נוהג לשוחח עם עצמו. לי זה קורה די הרבה). אי אפשר להסתיר יותר או להתעלם מהתחושה שאנחנו בתהליך של התפרקות. אוקיי, חכו רגע עם הבוז והעגבניות (הן גם די יקרות עכשיו…) לא באתי להוריד. אני מודעת לכך שרובנו כבר די למטה ומחפשים בחשיכה את הדרך למעלה (או החוצה למי שיש אופציה). פשוט חשבתי לנצל את הנפילה הזו כדי להבין למה זה מפחיד אותנו ובמה, אם בכלל, היא עשויה להועיל. אז עם היסטוריה כמו שלנו, ברור שסף החרדה נמוך מאוד. הסטירה שחטפנו הפעם הגיעה בהפתעה ובעוצמה שזרקה את כולנו למקום מוכר משיעורי ההיסטוריה הלא רחוקה, אבל אפילו בעלי דמיון חולה לא שיערו לעצמם שנרד כל כך נמוך. אמנם התאוששנו יחסית מהר, הראנו מה קורה כשמרביצים לנו וגם האבא האמריקאי התייצב לצידנו ועשה להם נו נו נו גדול. אבל אז, מסתבר, שדווקא כאן, בתוכנו, יש מי שהחליט להתאבד ולקחת את כולנו אתו (מן הסתם לא במודע או אולי דווקא כן). המצב בהחלט בלתי נסבל להפליא, מטריד ומעלה לא מעט שאלות באשר לעתידנו. אלא שבמחשבה שניה אולי רצוי למנף את ההתפרקות הזו שלא ביקשנו. אולי לא עד הסוף אבל לפחות באופן חלקי. כי כפי שודאי ידוע לכם, כל תהליך של צמיחה מתחיל מהזרע שנובט בקרקע הלחה, אחרי שחלק ממנו התפרק (אותו חלק ששומר ומגן עליו ועל חומרי ההזנה שלו עד שיצמיח עלים ויוכל לחיות בכוחות עצמו). ללא ההתפרקות הזו, אין חיים חדשים. זה קורה בטבע, זה קורה בכל חברה אנושית, זה קורה בכלכלה, אפילו באהבה. השאלה היא אם יודעים לנצל את המומנטום כדי לצמוח מחדש או שנכנסים לפאניקה והורסים הכל. אז אולי הגיע זמן שנלמד קצת מהטבע.

אחרי שהתפרק לנו הסדר המוכר והקונספציה שאנחנו מוגנים התנפצה, הולכות ומתפרקות לנגד עינינו הנחות יסוד אחרות בזו אחר זו: הידיעה שנבחרי הציבור שלנו עושים הכל למען שלום המדינה, הידיעה שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את שבוייה, הידיעה שזהו ערך קדוש שלא מוותרים עליו. כשהמים מגיעים אל קליפת הזרע, היא מתפרקת ומתחיל תהליך של נביטה, בתנאי שהוא לא מוצף במים (כי אז יירקב) ויש לו מספיק חמצן. אלא שהגנן שלנו מתעקש להציף אותנו במים (בדמותה של מלחמה אינסופית) ומונע מאתנו חמצן – החטופים נמקים במנהרות החמאס, מו"מ אין, לא מסתמן שום אופק מדיני וחבריו המשיחיים זוממים ליישב את עזה – כשהוא מאיים להרוס את כל מה שזרענו, שתלנו וגידלנו ב-76 שנות קיומנו. איך עוצרים את ההצפה הזו, כשהיד שעל השיבר משתוללת ללא מעצור? האם לחכות לרגע שבו תתעייף או שאז כבר יהיה מאוחר מדי?

ממי אפשר ללמוד ואיפה ניסו והצליחו? כמעט בכל מקום. אחת התופעות המרתקות בטבע היא שצמחים במצבי מצוקה מייצרים סוג של תקשורת, מעין רשת שורשים תת קרקעית סבוכה, שמתריעה על סכנה ומאפשרת לצמחים אחרים לבצע שינוי ביוכימי שעוזר להם לשרוד. מילת המפתח כאן היא "רשת". במקום שנחיה בחברה שסועה, מגזרים מגזרים, שמופרדים בכל דרך אפשרית החל במערכות חינוך נפרדות, דרך חיים בערים נפרדות, הקשבה למוזיקה שונה, שיחה בשפות שונות, ועד להצבעה למפלגות שמזוהות עם המגזרים השונים, הגיע הזמן לנצל את ההתפרקות הזו כדי לבנות מחדש ולטוות חוטים שיחברו בינינו: חוטים של שיח והקשבה, ששמים את האצבע על הכאב והצרכים השונים – עברית, יידיש או ערבית  – הרי בסופו של דבר כדי להמשיך להתקיים נצטרך לייצר פה נרטיב משותף שמכיר בנרטיבים השונים, מחבר ביניהם ומצמיח פה חברה מתוקנת יותר, מחוברת יותר ופחות שסועה. חברה כזו תהיה חזקה ועמידה יותר בפני אותו "הפרד ומשול" שהוא ברירת המחדל של ההנהגה הנוכחית, ולכן גם משמש כאמצעי שליטה. עכשיו הזמן למנף את האירוע, לבקש סליחה מכל מי שנפגע ולהתחיל להצמיח שורשים חזקים ובריאים יותר שמחברים את כולנו זה לזה. עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מדי.

עמידת מחאה למען החטופים, בנימינה, אוגוסט 2024

הקיפאון הזה זורם עכשיו בעורקי. סליחה על היעדר ההיגיון, אבל מה בכלל הגיוני עכשיו? אנחנו מדממים וחוסם עורקים אין. ועל המרחב הזה, שפעם היו בו חיים, משתלט ים של כאב, אכזר ובלתי נסבל, שמאיים לפרוץ את גבולות התודעה, לכלות ולהשתלט על כל מה שבסביבה, על כל מה שפעם היו בו חיים. הוא מתגבר בעוצמתו על כל מה שאנחנו מכירים ומבינים, וגורר אותנו לעולם שבו חיים הנם מותרות, בעוד אנו שוקעים לתוך ביצה עמוקה שאין ממנה דרך חזרה. "פעם היו פה חיים" יאמרו מי שיבחנו את השרידים בעוד מאות שנים, עוברת מחשבה בראשי. פעם? בהלה אוחזת בי ואני מבקשת לשוב אל המקום והזמן מהם התחלנו, אז כשהאמנו שהא.נשים להם הצבענו, ידאגו לנו (גם אם  אינם חושבים כמונו), כשדאגנו על היותנו מוקפים אויבים, אבל התגאינו בהיותנו הדמוקרטיה היחידה באזור; אז כשהאסוציאציה הראשונה כששמענו את המילה "נגב" היתה "הפרחת השממה", כשמכוניות עלו באש רק בסטרסקי והאץ' (סליחה, אבל הגיל עושה את שלו…) ומנהרות היו רק בלונה פארק (וגם בחו"ל למי שיכל לטוס). זוכרים את רכבת השדים? זו שאהבנו להיכנס אליה בקצה אחד, לצעוק "הצילו" אי שם בחושך ולצאת ממנה שלמים ומחייכים בקצה השני? מי חשב שיבוא יום וכל חיינו יהפכו לרכבת שדים ענקית, בה זעקת ה"הצילו" היא אמיתית אך אינה נשמעת ואין לדעת היכן תעצור?

צעדת משפחות החטופים, נובמבר 2023

הנה הם חוזרים. אחרים. גם אנחנו כבר לא מי שהיינו. פחות שולטים, פחות בטוחים. פחות מבינים, פחות צודקים. פחות. ואולי יותר? כי התפכחות שכזו מעלה שאלות נוקבות שמבקשות תשובות שאינן מצויות באמתחתנו, והן בבחינת פחות או יותר. האם חיינו כאן יכולים להיראות אחרת? האם ניתן לגדל כאן ילדים? ואם כן, לאיזו מציאות? איזה סוג של ביטחון אפשר, אם בכלל, לייצר פה?

ביטחון היא מילת המפתח. כולנו רוצים לדעת שהאדמה לא תרעד שוב. שאיש לא יוכל לאיים על חיינו, והנה עכשיו, עם שובם, משהו מן הביטחון הזה חוזר אלינו. בעודנו מהלכים כשזנבינו בין רגלינו, אנחנו מוצאים נחמה גדולה בחזרתם. בעצם שיבתם הם מהווים סמל לתקומה, ליכולתנו לקום מהאפר. השאלה היא איך תראה תקומה כזו?

תקומה לכשעצמה היא פלא גדול, ואנחנו שלמדנו להאמין בניסים, אימצנו אותם כחלק מהנרטיב הלאומי. החל ביציאת מצרים, דרך פך השמן, אסתר המלכה… ועד המדינה שהקמנו מתוך החורבן. והיו גם ששת הימים ואנטבה וכל יום שאנחנו כאן. הניסים הם חלק מהמסע שלנו, מוטיב שחי בקרבנו, מאחד בין הרס וכיליון לבין היותנו חיי מופת ואור לגויים. אבל הנס, שטבוע עמוק בדי. אן. איי. שלנו, הוא לעתים גם בעוכרנו.

המעבר מהעם הרדוף, שכמעט וכלה, לישות חזקה ועוצמתית היה חד ומהיר, והוא לא הותיר לנו ברירה. בעל כורחנו נאלצנו לעמוד בן רגע על רגלינו. לעמידה זו שהיא בגדר נס, היה ויש מחיר עד היום. כי כשמרבית האנרגיה והמשאבים מופנים לייצור ביטחון והרתעה, להיאחזות באדמה שהובטחה לנו, תחומים אחרים מתגמדים. התקומה והכוח הפיזי הופכים לאחד. הם לא רק נס, אלא הדרך עצמה.

הבעיה עם ניסים (ואני לגמרי בעדם, כי בינינו, לא רק יד אלהים היתה בהם) ועוצמה צבאית היא, שבעטיים הלא מודע הקולקטיבי נוטה להמעיט בכוחה של האחריות הלאומית והאישית. אותה מודעות קולקטיבית מודחקת לומדת לסמוך יותר ויותר על הנס ועל הכח, שיעילותם אמנם הוכחה בעבר, אלא שתוקפם קצר, ושוב נדרשים לנו מהם עוד ועוד. וכל עוד אנו מכורים לסוטול שהם מביאים, לא נוכל לפתח עמידות פנימית. דהיינו, כוח שאינו פיזי ושמתהווה רק כשמאמץ מופנה להתמודדות עם הכאב, הסבל והפחד מהשמדה שליוו אותנו במשך אלפי שנים ועדיין חיים בתוכנו. כשנהיה מוכנים להלך באומץ במסדרונות האפלים של עברינו ושל ההווה, להתבונן בהם ולחלוק את הכאב בינינו ועם אויבינו, רק אז נוכל לייצר פה אנרגיה חדשה ושונה, כזו שתהפוך ברבות השנים לקרקע יציבה. הכמיהה לשלום ולחיים בטוחים עוברת דרך מסדרונות אלה בדיוק כפי שהיא עוברת במנהרות האפלות של עזה. העיר שנחפרה מתחת לאדמה אוצרת בתוכה את הפחד, הסבל והכאב של העם שחי לצידנו ושל מנהיגיו.  אותו מבנה תת קרקעי מסועף מסמל את הפחדים האפלים, הכעס והשנאה שלא מצאו דרך החוצה, ושהובילו לאסון של ה.7.10. בחיפוש אחר ביטחון, נאחז כל אחד מהצדדים בסוג של כוח זמני (פטרנליסטי מאוד באופיו), שהוא בבחינת אשליה ושאינו מוכיח את עצמו לאורך זמן.

שובם של החטופים מחזיר אלינו משהו מהביטחון שאבד לנו, אבל אל לנו להיאחז בו. הוא, אמנם, מאחה את השברים ומחזק את הסולידריות המופלאה שלנו, אולי הוא אפילו בבחינת נס, אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו עתה היא: לאן נרצה להפנות את הכח ששב אלינו? איזה תפקיד יהיה לו בעתידנו כאן? האם נמצא את הדרך לחבר בין המסדרונות האפלים שלנו ושלהם?

האם בתוך האפלה הזו נוכל להבחין בסבלנו ובסבלם, האם הם יוכלו לראות את סבלנו? אם נצליח בכך, ולו במעט, תהיה זו נקודת אור, אולי אפילו נס. כי הביטחון של כולנו תלוי בהבנה שחלקת האלהים הזו זקוקה עתה, יותר מאי פעם, למעט חמלה.

אירוע קריאת האמהות, נשים עושות שלום ונשות השמש, אוקטובר 2023

אחרי ההלם בא הכאב, ואתו תחושה של החמצה נוראית מהולה בתחושה של סכנה, של חולשה. כאילו הגוף קפא במקומו ואינו מסוגל להגיב בזמן שהמכות ניחתות עליו. ולמרות שכל הגוף כואב, השכל הישר מנסה להמשיך בשלו, מנסה להבין, אבל לאט לאט הוא הולך ונחלש. הכאב הפיזי מתגבר ומוחק כל אפשרות לדיאלוג פנימי, לאיזושהי תקווה או הבנה. והכאב מתחיל להתקהות, ולא ניתן עוד להרגיש. נותר רק הרצון להינצל מהאימה, לשרוד. על החלמה אין בגלל מה לדבר עכשיו.

לא, לא הייתי שם בשבת ההיא. הייתי מוגנת בביתי. שלושה ימים קודם, ביום רביעי של ה4.10, היינו מלאות תקווה ואמונה. המפגש עם נשות השמש בירושלים היה עוד מקטע במסע המשותף שלנו, מפגש אליו הצטרפו שגרירות ופעילות שלום מרחבי העולם. לרגלי פסל הסובלנות בארמון הנציב, מול העיר רווית הקרבות שנפרשה למולנו, נמלאנו תקווה והרגשנו שזה אפשרי. התחבקנו ונשבענו להמשיך ביחד. לא לוותר. ביחד עם רים והודא ועוד עשרות נשים אמיצות ביקשנו להגשים את החלום. אותו חלום שהתנפץ לרסיסים כעבור 3 ימים.

מאז הוקם ארגון נשות השמש, ארגון האחות שלנו ברשות, הרגשתי שצברנו כח. לא עוד לבד במסע הזה. לכולנו היה ברור שמשהו השתנה. שיש לנו שותפות אמיצות, נשים חזקות כמונו, שלא מוותרות. נשים שרואות למול עיניהן את גורל ילדיהן, ומבקשות לעצב את העתיד אחרת. לא עוד עולם של גברים, חיסולים ממוקדים, חתירה למגע ומלחמות. עולם אחר ושונה בו לראיית העולם הנשית יש מקום של כבוד ויכולת להשפיע. בחצי השנה האחרונה הגיעה רים חג'אג'רה, המייסדת והמנהיגה של נשות השמש, ליישובים שונים בארץ כדי לספר על פועלן. מאות א.נשים הקשיבו לה, לאשה המופלאה הזו שבחרה להאמין ולהקדיש את חייה לעשייה למען השלום. ביחד עם חברותיה, הקימה, בכוחות אדירים של תקווה ואמונה, משרד מרווח בבית ג'אלה ממנו הן פועלות ובו ניצבת קריאת האמהות. גם בצד שלנו יעל אדמי והיאם טנוס ועוד רבות אחרות, עובדות כמו נמלים חרוצות שאינן מרפות. יש לנו דרך, יש לנו מטרה. ביחד נתגבר על הכעס, השנאה והאלימות. ביחד. עד השבת השחורה. השבת שתיזכר לעולם כיום של התפכחות. היום שבו ויוויאן שלנו נעלמה, ועמה אולי גם גם התקווה והאמונה. הכאב פשט בכל נים, והגוף הדואב מבקש לדרוך שוב, ולו צעד אחד, בדרך בה הלכנו ביחד, הדרך שנדמה כי נמחתה מעל פני האדמה.

נדמה שהקולות שריככו את הכאב נדמו, ואילו קולות ההתפכחות נשמעים מכל עבר. מציפים את המרחב שיצרנו בעמל רב במשך שנים. הדרך שסללנו הולכת ומתרחקת, עפרה מתכסה באפר ועקבותינו נעלמים והולכים כאילו מעולם לא היו שם. כשאנו מביטות אל האופק, אנו מבקשות לראות את התקווה שיצרנו, קטנה ככל שתהיה, רמז לכל אותם רגעים בהם החזקנו ידיים ושרנו ביחד בעברית ובערבית את תפילת האמהות בעברית ובערבית. האם נשוב עוד ללכת בדרך הזו? האם נפשנו תמצא בה את הכוחות כדי להתגבר על הכאב המשתק והחולשה, ותהיה נכונה לנסות שוב? האם נוכל שוב להיפגש מבלי להאשים? האם נוכל שוב להרגיש? לאחוז ידיים ולהאמין שהיד שבידי מבקשת, ממש כמוני, לחצוב ביחד בסלע הקשה הזה על מנת להפיק ממנו מים חיים? גם כשמסביבנו רק אש ותמרות עשן? אני מאמינה שכן. שכפי שידענו לשכוח את כאב הלידה ולהרות עוד ועוד ילדים, נדע גם להתאחד ולהזכיר לעולם שאת דרך המלחמה כבר ניסינו אין ספור פעמים. לעומתה, יש דרך אחרת, נסתרת, שמבקשת להיסלל בכוחות אחרים של תבונה, הקשבה, רגישות ואמונה. של מגע נפש בנפש, שיתוף בכאב וויתורים משני הצדדים. נכון, היא מפחידה ומאיימת, אין בה נצחונות, ואת פירותיה לא נקטוף מיד כי היא מלאת מהמורות ואיטית. ובכל זאת, זוהי הדרך היחידה שתביא אותנו למקום מבטחים, אל המעיין השופע שחבוי עמוק בסלע. הדרך אליו מתישה, אבל כשנגיע אליו נוכל לשבת ולהאזין לפכפוך מימיו, להרטיב את פצעינו ולשטוף את הדם והיזע בזרם צלול שיפכה לעד.

צעדת המתים, חיפה, ספטמבר 2023

חמישים שנה עברו מאז שהבית בער. מאז התלקחו עוד כמה שריפות קטנות פה ושם, אבל את השריפה ההיא, שאמנם הצלחנו לכבות, לא הצלחנו להשכיח. סימניה ניכרים בכל. בזיכרון הקולקטיבי שחלק מקירותיו עדיין מושחרים, בדרמות הכואבות ,בעלבון, בכאב שאינו מרפה. והנה, שוב, חמישים שנה אחרי, שריפה ממשמשת ובאה. להבותיה כבר אוחזות באום אל פאחם, ג'אסר, כפר קרע, פרדיס. היא מאיימת להתפשט הלאה, בזמן שרב תושבי הארץ מתבוננים מהצד ומרגיעים עצמם כמו אז. "היא לא תגיע לרחובותינו הירוקים" הם משננים לעצמם. "בוודאי, הדשא שלנו מוגן. השקינו וטיפחנו אותו כבני תרבות, ואצלם?" הם שואלים רטורית. "אצלם אין דשא. הם, הרי, אינם יודעים לטפח את סביבתם, הם פראי אדם, ולכן זהו גורלם", הם עונים לעצמם.

אלא שלהבות אינן יודעות שובע. הן ממהרות לטרוף הכל, מעכלות לקרבן כל חלקה טובה, בעיקר כשיש להן רוח גבית. ואין כמו רוח טובה כדי להניע ולתדלק שריפה. כל ישראלי יודע שכמה נפנופים מזרזים היטב את הבעירה.

המנגל שלנו זוכה בשנה האחרונה לרוח גבית חזקה, אלא שהיא סלקטיבית. היא נושבת רק באזורים נבחרים, מאחר שהמנפנפים אימצו שיטה ישנה ומוכרת, לפיה הרוחות נושבות בחוזקה, אך רק לאזור אחד. בשפה יפה נכנה זאת "החלה דיפרנציאלית של החוק" ובשפה קצת פחות יפה "פשיזם".  אותה החלה סלקטיבית מיושמת כתלות בהשקפת עולמם של המנפנפים ובמטרותיהם הפרטיקולריות, בעודם מאשימים את קרבנותיהם בבגידה, היעדר נאמנות, חתרנות ועוד כהנה וכהנה האשמות, שמיועדות להצית פחד בלב ולמנוע מכמה שיותר א.נשים להתקרב ללהבות ו/או לנסות לכבותן. ובינתיים, הרוחות מתפשטות ומתעצמות כי זה טבען. הן נאחזות, מתחזקות ומשמידות את כל מה שנקרה בדרכן.

הבעיה עם רוחות היא שאם לא עוצרים אותן בזמן, מאבדים עליהן שליטה. הן דוהרות ושועטות קדימה ומי שינסה לעצור אותן, ייבלע בתוכן. ואם נצא לרגע מהמטאפורה ונחזור למציאות, המנפנפים החרוצים שלנו לא יסתפקו בהחלה סלקטיבית של עניין אחד. זו תהיה רק נקודת הפתיחה, כשהחברה הערבית משמשת כשפן ניסיון לבדיקת שיטתם. משם הם ימשיכו לנפנף הלאה, כשהם מחילים את חוקיהם הסלקטיביים על כולנו, בהתאם לצרכיהם והעדפותיהם. הרוחות ינשבו ויכלו חלקה ועוד חלקה, ומי שיוכל לברוח, ימצא לו מקום רגוע יותר, שם עברו למנגל גז ורוחות קלות מנשבות בו לעת ערב.

כל מי שיושב עדיין בגינתו המטופחת בשעת בין ערביים, ממנגל או מסמס במרפסתו, משוטט בקניון, צופה ביונית לוי או סתם עולה על מטוס בדרך לחופשה, בבקשה עצרו לרגע והפנו את המבט הצידה לעבר השריפה שדולקת אי שם באופק. העשן המיתמר ממנה אמנם נראה רחוק, אבל הוא הרבה יותר קרוב משנדמה לכם. בפעם הבאה שהוא יופיע, כבו את המנגל, צאו מהבריכה, דחו את הטיסה, קחו אתכם את האורחים ובואו להפגין ולהתנגד, כי כמו שאומר השיר הצ'יליאני המוכר "העם המאוחד לעולם לא יובס" (The People United Will Never Be Defeated).

חמישים שנה אחרי אותה שריפה איומה, יש לנו עדיין אפשרות ללמוד מהעבר וממה שהתרחש אז. זה בידינו, ויותר מזאת, זו הזדמנות לצמוח כחברה. לא עוד חברה שסועה ומתגוננת, אלא חברה שמאחה את קרעיה, מתאחדת וממציאה את עצמה מחדש.

תל אביב, מאי 2023

הדגל, זה שרגיל לאחד בינינו, נראה בימים אלה כמו אותם ילדי גירושים, ששני ההורים הניצים נלחמים עליהם. כל אחד מושך ביד אחרת, והילד הקרוע ביניהם, כבר לא מתנופף. הוא מביט לצד אחד, ולצד השני, ומתחנן שיניחו לו. גם ככה חם מדי. הוא מעולם לא העלה על דעתו שהם מסוגלים לקרוע אותו ככה לגזרים. הוא גם לא דמיין לעצמו אי פעם, שביום מן הימים הוא ישתלט לנו על נופה הדביק של עונת המלפפונים, מאפיל, מבלי שהתכוון, על המכוניות המאובקות, הזיעה הניגרת, הים, האבטיח על הסכין והלהיט של הקיץ הזה (מי יודע בכלל מה זה). במילים אחרות, הוא לא אהב מעולם להיות במרכז העניינים, אם כי היו כאלה שניסו לדחוף אותו לשם במשך שנים.  

הוא נולד למשפחה די מאתגרת, לפעמים גם לא ממש מתפקדת. לו זה היה תלוי בו, היה עושה את מה שהציעו לו העובדות הסוציאליות לפני שנים, עולה על מטוס ונוחת בברלין, ליסבון, קפריסין או כל ארץ אחרת שהיתה מוכנה לארח אותו. אלא שזה לא באמת תלוי בו. הוא נתון לגחמותיהם, מנהגיהם ומצבי רוחם של בני המשפחה השונים, שלפעמים תולים אותו במרפסתם ביום העצמאות, לעיתים שורפים אותו ואף קרה, לבושתו, שמצא עצמו תקוע בישבנו של אמן מקומי. אז נכון שהוא דפק הופעה מרשימה בפתיחת שבוע האופנה, אבל פה ושם הוא גם נאלץ להתחרות עם דגל אחר שפולש מדי פעם לשכונה. חיים לא קלים יש לו, אבל עד עכשיו הוא הקפיד לשמור על אופטימיות זהירה.

עכשיו הוא מסתכל עליהם כלא מאמין ושואל את עצמו לאן העסק הזה הולך, ומה בעצם הם רוצים ממנו. ברור לו שזה לא הזמן להתקפל, כמו שעשה פה ושם בעבר, אבל מה שלא ברור לו הוא מה התפקיד שלו בסיפור הזה, ולמה אלה מהשמאל (ועוד כמה מצפוניים מהימין) נזכרו בו רק עכשיו, אחרי שבמשך שנים לא הציצו לכיוון שלו? האם כדי להצדיק את דרכם? האם כדי לטעון שאהבת הארץ שלהם לא נופלת מזו של הצד שמנגד? מרב בלבול הוא כבר לא בטוח מה זו אהבה.

האם אהבה היא לבקש איזו שלמות? להתעקש עד זוב דם על חלקת האדמה עליה דרכו רגלי אבותינו, או שמא לאהוב אותה פירושו לשמור על חוקיה ולערוב לרווחת תושביה כולם? ובזמן שהתשובה מתמהמהת, הוא מבין שאלה באים עם אלה חשבון. והחשבון איננו כלה.

שבעים וחמש שנה (ואולי יותר, מי סופר) של התנצחויות מתנקזות אל הרגע הזה בו שניהם אוחזים בו, טוענים נואשות לצדקתם. שנים בהן ראה את עיניהם נשואות אליו, בעוד רגליהם בוטשות וליבם מייחל לשלום. והוא, שתמיד היה שם למענם, מפיח תקווה ומזכיר כמה קרוב החלום, תוהה מה עוד יהיה עליו לעבור עמם על מנת שיבינו כי כל עוד אין שלום בינם לבין עצמם, והמנצחים עוברים בסך על פני המפסידים, כל עוד אין הם מושיטים יד זה לזה לבקש פשרה, ירחק החלום עמם אל הנצח ממנו באו.

מחאה, ירושלים, פברואר 2023

הבייגלה הזה, שטעמו ליווה את שנות התבגרותי בעיר הקודש, העלה בי זכרונות אפלים מימים אחרים, בהם ירושלים היתה עבורי מרכזו של שומקום. עיר מריבה שחוברה לה יחדיו, אך חצויה בנשמתה. האם מישהו אי פעם נתן את דעתו על עתידה מבלי לחשוש מהסכנות הרבות האורבות לפתחה? האם מישהו נתן בכלל אי פעם את דעתו על עתידה?

נדמה שהעתיד בישראלית מצויה מתמקם על ציר כלשהו שבין הכאן ועכשיו למחר אולי נפליגה… הנוירונים שלנו מתקשים לחשוב מעבר לזה. משום מה הנושא הזה מפעיל על המח שלנו לחץ מתון עד מעצבן, שמסתיים לרב באמרה הישראלית האולטימטיבית "יהיה בסדר".

אולי קשה לנו לחשוב על העתיד ברצינות או בשמחה כי מחשבה שכזו מסמלת איזשהו סידור קבוע, משהו יציב שמתקיים במקום קבוע ולאורך זמן, וזה מעולם לא היה חלק מהז'רגון שלנו. הDNA שלנו בנוי כך שברגע שמשהו לא בא לנו טוב, אנחנו שולפים מהבוידם את מקל הנדודים ויוצאים לדרך. אממה, הפעם נפלנו על פרוצדורה חדשה. אחרי אינסוף שנים של נדידה, מצאנו עצמנו במקום אליו פיללנו. החלום התגשם. עכשיו לך תדע מה עושים אתו.

התגשמות של חלום היא תמיד בבחינת נס, והמעבר ממציאות של תקווה למציאות של התגשמות מניעה תמיד איזו אנרגיה חדשה, כשהנפש שכבר התמחתה בחלימה, לפתע מוצאת עצמה במקום חדש ולא מוכר. עליה להתמיר את אנרגיית החלום לאנרגיה חדשה של הגשמה. על פניו זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל אחד, אלא אם… הפנטזיה שלנו מתממשת, אבל לא בדיוק כמו שקיווינו, וזה מה שבד"כ קורה. היא אמנם מביאה אתה את כל אותם דברים עליהם פינטזנו, אבל כמעט תמיד יהיו שם גם כמה כאלה שלא היו בתכנית. אולי כי העולם הזה לא ממש מושלם, אולי כי לכל דבר יש מחיר ואולי כי ככה עדיף. אבל למה?

כי היקום מביא לפתחנו הזדמנויות, אבל רק כשאנחנו באמת מוכנים, נוכל לתפוס אותן ולהפליג אתן למחוזות חדשים. במילים אחרות, היקום או אלהים או מי שתרצו, אומרת לנו כך: בואו תגשימו, אבל שימו לב שטמנתי לכם עוד אתגר קטן בסל, כי אין מתנות חינם. בתמורה להזדמנות להגשים, עליכם לתת משהו מעצמכם. משהו שבתמימותכם חשבתם שיישאר אתכם לתמיד ולעולם לא ישתנה. הרי לא באמת חשבתם שתוכלו רק לחגוג בלי לתרום משהו, נכון?

רובנו ננסה למחות ולקרוא תיגר על העסקה המפוקפקת שנפלה לידינו, ושלפני רגע שמחה אותנו כל כך, ואילו עתה נדמית כתרמית. האם זה יעזור לנו? לא! למה? כי ככה העולם בנוי. למה? כדי שנפיח בו חיים ולא ניתקע במקום אחד. כדי שנברא עולמות חדשים, נקדם את הבריאה ונעזור קצת לאלהים שיכולה להסתדר לא רע גם בלעדינו, אבל קצת עושה את עצמה כדי שנאמין בעצמנו ונתעצם. איך כל זה קשור למה שקורה פה עכשיו?

אדמת המריבה הזו, עליה הקמנו בית אחרי אלפיים שנות גלות, היא התגשמות חלום, אבל היא לא תחדל להיות אדמת מריבה כל עוד לא נפנים שהאתגר הקטן שקיבלנו ביחד עמה, הוא הדבר שממנו נוכל לצמוח. למרות שלעיתים קרובות הוא נראה מאתגר מדי, הפוטנציאל שטמון בו הוא עצום. כל שעלינו לעשות הוא להבין שלפנטזיה שלנו יש עדיין מקום, אבל היא תעמיק פה שורשים רק אם ניאות לחלוק את האדמה הזו. לא רק עם מי שחיו כאן לפנינו, אלא גם בינינו. כל עוד נעסוק בריב אינסופי על עתיד הארץ והמדינה, לא נוכל לייצר פה אנרגיה מבורכת של צמיחה. פשוט משום שאנחנו מבטלים זה את זה שוב ושוב. על מנת לייצר צמיחה, יש צורך בחיבור של אנרגיות (תשאלו את העצים), או תרבויות אם תרצו, ולא בביטולן. כל עוד נתעלם מהאתגר, נמשיך להזין את ההיבריס שגואה לא פעם בליבם של מנצחים, לעולם לא נמצא את הדרך אל הממלכה הקסומה, ולא נגלה את סודה.

ההיסטוריה עמוסה לעייפה בממלכות שקמו ונפלו, אבל יש רק אחת שזכתה ליפול פעמיים, ולמצוא דרכה בשלישית אל מחוז חפצה. האם אבד לה הלחש ברגע שקיבלה את המפתחות לידה? האם גאה בה ההיבריס? האם נחלש כוחה מול האתגר או מעצם ההגשמה? אין ספק שלמדה להשתמש היטב בכוחה, אך האם בכך טמונים בטחונה ועתידה? האם בכלל למדנו לחשוב על העתיד במונחים שאינם רוויי כוח, חוזק פיזי וציניות זולה?

רגלינו עוד עומדות בשערייך, ירושלים, אבל תותחינו, לאן הם מופנים עתה? הייתכן שאלינו? טעונים ומכווני משימה כמו תמיד, אלא שעתה אין עוד מי שיביט מבעד לכוונת ויישא תפילה לשלומנו? לשלום ציון כולה. נדמה שמהעיר שחוברה לה יחדיו, יוצאת בימים אלה בשורה קשה שאינה מאמינה בפשרות ובסינתזה של אנרגיות. ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?

נשים עושות שלום ונשות השמש, ירושלים, יולי 2022

ביחד. זו אנרגיה שאי אפשר לעצור.

חם בטירוף, השמש קופחת, שעה ארורה. מי הולך לצעוד בשעה כזו באמצע הקיץ? מזל שיבש. אני לא יודעת אם חם יותר מבפנים או מבחוץ. בגלל השמש הים תיכונית או ההתרגשות. הידיעה שעוד קצת ונפגוש אותן. הן עושות את הדרך משכם, מחברון ומבית ג'אלה. רים ולינדה ואמנה, ראדה ושתי בנותיה. אחרי שנים בהן נשאלנו "אבל איפה הצד השני?", זה קורה. הקשר שייחלנו ופיללנו לו, שרבים אמרו שאנחנו רק חולמות ולעולם לא יקרה, אכן קורם עור וגידים. הגשר מתהווה והוא חוצה וממיס את קווי ההפרדה והמוקשים שהונחו במשך עשרות שנים על ידי מי שהאמינו בכוח. הן לא פחות נחושות מאתנו, כי גם הן מבינות שהגיע זמן להסיר את החומות. שעוד פצועים והרוגים רק מרחיקים אותנו מהמטרה. שאם נשים לא ייכנסו לתמונה, האנרגיה תישאר גברית, לוחמת, נוקמת. הפגיעות יהיו אולי ממוקדות, אבל הסבל והאיבה ילכו ויתפשטו עד שכולנו נשקע בתוכם.

נעמה, הקולגה הצלמת, מסכימה אתי שהצילומים היו יוצאים הרבה יותר יפים אם היינו נפגשות אחר הצהריים, כשהשמש נוטה מערבה וצובעת את החומות בזהוב. אלא שחברותינו מהרשות, שכל מפגש כזה הוא נסיעה של שעות עבורן, צריכות עוד להספיק לחזור הביתה. אז חומות העיר העתיקה, שכבר ראו הכל, יוותרו היום על הפוטוגניות לטובת האמת שבשטח. הן לא יראו זהובות ומפתות כפי שיכולנו להוציא אותן, אלא קשוחות משהו. ללא הקוסמטיקה והאיפור של צבעי השקיעה, כל אבן בולטת. ביחד הן מזכירות לנו שהעסק הזה לא התחיל אתמול. האם ייתכן שהן מנסות לרמוז לנו שהעיר הזו, שעומדת במרכז המריבה, תמיד היתה סלע מחלוקת? שאנחנו קטנות עליה? שניקח את עצמנו בפרופורציה ונזכור שהפוליטיקה חזקה מאתנו?

נתניה, קטנים עליה החום והקילומטראז'

שאלות כאלה ואחרות צפות והן לגיטימיות, אבל כשרואים את נתניה שצועדת אתנו במרץ כמו בחורה צעירה, לועגת ל-83 שנותיה והבעת נחישות על פניה, צריך להיות אטום יותר מהחומות כדי להתעלם מהמסה הזו של אנרגיה שעשויה מהחיבור הבסיסי זה, שרק נשים יכולות לייצר. חיבור שמגיע מהנשמה הנשית, מהבטן, מהמקום שמוליד, מייצר חיים ומזין. את החיבור הזה אף אחד לא יכול לקטוע. אולי רק לרצות להבין. וכשאנחנו כבר מתקרבות לגשר הסינמטק, מופיעות לפתע, בשביל היורד אליו, "נשות השמש", אחיותינו למסע. הן אוחזות בידיהן דגלם מוזהבים ושלטים בערבית שאומרים את אותו הדבר: נסענו שעות, סבלנו את ההשפלה במחסום, כדי לפגוש אתכן ולהמשיך מכאן ביחד. נו, טוב, זה לא בדיוק מה שכתוב, אבל אני יודעת שזה מה שהן מרגישות. המבטים בעיניים והחיבוקים אומרים את זה. לינדה שאיני מכירה עדיין, אבל היא כבר נושקת על לחיי ומזמינה אותי מיד לסלפי, רים שכבר הכרתי, בחיבוקה ובמבטה האמהי ואחרות שאיני מכירה. כולנו יודעות שלמרות שלפעמים קשה לנו לדבר (כי חלקן אינן דוברות אנגלית), יש לנו כבר שפה משותפת. זו שפה שלא נדרשים לה לימודים ארוכים או שינון יומיומי. בטח לא כישרון לשפות. היא שפה שכל הנשים מכירות, וכל מה היא אומרת הוא שהחיים ינצחו. שהאפשרויות רבות משנדמה לנו, שהגדרות שהקמנו אינן יכולות עוד להכיל את הכאב והצער ושאם נסכים להקשיב זה לזה, להבין את הכאב של הזולת ולתת לו מקום, נראה את התקווה מבצבצת מתוך הסדקים שיצרנו. זה לא אומר שמעכשיו הכל יהיה בסדר ושנסכים על הכל. יהיו כאן עוד לא מעט מחלוקות, והכאב לא ייעלם ביום אחד, אבל השיח יפנה מקום להכרה שיש בינינו הרבה יותר מהמשותף. נכון, ניסינו כבר בעבר וזה לא צלח. האם זה אומר שעלינו לוותר?

הרמוניה של צבעים משלימים

לא רק שאיננו מוותרות, אלא אנחנו דורשות שהחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם תכובד ותיושם במלואה, ושלנשים משני הצדדים יהיה חלק שווה בצוותי המו"מ. הגיע זמן שהתפיסה הנשית תהיה חלק מכל מוקד של קבלת החלטות כי היא מחוברת יותר לפשרות ולפתרונות שצוותים גבריים אינם מסוגלים לראות. אנחנו כאן ביחד כדי לבנות את הגשר בין שני העמים, לא סתם בחרנו להיפגש כאן, בנקודה הזו שצופה על גיא בן הינום ועל העיר העתיקה. כאן, מתחת לגשר הסינמטק, נפרשת מולנו ההיסטוריה המפוארת של שני העמים, ומחכה שידיים רכות ירימו אותה למקום חדש, ששפתיים נשיות ינשפו עליה באהבה ויפיחו בה חיים חדשים שיכולים להפוך את המקום הזה לגן עדן.

כשאנחנו שרות ביחד את "זאמאן אלסלאם" מתחת לגשר, נדמה שהחומות נצבעות פתאום בצבע זהוב. מוזר, כי השמש עדיין באמצע השמיים. אולי אלה הדגלים הזהובים של "נשות השמש", אולי זה רק הדמיון הפרוע שלי. מה שבטוח הוא שהטורקיז שלנו והזהב שלהן נראים נהדר ביחד, כמו שרק צבעים משלימים יודעים להיות, כאילו תכננו את זה מראש. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקרות, פשוט כי הגיע הזמן. זמן השלום. זמאן אלסלאם.

הכנסו עכשיו לקישור וחיתמו על קריאת האמהות.

יער חדרה, יום העצמאות 2022

חורשת האקליפטוס, המנגל, העשן וריח החרוך על העמק… נעמי שמר מתנגנת לי בוורסיה עדכנית ליום עצמאותנו, ונדמה שריחות הצריבה והחריכה שגודשים את האויר רק מאחדים בין המוני בית ישראל שמגלים את הטבע מבעד לענני המנגל בעודם מנפנפים ביד אחד, מצלמים ומסמסים בשניה אידיליה משפחתית שקמה לתחייה פעם בשנה. העשן מחבר בין כולם וכולנו אותו ענן. ענן שצורב בעיניים ודבק לשיער ולבגדים, אבל הוא גם דבק שמאחד בינינו ומזכיר לנו שאנחנו ביחד, חזקים ויכולים לגבור על הכל. "ברור! מי יזיז אותנו מפה?" עונה לי אתי לשאלה אם לדעתה נהיה כאן בעוד שבעים שנה, כשהיא דוחפת לעברי קערת מעקודה טעימה להפליא, מעשה ידיה של  המחותנת לעתיד, שיושבת לצידה. הבעתה של האחרונה אומרת אפילו יותר: הסירי דאגה מליבך ואת הספקות שמרי לעצמך.  

ואילו אני, שדאגה מובנית בחיי כמו שיפוד ביום העצמאות, שואלת את עצמי איך נוכל להמשיך לחגוג את עצמאותנו כש20% מתושבי המדינה שלנו, זו שדגליה מתנפנפים פה ברוח הקלילה וחלקם כבר נשמטו ונגררים על האדמה בין בקבוקי פלסטיק ובירה, אינם יכולים להצטרף לחגיגה. לא כי אינם חפצים בעצמאות או משום שעינם צרה על עצמאותנו, אלא משום שביום זה הם מציינים את הנכבה, וכבר כמה דורות הם חיים כאן במעין תודעה מפוצלת לפיה, מצד אחד, הם ישראלים שווי זכויות בארצם, ומצד שני, אינם יכולים להזדהות עם סמלי הארץ, המנונה והנרטיב המוביל את קיומה. במילים אחרות, כל זמן שאנו בוחרים לחיות כאן אך ורק על האתוס והנרטיב הציוני, זה ש80% מתושבי המדינה מזדהים אתו ובשמו הם מתרווחים עכשיו על מחצלות בין עצי האקליפטוס, הגחלים והסטיק שהחליק עם הבירה לקיבה, בעוד האחרים סופרים את שרידי הכפרים שהותירו מאחוריהם סביהם ומריחים מרחוק את העשן, לא יווצר כאן נרטיב חזק מספיק כדי לאחד ולחבר בינינו כך שכולנו נוכל לחגוג ביחד, לקבל זה את זה כשותפים ולהמשיך לבנות ביחד את גן העדן שיכול להיות לנו כאן.

זה לא שאני מבקשת להיות ג'וי קילר, גם איני חושבת שיש פה אשמים. מזמן הבנתי שהמציאות המורכבת שנקלענו לתוכה, אנחנו והם, לא הותירה לנו הרבה ברירה, לפחות לא בתחילת הדרך. אז, לפני שבעים וארבע שנים, המציאות הקשה הכתיבה את המעשים וכמובן גם את הנרטיב (שבגללו, אגב, סירב חיים וייצמן לחתום על מגילת העצמאות). או שמא היה זה להיפך? ואולי אין טעם להפוך עוד בדברים כי זה לופ שלא נצא ממנו, גם כי אינו מוביל לדבר וגם כי מתישהו יהיה עלינו לצאת מהאוטומט שמכתיב את דרכנו ולייצר נרטיב חדש. כזה שיטפח יחסים הרמוניים יותר בינינו לערבים שחיים בקרבנו, שייתן מקום לפחדים שלנו ושלהם ובעיקר לצרכים של שני הצדדים.

הצורך להיות שייכים ולהזדהות עם הקבוצה אליה אנו משתייכים הנו בסיסי בחיינו כבני אנוש. כל עוד לא נחוש בכך, לא נוכל לתרום לקבוצה, לייצר סולידריות ולקדם ביחד את  מטרותיה וערכיה. איך עושים את זה? יש כנראה אינספור דרכים ואפשרויות, אבל הייתי מתחילה מאותו מקום עמוק בלב שמאמין שזה אפשרי, מוכן לשים את הפחד לרגע בצד (או ישר על השולחן) ולפנות מקום לתקווה. יכול להיות שבהתחלה יווצר שם איזה ריק, מפחיד עוד יותר, אבל כמי שעשתה כבר חלק מהדרך, אני יודעת שהוא זמני. כדי שיתמלא באמונה ובחזון, נצטרך כולנו לדמיין, לפעול, לשדר, לשתף פעולה ולהילחם על זכותנו לחיות פה חיים שפויים. כולנו זה כל אחד מאיתנו: התקשורת, העיתונות, הממשלה, אנשי ונשות החינוך וגם מי שחושב שהעתיד כאן מובטח לנו. ראשית, כי העתיד אינו מובטח לאף אחד. שנית, כי אם כבר רוצים שכולנו נהיה שבעים ומרוצים ביום מן הימים, כדאי שנתחיל להניח עכשיו את הבסיס לחלום או לפחות לעשן משותף, או במילותיה של אלינור רוזוולט המופלאה והחכמה "העתיד שייך לאלו המאמינים ביופי חלומותיהם".

חוף אולגה פברואר 2022

יש משהו בים שאת תמיד רוצה לקחת ממנו משהו הביתה,

למרות שהוא מלווה אותך בכל מקרה,

עם החול והמלח שלא משנה כמה תנערי אותם מעלייך,

תמיד יהיה עוד גרגר שיגרד באוזן, גם אחרי המקלחת,

והצידנית שתקועה במסדרון כבר שבוע

(ושיסלחו לי המתוקתקים שמחזירים אותה לבגאז' עוד לפני שהתקלחו).

יש רגע שבו את מפנימה,

 שתחושת החופש והאינסוף שאת חווה, היא סוג של אשליה או

עניין זמני ושגם הציפורים שמקפצות על קו המים

ופורשות כנפיים על רקע השקיעה,

נוחתות מתישהו –

למרות שהצליחו להביס לזמן מה את כוח המשיכה.

אפילו הגלים שהתרוממו והתנפצו בעוצמה אל קורות העץ,

התרככו והתגלגלו בשקט יחסי אל החוף,

נכנעים לחול ולצדפים, מותירים סביבם רק קצף לבן.

עוודה הד'לין, אום אל ח'יר, דצמבר 2021

מן הכביש הצר והמתפתל נראה המקום נטוש. אוסף מקרי של מבנים יבילים רעועים, יריעות, כמה אוהלים, מיכלי מים, מכונית ישנה. במבט ממוקד יותר, תתגלה דמות אדם פה ושם, כמה תרנגולות, חתול ג'ינג'י. לא המקום שיכתבו עליו שירים, גם לא מכתב הביתה, אבל עבור עוודה זה הבית. לא רק משום שכאן נולד, אלא כי אין לו מקום אחר. ואולי בעיקר כי לכאן גורשו סביו ב-1948 מערד. לאחר שרכשו את האדמה מתושבי יטא, השתקעו במקום, שהיה בשטח ירדן עד 1967.

ביום שמש בהיר מקבלים את פנינו אשתו, הנדי, צעירה חייכנית דוברת אנגלית וכמה ילדים יחפים. בזרועותיה בנם בן השנה וחצי וואתן. הנדי מובילה אותנו למבנה טרומי עטוי יריעה גדולה ששטיחים צבעוניים משווים לו אופי ביתי. מן החלונות נשקפים מדבר יהודה ובתיה של כרמל הסמוכה. שאלותינו נענות בחיוך ובנועם, אבל מתוך דבריה מבצבצים במהרה הקושי והסבל שהם מנת חלקם של תושבי אום אל ח'יר.

170 איש מתגוררים כאן, ובדומה לבדואים אחרים, ככל שנקפו השנים, הם ביקשו להתמסד ולהקים בה את ביתם. לא בית זמני, אלא בית קבע. כזה שאינו נרעד מהרוח. שהמים זורמים בו והחשמל אינו נצרך במשורה. כזה שיש בו שירותים ואולי אפילו גינה. אלא שכאן, במערב הפרוע של שטחי C, לא רק לאנשים, אלא גם לחוקים המוכרים אין קרקע יציבה. העובדה שהעליון אישר את בעלותם על השטח, אינה מפריעה למנהל הצבאי לקבל החלטות בהתאם ל"צרכים ביטחוניים" ומרגע שאלה הוגדרו, סוגיות כמו מסמכים, חזקה, בעלות ודומיהם ידורגו אי שם בתחתית סדר העדיפויות לעומת העניין הביטחוני שנמצא תמיד בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, כמה מטרים משם, על הגבעה ממול ומאחורי גדרות אבן וברזל, נהנים תושבי כרמל מבתי קבע, שגגות הרעפים האדומים שלהם משקיפים על פיסת הקרקע הדלה. כבלי החשמל שעוברים מעל אום אל ח'יר לא יובילו זרם אל המקרר היחיד שמצוי ביישוב. את החשמל הם מייצרים מפנלים סולרים ששכרו והציבו במקום, ואילו מיכל הפלסטיק הגדול שמתמלא רק אחת לשבוע, הופך אף את המים למצרך נדיר.

השיטה מוכרת. אם לא נוכל לסלק אותם בכוח החוק, נמרר את חייהם עד שיסתלקו מרצונם. אממה, השיטה לא עובדת. למרות הקשיים, למרות שאדמות המרעה שלהם הולכות ומצטמצמות בשל התרחבות ההתנחלויות סביב, למרות האפליה והחיכוכים, הם עדיין כאן. אחרי שאיבדו את אדמתם פעם אחת, אין לתושבי אום אל ח'יר כוונה לאבד אותה שוב.

איך זה שאנחנו, שאיבדנו את ביתנו פעמיים, ששילמנו מחיר כבד כדי לזכות בו מחדש והשקענו בו את אמונתנו ותקוותנו, דווקא אנחנו מזלזלים בקורת הגג הדלה של מי שגרו כאן לפנינו? אלה שכל מבוקשם הוא לחיות בכבוד לצידנו. האם החשש מכיליון נוסף הביא אותנו לידי כך שהעמסנו על תודעת ה"ביטחון" שלנו את כל פחדינו וחרדותינו? והאם יכולה תודעה שכזו לייצר ביטחון אמיתי או שהיא רק מתכון לדשדוש מתמיד בדרך חתחתים שבסופה נהיה כולנו שטופים באיבה שייצרנו במו ידינו?

הפגנת קירות שקופים, תל אביב, 11.11.21

באותם רגעים, כשצעדתי ברחובות תל אביב ביחד עם פעילי קירות שקופים היה זה מובן מאליו ונכון לחבור לקולות הנחושים שזועקים את האמת, לתמונות שמתארות את הזוועות המתרחשות מדי יום בעולם נטול חמלה, שבו האדם שולט על החי ומפיק ממנו את מזונו. "לא קונים לא משלמים בעבור שפיכות דמים" היא המציאות הכאובה אותה ביקשתי לשנות פעמים רבות. בעודי שועטת קדימה, נשבעתי שלא אסתפק עוד בצמחונות וכבר מחר אדלה מקרקעית הארון את שקית התערובת להכנת חביתה טבעונית שרכשתי לפני חצי שנה. לא רק זאת, אלא אף אגדיל לעשות ואעקוב בדבקות אחר מתכוניה הנפלאים של אורי שביט. הפעם אעמוד באתגר, כי חלב העיזים ממנו עשוי היוגורט האהוב עלי, בעיקר כשהוא משובץ בגרנולה וקוביות תפוח עץ חמצמצות, לא מיועד לי או לאניני טעם שכמותי. הוא נועד לגדיים שנלקחים מאמותיהם כשהם בני יומם ומואכלים בתחליף, בזמן שהחלב בעטיני העיזים נעשק מהן בכוח, הופך בתהליך תעשייתי לעוד מוצר בריא ונארז באריזה מפתה של משק בוטיק זה או אחר. בעת ששאגתי "באילת ובחיפה משלוחים חיים חרפה", נשבעתי לעצמי שאכיר עוד מתכונים טבעוניים ואמלא את המזווה בקטניות מכל הסוגים. באותם רגעים ראיתי עצמי חלק אינטגרלי מהחבורה הזו ששמה לה למטרה למנוע סבל מבעלי החיים שלעיתים קרובות נדמה לנו שאין להם רגשות. אלא שממש אז, בעודי מדמיינת עצמי אוכלת תבשילי עדשים וקטניות עשירים בחלבון, החל המאבק בתוכי. אותו מאבק שאני מנהלת עם עצמי כבר שנים, ובו אני מפסידה לעצמי בכל פעם שאני שולחת יד אל מיכל יוגורט העיזים או מכינה שוב פסטו עם פרמיזן משובח. ובתוך תוכי אני יודעת שהצדק עמם, אבל אותו חשק שמבקש לבוא על סיפוקו מנצח בכל פעם את חוש הצדק המפותח שלי. איך זה שדווקא אני שמחשיבה עצמי לאחת שמסוגלת לדחות סיפוקים, שכוח רצון הוא שמה השני, נופלת בכל פעם מחדש כשהיוגורט האהוב עלי קורץ אלי ממדף החלביים? למה אני מתקשה לוותר לחלוטין על המקושקשת עם בצל ירוק, כשיש לי חלק בגורל האפרוחים הזכרים הנשלחים את מותם כשהם בני יומם? האם אני סתם צבועה שמבקשת לחגוג על שני העולמות?

נראה שלכולנו יש איזו נקודה של התנגשות בין מציאות לדמיון בה אנו מבקשים לחצות נהר רחב ידיים. בדמיוננו אנו אף רואים עצמנו כבר שם, אלא שבמציאות אנו חוזרים להיות מי שאנחנו. נכנעים לקושי ולגחמה, סולחים לעצמנו בכל פעם מחדש וממשיכים הלאה, מקווים שהשינוי יתרחש ביום מן הימים. וזה בסדר לסלוח לעצמנו כי בכל אחד מאתנו טמונה איזו חולשה, זו שהופכת אותנו לאנושיים ואמיתיים. אולי בכלל לחולשות הללו יש תפקיד בחיינו – ללמד אותנו להתבונן על עצמנו בחמלה ובאהבה ולקבל את  עצמנו. כן, קודם כל את עצמנו. ואחר כך את האחר.ת: זה שאינו מצליח לרזות, זה שמצא עצמו ברחוב לאחר שאיבד את כל רכושו, זו שקיללה אותך בתור או השכנה שחולפת על פניך מבלי לומר שלום. לכולנו יש איזה כאב או חולשה שהולכים אתנו. אז מה אנחנו צריכים כדי לשנות? כנראה שלקבל את עצמנו ואותם בסלחנות ובאהבה, למצוא ולגעת באותה נקודה בתוכנו שזוכרת שגם לנו יש איזה פגם. לשים לרגע את הכעס בצד ולהתחיל בכל פעם מחדש עם אמונה ותקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

הפגנת הורים למען האקלים, 2.9.21

איך התחילה השנה שלכם? אני יודעת שזה נורא יהודי לשאול שאלות ולדאוג, אבל השנה שלי התחילה ככה ככה, כי המנייקים האלה מהאו"ם החליטו לפרסם את דו"ח האקלים דווקא חודש לפני ראש השנה. אנטישמים. לא יכלו לחכות לכריסמס? תודו שזה חשוד. מה בער להם דווקא עכשיו אם לא לקלקל לנו את ראש השנה ככה שהתפוח בדבש יחמיץ לנו בפה ונרגיש שתשפ"ב הולכת להיות חתיכת מכה שלא כתובה. שלא לדבר על תשפ"ג ותשפ"ד (שימו לב לשורש של האחרונה). אני מכירה אותם. הכל תוכנן במדוייק ככה שבחודש הסליחות מה שיהיה לנו בראש זה רק הצרות שהולכות להתרגש עלינו, בחג לא נזוז מהבית, אלא אם זה בשביל להוריד את הארוחות (אם בכלל נצליח להכניס משהו לפה), וביום כיפור נבקש סליחה מהכדור ונישבע שנעשה הכל כדי שלא נפגע בו שוב. מתוחכם, לא? ככה זה כשיש קונספירציה עולמית נגדנו. כל הלו"ז שלהם שם באו"ם נקבע לפי החגים שלנו ואיך לדפוק לנו אותם, אבל אנחנו לא ניתן להם. נמשיך לנסוע ולטוס ונדליק חופשי את המזגן, גם בלילה, כי הלחות הזו הורגת ונראה אותם חיים פה, אירופאים עוכרי ישראל שכמותם.

הנה, בבקשה, אני כותבת עכשיו כשבריזה נעימה של 24 מעלות נפלטת מקופסת הקסם שמעלי. יש רק בעיה קטנה. זה אמנם נעים, אבל בראש כבר רצות מחשבות על מה שהחבר'ה האלה מהאו"ם כתבו. דברים כמו "כמעט כל ילד שגדל היום בעולם, חשוף לפחות לאחת מההשפעות ההרסניות של משבר האקלים". כמעט כל ילד יכול להיות גם בן ה-13 שלי שסומך עלי שאני שם בשבילו, ונותן בי את כל האמון שלו. הוא יודע שאני אחראית על כך שיהיה לו מה לאכול ומה ללבוש, שאסיע אותו לאן שצריך ואגן עליו מפני סכנות. אני מאמינה שככה זה גם אצלכם. אממה, אחרי שקראתי את מסקנות הדו"ח הזה, אני כבר לא בטוחה שיש באפשרותי לעשות זאת. כי גם אם אשתדל שיאכל בריא, אתן לו חינוך טוב, אשלח אותו למורה פרטית לחשבון ואומר לו כל יום שאני אוהבת אותו, מתישהו בעתיד הלא רחוק, יגיע היום בו נצטרך כולנו לתת דין וחשבון על ההתנהלות העכשווית שלנו: פליטה מטורפת של פחמן דו חמצני (כ-40 מיליארד טונות בשנה!), טיסות בלי חשבון, שימוש בלתי מוגבל בפלסטיק ונילון, האבסה עצמית בבשר ועוד כמה פינוקים. את החשבון לא אנחנו נשלם, אלא הילדים שלנו. הם אלה שיגדלו לתוך עולם של שריפות, הצפות, גלי חום ובצורות, גשמים עזים ושינוי בלתי נשלט של המערכת האקולוגית. הם אלה שישאלו אותנו או את עצמם (אם כבר לא נהיה פה), מה לעזאזל חשבנו לעצמנו. איך זה שלא עלה בדעתנו להצטמצם קצת כדי להשאיר משהו גם להם. ואם לא להצטמצם, אז לפחות לתקן קצת את הנזק שגרמנו. הם ישאלו את עצמם אם היינו עד כדי כך אגואיסטים שלא היינו מוכנים לוותר קצת על עצמנו למענם או שאולי לא ראינו את העתיד, במקרה שלא יהיה להם נעים ללכלך על המתים. אבל אז הם יקראו את דו"ח האקלים שיצא באוגוסט 2021 ויבינו שידענו גם ידענו ואפילו הוזהרנו.

כאן נכנסת לתמונה תפיסה שמסתכמת במילה אחת ושאותה אני משתדלת לאמץ לפני שאני מחליטה להתייאש: "תקווה". בדרך כלל זה עובד. החלק הטוב בסיפור הוא שאפשר עדיין לתקן. אם נפסיק להשתמש באנרגיה מזהמת ונעבור לאנרגיה ירוקה, נוכל להפחית את פליטת גזי החממה ולהקטין את העלייה הצפויה בטמפ' כדור הארץ, שכבר עלתה במעלה וחצי ושצפויה לעלות עד סוף המאה ב-4 מעלות צלזיוס! אם ניסע יותר באופניים ונשפר את תשתיות התחבורה הציבורית, נוכל להגיע למחוז חפצנו בצורה פחות בזבזנית. אם נצרוך פחות ניילון ופלסטיק, נזהם פחות את הסביבה והחי ונתמוך פחות בתעשייות המזהמות שמייצרות אותם. כדי לתקן אנחנו זקוקים לחבר'ה האלה שם בממשלה. כלומר, למדיניות מתקנת ולממשלה ששותפה ומחוייבת לתיקון. בעוד כחודשיים (31.10-12.11.2021) תתקיים בגלזגו ועידת ה-COP 26 (שיחות האקלים של האו"ם). בועידה זו צפויים מנהיגי העולם להציג את תכניותיהם להפחתת פליטות הפחמן עד 2050. תמר זנדברג תייצג את ישראל בועידה ביחד עם גדעון בכר, השליח המיוחד לשינויי אקלים וקיימות במשרד החוץ, אבל זה לא מספיק. כדי שישראל תהיה מחוייבת לתכניותיה, קמה תנועת הורים למען האקלים, שמטרתה להזכיר לקובעי המדיניות שאנחנו במצב חירום אקלימי! ושאין דרך אחרת אלא להתוות מדיניות שאחד מיעדיה החשובים (אבל לא רק) הוא מעבר לשימוש ב-100% אנרגיות מתחדשות. זה אומר לא! לשיתוף פעולה עם מדינות המפרץ בשינוע נפט, אלא בהשקעה משותפת במחקר ובמדע כדי שנוכל ליישם את היעד הזה. זה אומר גם לא! לקשרי הון-שלטון, שהם אלו שמאפשרים ומעודדים כיום את השימוש באנרגיה מזהמת. צעדנו השבוע ברחובות תל אביב, כשהשיא היה במיצג בכיכר רבין. היינו כ-200 איש וכדי שנשפיע אנחנו זקוקים להרבה יותר. סליחה, אנחנו זקוקים לכל אחד מכם. זו הדרך היחידה להבטיח את עתיד ילדינו על הכדור הזה ולהציל אותם מחיי סבל. מגיע להם, לא?

הצטרפו אלינו כאן

צעדת המופקרות חיפה, יולי 2021

איזה זכרונות יש לכם מגיל ההתבגרות? זיכרון אחד שלי לוקח אותי לגיל 15 בערך. אני נוסעת באוטובוס למרכז העיר כשגבר מתיישב לשמאלי. הוא קורא עיתון כך שדפיו נפרשים על רגליו ומאחר שאינו טורח לקפלו, הם פולשים לתחומי ומכסים את רגלי השמאלית, זו שקרובה אליו. זה לא נוח לי, אבל איני מעיזה להעיר לו ובטח שאיני צופה את הבאות. אחרי כמה דקות נסיעה, אני חשה ביד שזוחלת על רגלי מתחת לעיתון. לרגע איני מבינה מה קורה, ואז נופל האסימון. אני קמה ומאחר שהאוטובוס מלא, אני עומדת עד שהאוטובוס מגיע לתחנה בה עלי לרדת. לא הערתי לו, גם לא סיפרתי על כך מעולם לאיש. למרות שהחוויה הותירה בי תחושת גועל, הבושה היתה גדולה ממנה.

אתמול, 40 שנה אחרי, השתתפתי בצעדת המופקרות בחיפה. למרות שהגיל הממוצע של המשתתפים היה סביב העשרים, חלקם הגדול כבר הספיק לחוות ניצול מיני, אונס ופגיעה מינית כלשהי. יותר מזה, אף אחד מהם, לפחות אלה אתם שוחחתי,  לא התלונן על כך. דנה, לימפ, תהילה ואחרים כבר הפנימו את המציאות הכואבת שבה היוצרות מתהפכות, ובמהרה הקרבן הופך להיות האשם, זה שהתנהגותו המופקרת הובילה לאונס, ואילו הפוגע מסתובב חופשי. הם לא רוצים להיות חלק מהאג'נדה הזו. מעדיפים להמשיך בחייהם או כמו שסיפרה לי דנה "אני למדתי מזה והתחזקתי" ובאותה נשימה הוסיפה "וכל יום אני נלחמת על חיי". השאלה היא למה בכלל החיים אמורים להיחוות כמלחמה. אולי כי בנוסף לחוויה שעברה, היא טרנסג'נדרית. אתם מבינים? בעוד העולם של רובנו נחלק לנשים וגברים, ישנם אנשים שגופם, אותו בית שהעניק להם הבורא או הטבע (תבחרו מה שמתאים לכם) בהיוולדם, צר מלהכיל את מי שהם. וגם כשנפשם כבר לומדת להכילם, החברה ומערכות המשפט עדיין מסרבות.

אחותו של אסף נפטרה בשנתה כתוצאה מהתקף אפילפסיה. עד אז, לאחר שנאנסה באכזריות במשך 12 שעות,  המחלה לא נתנה את אותותיה. האדם שאנס אותה מסתובב היום חופשי. המצוקה והסטרס מהם סבלה לאחר האונס עוררו את הגן הרדום בגופה. על השלט שאסף נושא כתוב "מאמינה לך". גם הוא, כמו רבים, למד שלעיתים קרובות מערכת המשפט נוטה חסד לפוגעים, בעוד האשמה נופלת על הנערה ה"מופקרת" שמסתובבת "חצי ערומה". "היא הרי מבקשת את זה" יאמרו אלה שדעתם אינה נוחה מן ה"פריצות".

הם באו למחות ולספר את הסיפור שלהם, לדבר על הפוסט טראומה, על ההתמודדות. "פוסט טראומה לא עוברת. צריך ללמוד לחיות אתה", אומרת תהילה בקול רועד שבוקע מהרמקול.

"זה לא קל לקום כל בוקר אל הגוף הזה שיש עליו סימנים" אומרת מישהי אחרת.

"יש לי יותר חברים וחברות שהותקפו מינית משיעורי חינוך מיני" אומרת נערה בת 15. "שיעורי חינוך מיני זה יותר מלשים קונדום על מלפפון" היא מוסיפה.

אני מקשיבה להן ומעריצה את אומץ ליבן. מקווה שפתיחותן ונכונותן לשתף ירעידו את אמות הסיפים. שמשהו מזה יחלחל לחדרי החקירות, לאולמות המשפט ובעיקר לחברה שבה אנו חיים, שעדיין שופטת נשים על פי מראן ולבושן. אותה חברה שמתקשה לקבל מיניות שאינה עונה להגדרות המקובלות, ששיעורי החינוך המיני בבתי הספר שלה לא עודכנו מזה שנים ושאינה מענישה בחומרה ומחנכת את הפוגעים. אני מקשיבה להן ומקווה שיבוא יום בו אף אחת לא תתבייש לספר ולשתף, כי היא יודעת ששיש מי שיקשיב לה ושהאשמה אינה בה.

תל אביב, יוני 2021

תל אביב סוחפת אותך לתוך שאון הכרך. זהו גורלך מרגע שיצאת את ביתך. בתי הקפה, מנופי הענק, הכבישים העמוסים, החנויות. בן רגע את הופכת לחלק מהמרק המהביל הזה, שלקראת הצהריים הולך לרתוח כהוגן. אם הגעת מרחוק, אולי יקח לך קצת יותר זמן להתמזג עם יתר הרכיבים, אבל אחרי כמה שעות בהן תסתחררי ותתערבלי, יקשה עלייך להיות מי שהיית כשנכנסת אליו. כמו בכל מרק, תוכלי לשמור על יחודיותך רק אם יש לך טעם חזק במיוחד. כזה שגם אחרי בישול ארוך בקדרה העירונית או ערבול חזק בשייק התל אביבי, משהו ממך מסרב להידחס או להתפרק לחלוטין לתוך העיסה. משהו כמו ג'ינג'ר או שום, בטטה או אוכמניות. אם הגעת לכאן מהכפר, אולי עוד יש לך סיכוי לתבל את התבשיל הזה בכמה טיפות של תמימות כשתנגבי את הזיעה מהמצח פעם בדקה או תתהי אם האופניים הירוקות ששמוטות על שפת המדרכה שייכות למישהו, אבל אם התעוררת כאן, פשוט תעלי עליהן ותדוושי במלוא הכוח למחוז חפצך, יודעת שאת הזיעה מנגבים רק בסוף היום. ורק אז, אחרי שתסתכלי במראה תגלי שכל היום הזה הותיר בך רק עייפות וכמיהה לצאת ולנשום משהו אחר. משהו ממך. ולכי תדעי איפה השארת אותו או איפה הוא נמצא.

זה עסק די חמקמק. לכן, כל זמן שתנסי לאתר אותו, העיר תזרוק בפנייך את עובדת זרותך וכמו כל ברמן טוב, תמהל אותה בכמה טיפות של מרירות כדי שגם אם את מרגישה קצת שייכת, לא תשכחי מאיפה באת. הפרדוקס הרי טמון בכמיהה הטבועה בנו להיטמע ולהיות חלק מהדבר הגדול שמקיף אותנו, אבל בו בזמן להיות מיוחדים.

אלא שבניגוד לקוקטייל טוב, אין נוסחה בנמצא. אולי פשוט לעצור באיזו נקודה שממנה את מחליטה להמשיך לבד. לפחות כברת דרך. כמו בטיול ההוא למזרח או לדרום אמריקה, כשאמרת לעצמך שאת פורשת עכשיו מהחבורה כדי להסתכל על הדברים רק מנקודת המבט שלך. כדי להבין איך את מרגישה כשאינך מוקפת ואיזה טעמים את אוהבת כשאת קמה לבד לבוקר ערפילי.

רב הזמן אנחנו חלק ממשהו ואנחנו נעים אתו בקצב שמוכתב לנו. בדרך כלל, זה משתלם כי יש בזה איזו הבטחה, גם אם היא לא תמיד מתממשת. אבל קורה גם שיש לנו האומץ לקחת צעד אחורה, להתיר את הקשרים, ולהתמלא רק במה שעינינו רואות וליבנו מרגיש. ואם נישאר בו די זמן, נזכה אולי לגלות שכל הידע לו אנו זקוקים נמצא כבר בתוכנו.

מסגד, כפר קרע, אפריל 2021

אני לא יודעת מתי התחלתי להבין שיש בינינו הרבה יותר דמיון משוני. זה בטח לא היה לפני שהתחלתי לחפש אחר משמעות כלשהי. אמנם האמנתי שהחומוס באבו גוש הכי שווה ושהגלביה הבדואית עם הרקמה האותנטית שרכשתי בנערותי בעיר העתיקה במיטב הכסף שהרווחתי כשמרטפית, היא הפריט הכי סקסי שיש לי בארון, אבל בשני אלה לא היה די. ולמרות שהערבית היתה חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בירושלים, היא נשמעה לי תמיד מפחידה, מכוערת, מטרידה. זה לא שטרחתי להקדיש זמן למחשבה מי הטובים ומי הרעים. החיים שלי היו גם ככה די מסובכים, ולכל מה שלא אפשר לי לצלוח כל יום בשלום, לא היה מקום באג'נדה שלי. אז נסעתי ללוס אנג'לס, והייתי בטוחה שהחיים יסתדרו, בין השאר כי אין שם ערבים, אבל החיים נהיו יותר מסובכים. וחזרתי אחרי שנתיים וחצי רק כדי לגלות שחומוס טוב יש גם בפינתי, שהגלביה כבר קטנה עלי ושבשביל לוק סקסי עדיף לבקר בבוטיק ולאכול פחות חומוס. אבל משהו בכל זאת השתנה. לא בביצה עצמה, אלא באופן שבו תפסתי אותה. בעיניים של מי שחיה בחו"ל וחזרה אל הלבנט, כולם נראו פתאום די דומים גם אם השפות היו שונות. וחשבתי לעצמי שקצת איבדתי את היכולת להבדיל ברחוב בין ערבים ליהודים, בעיקר כשמדובר בגברים. זאת אולי היתה ההתחלה. אחר כך היה גם עניין של סקרנות. כי ככל שהייתי פחות זרה לעצמי, בזכות שנים של טיפול, חלקים רופפים התחילו להתחבר והתכונות הטבעיות שלי פרצו החוצה. וזה לא שהערבית ערבה פתאום לאזני. ממש לא. מצד שני, נקלעתי בכוונה או שלא בכוונה, לדי מצבים כדי להבין שלא רחוק מפה יש עוד ביצה. זו שאליה חוזרים מאזן ומוסא אחרי שעות העבודה או זו של הילדים הערבים שהצטופפו עם הוריהם מסביב למזרקה שמול גן הפעמון, טובלים בה בימי הקיץ החמים וצוחקים או פוחדים משמחה הכלבה, שנהגה לקפוץ ישר לתוך המים ברגע שהתקרבנו לשם. ידעתי שאם היו אלה יהודים, הייתי נאלצת לקשור את שמחה ולהסתלק משם. אבל הם לא העזו כמעט אף פעם לומר משהו או לכעוס כי היה שם מעין הסכם שבשתיקה שלי מותר, אבל לא להיפך. כי ככה זה כשאתה סוג א' והם סוג ב. חוץ מזה, זה היה נח. גם כשצחקו אבל גם כשפחדו. ורק לעיתים רחוקות קשרתי אותה כשמישהו פחד נורא. הדבר הבא שקרה הוא שהחלטתי ללמוד ערבית ולו רק כדי שאוכל להרגיע את הילדים שבקשו ללטף את שמחה ובין לבין להתאמן על מה שלמדתי עם מאזן ומוסא. לקחתי קורס בערבית מדוברת, ומשהו מעניין קרה. קריאות המואזין בארבע בבוקר, שהגיעו מן העיר העתיקה דרך החלון הפתוח בקיץ, כבר לא הפריעו לי. להיפך, הן הפיגו את נדודי השינה ועזרו לי לצלול לשינה מתוקה. ההסבר לכך מאוד פשוט. ההיכרות המיסה את האיום. כן, זה תהליך שמתרחש במח. כשהמח ההישרדותי שלנו מזהה דבר מסוים כעוין, הוא מגיב אליו בפחד, דוחה אותו, מתרחק, לעיתים מגיב באלימות. זה נועד להגן עלינו, וזה החלק הפחות הנחמד שבסיפור. החלק היותר נחמד הוא שהמח גמיש ויכול ללמוד ולהשתנות. זה תהליך שאורך זמן, אבל זה קורה. לפעמים נדרשים לכך חיים שלמים.

אם אומר שאני יודעת לדבר ערבית, אשקר, אבל אני כבר מבינה קצת, ופה שם מצליחה לחבר כמה מילים. אחרי שהדרכתי סדנת צילום לילדים יהודים וערבים, הערבית כבר מצלצלת אחרת. עדיין לא יפה כמו העברית אבל נסבלת. אחרי כמה שנים של פעילות ב"נשים עושות שלום" ברור לי שאנחנו דומים ושונים וללא ספק תהום פעורה בינינו, שגם החומוס הכי טוב לא יוכל לגשר עליה. ועוד משהו ברור לי והוא שהדרך היחידה היא לחווט מחדש את המח. זה שלמד להיזהר ולפחד ולשנוא, להבחין בין אדונים לנתינים ולהאמין שזה יוכל להימשך לנצח. זה שלא מבין איך אפשר לצום חודש מהבוקר עד הערב אבל כן מבין איך אפשר לצום 25 שעות (מתביישת להודות שתמיד שאלתי את עצמי). אז הצטרפתי לסיור "לילות רמאדן" של עמותת תיירות מרבד ירוק בכפר קארע. עכשיו זה כבר לא רק הסקרנות. זו ההבנה שבתוך השלום עם עצמי (שהגיע בגיל מאוחר) ועם עצמנו חייב להיות מקום גם להיכרות עם הזר, הלא מוכר, המאיים. אני רוצה ללמוד לאהוב את השוני בינינו, לתת לו מקום ולמצוא את הדמיון. כשישבתי במסגד בפעם השניה בחיי בסך הכל (הראשונה היתה באל אקצא אי שם בילדותי המוקדמת) והקשבתי לשייח', ידעתי שחציתי עוד גשר. וכשישבתי בביתה של אמנה כנעאנה שאירחה אותנו בנדיבות ובאהבה לסעודת האיפטר, שלאחריה סיפרה לנו בדרכה המשעשעת על ילדותה, איך הכירה את בעלה, הציעה לו נישואין והקימה עמותה שמטרתה להעצים נשים ערביות, יכולתי לשמוע ולחוש את הזרימה במח של כולנו נעה לעבר מטרה משותפת, את הרשת החדשה שהנוירונים טווים, רשת גדולה וחזקה שנוצרת עכשיו בינינו. הרשת הזו, שהיא עכשיו בחיתוליה בזכות נשים כמו אמנה וחברותיי בנשים עושות שלום, חייבת לגדול ולהתפתח כי זו מהותו של ריפוי, אותו תהליך מופלא שמייצר חיים, שממיר את הכאב והסבל לחום ואהבה. אם תגידו לי שיש מכשולים בדרך, אסכים אתכם.ן. אם תגידו שכבר ניסינו, לא אתנגד. רק אומר שהדרך, גם אם ארוכה היא, עדיין אפשרית. למעננו ולמען הדורות הבאים. אם להיות כנה, אני אפילו לא יודעת איך בדיוק, אבל אני יודעת שאפשר להתחיל מלהקשיב ולספר. לאכול, לצחוק ולבכות ביחד על מה שהיה. קוראים לזה להכיר ואם תרצו גם החלמה.

יער חדרה, יום העצמאות 2021

איך זה שחג שאמור לסמל את… סליחה. נתקעתי. אה… באמת מה? מה הוא מסמל או מה אנחנו חוגגים בכלל? אולי את העובדה שיש לנו מדינה? "שאף אחד לא מחליט עלינו" כמו שאומרים הילדים. בסדר, זו בהחלט חגיגה אבל אתמול ניסיתי בפעם האלף לפענח את הנוסחה ללא הצלחה. למה הדרך לחגוג את הפריבילגיה הזו שהיא לגמרי לא מובנת מאליה, מה גם שיש כאלה שגורלם לא שפר עליהם ולמרות שיש להם מדינה הם רחוקים מלהחליט על עצמם (אנחנו? מה פתאום?) היא על ידי שאיפת ענני עשן, חשיפה עור התוף לדציבלים שמתחרים במטס, חיפוש חניה אינסופי וטיוב הקרקע בבקבוקי פלסטיק ופחיות? טוב, תגידו שזה לא העניין. שמה שחשוב זה להיות עם המשפחה, להיות בחיק הטבע, לנוח ובו זמנית לרוץ אחרי הילדים עם שיפודים עמוסי בשר בעוד הם מתעקשים לרסס זה את זה בקצף לבן. מודה שיש בזה משהו. בילדותי הסתפקנו ב"גבעת חלפון" וב"חידון התנ"ך" אחרי שערב קודם דפקנו זה לזה עם פטישי הפלסטיק הצפצפנים על הראש, אכלנו פלאפל בפיתה והצטופפנו עם אלפי חוגגים אחרים במרכז העיר (מסתבר שהיסוד המזוכיסטי הזה נולד כבר אז). זה המקום לעצור לרגע את גל הביקורת שעומד לפרוץ פה, ולומר גם כמה דברים טובים. לא היה מישהו אתמול שלא התעקש להאביס אותי, וכשסיפרתי שאני צמחונית ובזה חשבתי לחסל את העניין, התחילו בקדחתנות לחפש מה עוד יש בנמצא. מיד נשלפו החוצה הפיצוחים, הסלטים, ארטישוק ו"רק משהו קטן". אני מודה שאת הדבר הזה לא רואים בשום מקום בעולם. הצורך לכבד ולוודא שהאורחת הבלתי קרואה לא תחזור מפה רעבה, הופך אותי בן רגע מצלמת שרק מבקשת לחזור הביתה עם תמונה טובה לאורחת שחייבת לטעום משהו (הטענה שרק עכשיו אכלתי ארוחת בוקר לא תופסת). יש בתרבות שלנו (וליתר דיוק המזרחית) משהו חם ומיטיב, שמחבק (לפעמים חזק מידי אפילו) ומזכיר לי כמה חום יש בעם הזה, כמה נתינה. אבל ראבאק, לא יכול להיות שיש עוד דרכים לחגוג? לצאת מהאוטומט הזה ולהניח לכל הפיח ולחיות המסכנות? אני מאמצת את מוחי ולא בא לי שום רעיון. זה מה שקורה כשפועלים מתוך אוטומט. הראש לא מכיר כבר עוד אפשרויות. אז הכרחתי את עצמי לחשוב על דבר אחד לפחות. זה נגמר בזה שקמתי, אכלתי חלבה, ארטיק, שתיתי קפה וגיליתי שנגמרו העוגיות (מעניין מתי…). טוב, צץ לי רעיון. מה עם להפוך את יום העצמאות ליום ספורט לאומי. יום שבו בני המשפחה נפגשים ועושים ספורט ביחד. לא חייבים לרוץ מרתון. אפשר גם משהו בקטנה כמו לרכב על אופניים (והגיע זמן שיסללו פה שבילי אופניים נורמלים למאותגרי פדלים), לצאת למשחקי כדור בקבוצות (נגיד המשפחה של אמא נגד המשפחה של אבא. זו אחלה סובלימציה, רק קחו את זה בפרופורציה ועדיף שתשאירו את החמות בבית), להטיס עפיפונים, לטפס על משהו (או מישהו. אולי החמות?). ברור לי שההצעה הזו נוגדת את הדי. אן. איי הלאומי ואולי אפילו מאיימת לדכא מוטיב עממי עתיק וחשוב מאין כמוהו, אבל מי אמר שאי אפשר להשתנות? הקמנו מדינה? אז גם זה יכול עוד לקרות. ואם לא, אז יש לי רעיון משודרג. לחגוג את יום העצמאות כמו שחוגגים את ראש השנה: במשך יומיים כשהיום הראשון מיועד לרביצה בחיק המנגל (עם שיפודי טופו) וביום השני… מה? יש פה יותר מדי חגים? יש בזה משהו, אבל שרדנו את פרעה, נשרוד גם את זה.

אור עקיבא, מרץ 2021

הדרך לקלפי קצרה אבל המחשבות ארוכות ולוקחות אותי שנה אחורה. משהו באנרגיות מתחיל להיות דומה, רק שכל פעם זה נחלש עוד קצת. האובך והגוון האפרורי של האויר כאילו מבינים שלא כדאי להתאמץ יותר מדי כי אין בשביל מה.  את הצבעים היפים שומרים ליום חגיגי יותר. בינתיים המצב לא מחייב בגדי חג. אפשר להסתפק בטרנינג או מקסימום בטי שרט מהוהה. בסך הכל עוד מערכת בחירות. נכון, הרווחנו יום חופש אבל בדרך הפסדנו משהו מהצ'י. אגב, שמתם לב שהסדק בתיבת הקלפי הוצר? זה מתבקש, לא? הרי פעם נזקקנו ליותר מקום בשביל כל ההתלהבות והתקווה. זקני העדה זוכרים שאז קראו לזה "יום החג של הדמוקרטיה". באותם ימים התכוננו מראש, התרגשנו ויחד עם המעטפה הכנסנו לקלפי ים של תקוות וציפיות ואפילו כמה מחשבות על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להשפיע על מארג חיינו במדינה הדמוקרטית היחידה באזור. בראש התנגן לו איזה ג'ינגל בחירות קליט (לאו דווקא של המפלגה בה נבחר), וכשעמדנו מאחורי הפרגוד בחרדת קודש, התבוננו בפתקים המוכרים מהתעמולה והנחנו את היד בביטחון על זה שמייצג את המפלגה הכי נחשקת, שמייצגת את מה שאנחנו מאמינים בו באמת. ככה זה היה פעם, אבל עכשיו העסק נהיה קצת מונוטוני, מה גם שכבר הבנו שאין פה פוטנציאל להפתעות. הקסמים מתחילים לחזור על עצמם, הקוסם קצת עייף, אין כבר ג'ינגלים ורק הפתקים הרבים מדי נשארו קצת דומים, אם כי חלק מהם מזכירים שגיאות כתיב של עולים חדשים (מה זה ףז? נשבעת לכם שהיה אחד כזה). מה זה רבים מדי? ספרתי 38 וכידוע כשהמבחר אינסופי, ההחלטות נדחות (לבוקר היום הגדול או אפילו בדרך).

מחוץ לבניין הפיס באור עקיבא מתנהל מופע מושקע יחסית. הפוסטרים משווים למגרש החניה את האווירה הנכונה, כך שכל מה שנותר הוא להריץ את ההצגה. כולם כבר מכירים את הטקסט לא רע. האמת? זו לא חוכמה. הם התאמנו עליו הרבה לאחרונה. פעם בחצי שנה שנה-שנה זו בהחלט תדירות שמאפשרת שינון מהיר ויעיל. רגע, יש פה שחקן חדש שנדחף להצגה. אחד שפעם היה "רק ביבי" ועכשיו הוא מפרגן לסער. לא אכפת לו שהשכנים מהליכוד מאשימים אותו בהברזה. הוא לא הולך לבלוע שוב את הצפרדעים של ביבי. זה שכבר יש להם פזמון קליט "ביבי הכי טוב למדינה" זה רק בגלל ש"הם התרגלו לקבל עוד מכה ועוד מכה. הם כבר לא מרגישים". אני שואלת את האיש מהסככה של הליכוד אם הוא חושב שביבי ישר. "לא כל כך" הוא עונה. "נו?" אני מנסה להטות את הכף. "אבל זה כי אין לו ברירה. לא נותנים לו לעבוד כמו שצריך. מפריעים לו. את מבינה?"

כשהשמים האפורים מתחילים לקבל איזה גוון כחלחל, מציעים החבר'ה מהסככה של ליברמן שאעשה להם איזו תמונה, ומזכירים לי להצביע רק לו "אחרת שוב נתקע עם החרדים שיסחטו לנו את הצורה". התנועה מסביב דלילה, רגועה. אפילו הרכב עם המגאפון שתמיד עובר בדיוק כשכולם מתחילים לפהק, מתמהמה. "הבת של ליברמן דתיה, את יודעת? זה לא שהוא נגד דתיים, אבל פעם אחת צריך לעשות ממשלה בלעדיהם". בזמן שהם מתארגנים לתמונה, אני מסתכלת על הרצפה ומגלה שהיא די נקיה. פעם היה פה בסוף היום שטיח. יכול להיות שזו רק חזרה? בדיקת ערנות? לוודא שאנחנו עדיין זוכרים את הדרך לקלפי, שיש לנו תעודת זהות, שיש לנו בכלל איזו זהות?

דימה עומד הכי קרוב שאפשר לכניסה. בידו סטיפה של פתקי מחל. הוא מושיט אותם לכל מי שמתקרב. יש כאלה שנוטלים את הפתק מידיו מבלי להתעכב על העיניים הכחולות שממש מתחננות, יש שממשיכים הלאה. פה ושם מלווה הפעולה בקריאה "רק ביבי" או אז משתנה הבעת פניו, חיוך גדול נפרש עליהן ועיניו נוצצות מאחורי המשקפיים העבות. "אם הוא לוקח את הפתק שנתת לו, הוא באמת ישים אותו בקלפי?" אני שואלת אותו. "לא, לא" הוא עונה. "אז בשביל מה"? "נו, זה כמו פרסום" הוא עונה, מחלק את הפתק האחרון ושולף מהכיס עוד סטיפה במהירות, כי דווקא עכשיו כשמחשיך, משהו מתחיל לזוז ויש תנועה יפה חמסה חמסה חמסה בלי עין הרע.

אולי היתה זו רק חזרה ואולי ההופעה עצמה. מי כבר יודע להבדיל בכלל. והאם זה בכלל חשוב? הורגלנו להאמין שכל אחד משפיע, אבל אולי בעצם מאחורי כל העסק הזה יש במאי.ת גדול.ה מאתנו שמנהל.ת את כל העסק במיומנות רבה. ומה נותר לנו לעשות? אולי להתבונן עמוק פנימה לתוך הנפש הלאומית שלנו שהמנונה מסמל את הוויתה, אבל עמוק בתוכה היא עדיין פצועה וחבולה, מבקשת את הכבוד המגיע לה, אלא שמעיינות כוחה יבשו וצמאים לזרימה חדשה. זרימה אחרת ושונה ששואבת את כוחה מחיבור חדש אל עצמה ומקורותיה, מהמסורת העשירה ומקבלת האחר, חיפוש אחר המשותף והמחבר מתוך הבנה שאותו כוח שהשיב אותנו לכאן, יעמוד תמיד לעזרנו אם רק נשכיל לתחזק את הבית הזה באהבה.

עמיקם, מרץ 2021

ואנים מסחריים הם עניין לגברים, לא? זה לא עניין של שוביניזם, אבל כשאני נזכרת בואנים השונים שהגיעו אל ביתי בשירות זה או אחר, תמיד נהג בהם גבר שבד"כ סחב משהו. מעולם לא הגיעה אלי אשה בואן. הואן שחנה בחצר ביתי בשבוע שעבר היה ואן מסוג אחר. לא בגלל שהיה שונה מכנית או חזותית מאחרים, אלא משום שהיו בו אנרגיות אחרות. יצאו ממנו שניים, אבל הפעם לשם שינוי, אחת היתה אשה.

היא היתה מורה כשהחליטה ביום בהיר אחד שהרבה יותר מתאים לה "לעבוד עם הידיים". למזלה ולמזלו, דרכיהם הצטלבו. היא הציעה לו לעבוד אתו והוא, שחי מהרכבת מחסנים ושיפוצם, התרגל כבר לראות רק גברים סביבו. גברים עם ידיים גדולות וחזקות, שיכולים לסחוב בקלות, לקדוח, שמבינים בין רגע איך הדברים מתחברים. והיא, בעלת פני חרסינה וידיים ענוגות. מה לה ולמחסנים?

אני עוקבת אחר עבודתה ואם עד עכשיו היו לי ספקות, מהר מאוד אני מגלה שהיא עושה הכל: סוחבת משטחים כבדים ללא עזרה, מדברת ומחייכת תוך כדי (מה שאצל גברים כרוך לא פעם במאמץ), קודחת, פורקת. הם מדברים על עניינים טכניים שרק שניהם מבינים. הדינמיקה ביניהם היא של שני אנשים שמכירים שנים וכבר יודעים מה כל אחד רוצה וצריך. הוא לא עושה לה הנחות. "למה?" אני מבקשת לדעת. למה לעזוב את ההוראה ולעבוד בעבודה קשה, מלכלכת, שפוצעת את הידיים הענוגות. "אני אוהבת לעבוד עם הידיים", היא עונה תוך שהיא פורקת בזריזות ובמיומנות משטח פלסטיק ענק.

אלדד מודה שזה היה די מוזר כשטל הציעה לעבוד אצלו "כי כולנו מקובעים עם תפיסות שוביניסטיות". החשש היחיד שלו היה שלטל יהיה קושי פיזי עם כל החלקים הכבדים. "אבל התעליתי על עצמי והאמנתי בה" הוא אומר. הוא זרם עם הרעיון, ולא רק שהחששות התבדו. הוא גם  נחשף לאנרגיה חדשה.

"איך זה לעבוד עם אשה?"

"הרבה יותר רגוע. זה משהו אחר לגמרי".

"מה שונה?"

"טל תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון. במיוחד כשלקוח מרגיז אותי. היא יודעת לאזן ולרכך, לומר את מה שצריך כדי שלא יתפתח לריב. היא מזכירה לי שיש פרופורציות".

"אולי כי נשים עובדות פחות עם האגו".

"נכון" הוא מסכים רגע לפני שהם חוזרים לואן.

כל זה קורה ביום האשה הבינלאומי, ואני אומרת לעצמי שזה לגמרי לא במקרה שדווקא היום הגיעו  השניים האלה לפרק ולהרכיב אצלי מחסן, אחרי שבוע של דחיות ושינויים, מזג אויר סגרירי וכל מיני אילוצים. אני מסתכלת עליה ויודעת שבגלל נשים כמוה העולם הזה יכול להיות מקום טוב יותר. לא בגלל שהיא מסוגלת לסחוב או לחבר חלקים זה לזה במהירות, אלא בגלל שהיא מחוברת חזק לעצמה ולחוזקות שלה. זה לא מובן מאליו כשאת אשה. בשפה מקצועית קוראים לזה העצמה, אבל בינינו, זה פשוט עניין של ללכת עד הסוף עם מה שנכון לך, כי "נשיות" היא לא מה את עושה אלא איך את עושה, וכמה טיפות של אגו נחסכו בסופו של יום עבודה.

קיסריה, ינואר 2021​

פעם, לפני שהמציאו את הדמוקרטיה, היו מלכים ומלכות, והם ידעו מה טוב לכולם. האופציה שהם טועים היתה רק מחשבה תועה. יש משהו נח, מן הסתם, במסירת העיצוב של חייך והמקום שבו אתה חי, כולל תפיסת עולמך, למישהו אחר. ממש כמו ששוכרים מעצב פנים או אדריכל. זה מוריד לא מעט כאבי ראש ומאפשר להתעסק בעיקר בעבודה, גידול ילדים, חיות, ירקות. מה שתרצו. העניין הוא שכשמדובר בחברה או מדינה, העיצוב נוגע לכולנו. מדובר ברקמה עדינה ורגישה, בה כל אחד משפיע. יותר מזה, חופש ואפשרויות בחירה מביאים אתם אחריות, וברגע שניתנת לנו האפשרות לבחור בין כמה מפלגות או כשמותר לנו להפגין ולומר כמעט כל מה שעולה על דעתנו, החיים הופכים להיות כל כך נגישים ואפשריים, שבקלות אפשר לשכוח עד כמה שבריריים הם עלולים להיות כשאנחנו טסים קדימה עם החופש שניתן לנו או כשאנחנו נתקעים במקום עם אותו חופש עצמו.

כל העסק הזה שנקרא "דמוקרטיה" יכול להפוך בקלות לביצה טובענית ברגע שאנחנו שוכחים כמה אחריות מוטלת על כתפינו, כמה דינמיות זה דורש מאתנו, התחשבות, התעמקות, בחינת עובדות, הקשבה, חיפוש אחר האמת ונכונות לשנות את עמדותינו המוצקות ביותר. כי ברגע שניתנת לנו האפשרות לבחור ולהשמיע את קולנו, ניתנת לנו גם הזכות הגדולה לשנות ולעצב לא רק את חיינו, אלא גם את חיי ילדינו ועתידם, הורינו, שכנינו ואנשים שגם אם איננו מכירים, אנחנו מחוברים אליהם בדרכים עלומות (כן, אני מאמינה שכולנו מחוברים זה לזה בדרך כלשהי). האם אנחנו באמת מבינים את האחריות שמוטלת על כתפינו? האם ניתן בכלל לתפוס את גודל האחריות כשאנחנו מוצפים פרסומות, תעמולה, חדשות, מבזקים, פייקניוז, רשתות חברתיות, בוטים, ציוצים, ידיעות שמתחלפות בקצב מסחרר, נבואות, ואינספור מומחים ואספני נתונים שחלקם נכונים, חלקם סותרים וחלקם נכונים בבוקר, אבל ישתנו כבר בצהריים, כי הקצב של העולם הזה נהיה מטורף. שאלתם את עצמכם מאיפה מתחילים?

השאלה הזו תופסת יותר ויותר מקום במחשבותי מאז שהתחלנו לחיות בחברת הקורונה ומאז שהתחלתי לפנות זמן להפגנות בלו"ז  שלי שהפך לאוורירי במיוחד בהיעדר עבודה. ואתם יודעים מה? גם הפגנות דורשות אחריות. אכן יש לנו זכות גדולה לצאת ולומר את דברינו, אבל האם זה אומר שמותר לומר הכל? שאין מקום יותר לביקורת עצמית? האם לכנות את רעיית ראש הממשלה "מטורללת" ולשלב את ה"סטטוס" הזה במלודיה קליטה שחוזרת ונשנית בלופ הוא דבר מתבקש? ההפגנות ליד בית ראש הממשלה בקיסריה לגיטימיות בעיני ואף נחוצות, אבל האם כל סוג של רפש צריך להדהד בחלל האוויר? האם כל מה שנאמר בחדרי חדרים חייב להיות מולחן ומתחרז?

יש משהו מסוכן בדמוקרטיה כי היא יכולה להפוך בקלות לאשליה שהכל פתוח בפנינו. שבחירה במפלגה עם הג'ינגל שמתנגן הכי טוב, טובה באותה מידה שבה אנחנו בוחרים שמלה או שולחן בקטלוג. מפלגות עשויות מאנשים, ואני נאלצת, ואפילו שמחה להודות, שלאחרונה גיליתי שכמה מהם לא מסתדרים כל כך טוב בתוך המגירות הסדורות שהכינותי מראש. פשוט כי הלכתי לבדוק כמה עובדות כחלק מפעילות כלשהי ב"נשים עושות שלום". הבנתי שלא הייתי שונה בהרבה מאותו אחד שמצביע כבר 50 שנה לאותה מפלגה או מי שצעקה מחלון מכוניתה "רק ביבי" בעת שחלפה על פני. גיליתי, למשל, שדרעי מטפל מזה זמן מה בהבאת עובדים זרים ממרוקו, גפני הגיש הצעת חוק בנוגע לדמי אבטלה ותיקון פערים חברתיים כמו גם העלאת גיל הפרישה לנשים. אלה נושאים שאיני מתעניינת בהם ביום יום, אבל הם נוגעים לכולנו. האסימון נפל. גם אני מצביעה שמאל כי זה מה שאני עושה כבר שנים, כי באופן כללי זה נראה לי הכיוון הנכון. האם ביררתי אי פעם מה עשו חברי העבודה או מרץ בזמן כהונתם? אני מתביישת לומר שלא. גם אני שבויה בתפיסות מאובנות שהגיע זמן לנער ולאוורר. כמה מאתנו באמת בודקים את הדברים בשטח? מתעמקים, קוראים, עוקבים אחר הנעשה בועדות הכנסת?

הדמוקרטיה ניתנה לנו כדי שנעצב את ביתנו, נתקן את המעוות, נאמר את דברינו ונשאל את עצמנו כל פעם מחדש אם הבית הזה ראוי לנו ואם אנחנו ראויים לו. במקום זאת, אנחנו מעדיפים לא פעם להיסגר בתוכו, להביט החוצה בזעם ולייחל לשינוי שיגיע מאי שם. נשבעתי שלא עוד. הפעם אני הולכת לנער כמה הנחות יסוד ולהסיר את האבק ממה שהתרגלתי לראות. יכול להיות שהתוצאות בסוף יהיו דומות, אבל לפחות אדע שפתחתי כמה מגירות.​

חדרה, ינואר 2021

הוא ישב לא רחוק מהדוכן וחיכה למנה שלו. "כמה כבר אפשר לאכול בבית" מלמל כששאלתי אותו למה הוא מחכה.

את הילדים והנכדים שגרים רחוק, לא ראה כבר חודשים. גם לא סרט טוב או הצגה. "בית כלא עשו לנו" גיחך ומתח את צווארו לבדוק מה מצב המנה.

"למי תצביע"? אני מנסה לפתוח בשיחה.

"למי שתמיד הצבעתי" הוא עונה.

"למי תמיד הצבעת?"

"תסתכלי עלי" הוא מבקש ומיישיר מבט בזמן שאני מתלבטת. "אין הרבה אפשרויות" הוא מוסיף כשמבטי נודד אל הכיפה.

"דווקא לא חסר, בלי עין הרע" אני משחילה גוון ציני.

"אין, אין. מאז שיש לי זכות הצבעה, רק הציונות הדתית. תמיד. ככה זה היה וככה זה יהיה".

"לא בא לך לגוון מדי פעם?"

הוא משתתק לרגע כשמתוך הדוכן נשמעת צעקה "איזה תוספות לשים לך?"

"הכל, הכל" הוא משיב.

"אתה חושב שיהודים יכולים לחיות ביחד בלי תוספות?" אני מנסה לדחוף עוד שאלה לפני שיסתלק.

"זו שאלה טובה" הוא עונה בחצי חיוך. לא ברור אם בגלל השווארמה שמגיעה בתוך לאפה גדושה או בגלל השאלה.

"ומה התשובה?"

"אני אספר לך סיפור. פעם, כשפנחס ספיר היה שר אוצר, הוא נסע לארה"ב לגייס כספים. כשחזר סיפר על קהילה יהודית בת עשרת אלפים איש שבזכותה חזר עם סטפה נדיבה. שאלו אותו החבר'ה כאן "למה שלא תביא אותם לארץ?" ומה ענה ספיר? "כדי שהם יעשו את הכסף הזה פה, אני צריך להביא גם חצי מיליון גויים כדי שיהיה להם ממי לקלף אותו".

"הבנת?" הוא שואל, נוטל את שקית הניר החומה והולך לדרכו.

ברטעה, דצמבר 2020

בפתח חנות הבגדים ברחוב הראשי בברטעה עומד גבר צעיר ונאה. הוא נראה פנוי לשיחה ואני הולכת לסנג'ר אותו בשאלה שמטרידה אותי מהרגע שיצאתי מהאוטו. "תגיד", אני פונה אליו, "למה כל בובות הנשים חסרות ראש ואילו לבובות הבנים יש ראש?" הוא לא מספיק לענות כשלקוחה שמקשיבה מהצד צוחקת ועונה לפניו "למה מה מעניין הראש שלה? העיקר הציצי. תראי איזה חזה גדול יש לכל הבובות שלו". אנחנו צוחקים, היא הולכת לדרכה והשאלה נותרת תלויה באוויר. "נו, למה?" אני מקשה. "כי בובות נשים עם ראש עולות 500 ₪ ובובות גברים עם ראש עולות רק 150 ₪". אין לו מושג למה, אבל לא שווה לו להשקיע עוד 350 ₪ בבובה של אישה, אז הוא מסתפק בבובה בלי ראש. "זה לא מפריע לעסקים" אומר קאסם שמגיע לכאן כל יום משכם. כדי להגיע לכאן הוא צריך לעבור במחסום. לדבריו, זה לא נמשך זמן רב. משהו כמו חצי שעה והיחס של החיילים במחסום בסדר. אלא שמיד הוא נזכר במקרה בו נתקל לפני מספר ימים. אשה מבוגרת כבת 85, שהתקשתה מאוד ללכת, הגיעה למחסום. לאחר שעמדה מול מכשיר הרנטגן, המשיכה הלאה אבל אז בקשו ממנה החיילים לחזור כי הצילום לא היה ברור. מן הסתם בגלל חוסר יציבותה. היא דידתה בקושי רב בחזרה למכשיר הרנטגן, עמדה מולו ושוב המשיכה הלאה, ואז שוב החזירו אותה. הטקס  הזה נמשך מספר פעמים, כשהקשישה בקושי מצליחה לעמוד על רגליה. "שאלתי את החייל 'למה אתם מתזזים אותה הלוך חזור? אתה לא רואה שהיא בקושי הולכת? היא לא יכולה לעמוד בצורה יציבה מול הרנטגן, אז תדאגו לה לכסא או לתמיכה'. בסוף עשו עליה חיפוש ידני, אבל יש הרגשה שלאף אחד לא אכפת מהזקנים והמוגבלים. אין שום מחשבה על איך אפשר להקל עליהם. הלכתי ודיברתי עם האחראי שם וסיפרתי לו מה קרה עכשיו עם האשה". הוא משתתק לרגע כמו מחכה שאעכל את הסיפור. "זה לא אנושי" אני אומרת. "נכון. איך אתם רוצים לעשות שלום אם לא אכפת לכם מאנשים?" כדי לעשות שלום אתם צריכים קודם כל לראות בנו בני אדם, את מבינה? הרי אם זה היה בשדה תעופה אצלכם, התנאים בטח היו הרבה יותר טובים". סביר להניח אם כי לא בטוח. מה כן בטוח? שרעיון ההכרה קודם לביצוע. כדי לעשות שינוי, לא משנה איזה, יש צורך להזין קודם כל את תאי המח שלנו במידע אחר. בשפת הרחוב זה נקרא לעשות סוויץ'. במובן עמוק יותר זה אומר להבין שכל עוד נתפוס את מי שעומד מולנו בדרך מסויימת, אשר שונה מבחינה הומנית מהאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו, לא נוכל באמת לעשות שינוי. כל עוד בתפיסתנו ובמחשבתנו לא נפנה לו מקום ראוי, נסתכל עליו בגובה העיניים ונכבד את צרכיו, שעשויים להיות שונים מאוד משלנו, הסיכוי שלנו לייצר עמו יחסים שוויוניים הנו אפסי. מבטי נודד שוב אל הבובות. "יש אצלכם נשים בעמדות מפתח?" אני שואלת את קאסם. "יש" הוא עונה ומספר לי על  Anan Atteereh, סגנית מושל שכם. מאוחר יותר, בבית, אני מחפשת נתונים. מסתבר שהמצב שם לא מדהים. למשל, בבחירות המוניציפליות האחרונות, במאי 2017, שיעור השתתפותן של נשים לא עלה על 22% ושיעור המועמדות היה 26% (לא שאצלנו המצב טוב בהרבה, אבל בכל זאת…). למה זה משנה בכלל? כי כדי לייצר פה דו קיום אנחנו זקוקים לנשים, לתפיסה נשית, לחשיבה שונה מזו שמוצעת לנו על ידי ההנהגה הגברית. אנחנו זקוקים לתפיסת עולם שמוכנה יותר לפשרות. וכל עוד קאסם, בעלי חנויות אחרות, מחנכים ונושאים בתפקידים בכירים לא יהיו מוכנים להשקיע בראש הנשי (תרתי משמע), השאיפה שלנו להסדרת היחסים תיוותר ללא מענה. לנשים יכולת טובה יותר לייצר תקווה ומענה לבעיות בעיקר משום שפניה לפתרונות קיצוניים אינה אופציה עבורן, בעיקר באזור המסוכסך שלנו. האם זה מתחיל בבובות? אני מאמינה שכן. גם בבובות. כי כמו שאמרנו, השינוי מתחיל באופן בו אתה תופס את האחר, וגם אם מדובר רק בבובת תצוגה, היא מה שהקונה רואה כשהוא או היא נכנסים לחנות, מה שילדיו רואים. זוכרים שפעם מזמן ברבי היתה בלונדינית חטובה? ואז הבינה חברת Mattel האמריקאית שברבי צריכה להתאים את עצמה לזמנים המשתנים. שינוי זה השפיע על עולמן ועולמם של מיליוני ילדים בעולם. ומה אצלנו? אצלנו אין ברבי, אבל יש לנו דבר חשוב לא פחות.: בובות תצוגה שמחכות שמישהו יחבר להן ראש (לצערנו, בעניין זה הן עדיין תלויות בגברים), כדי שהאשה הפלסטינית תוכל להרים אותו בגאווה כל יום, לשאת עיניה לכל עמדה בה היא חפצה ולדעת שגם אם היא לא שם, היא עדיין יכולה להשפיע בהמון דרכים אחרות. פשוט כי יש לה ראש.

אצל חממי על החוף, ג'סר א זרקא, אוקטובר 2020

בפעם הראשונה שפגשתי בה, היא עמדה על מפתן הביתן שמוגבה מעט מהחוף, ופרמה קשרים ברשת דייגים גדולה. היה משהו מהפנט בסבלנות, בשקט ובריכוז שלה. כאילו אין כלום מסביב. התלבטתי אם לפנות אליה ובכלל אם להישאר או ללכת, בעיקר בגלל הבושה וגם כי לא רציתי לנתק אותה מהדבר שהיתה שקועה בו, מהרשת שכאילו היתה המשך של גופה. נשארתי. אולי כי יש לי משיכה מאגית לרשתות דיג. משהו בחוטים הדקים, בעדינות, בשכבות שיוצרות ביחד מרקם שברירי אבל חזק. "היי" פניתי אליה. היא הביטה בי  לרגע והחזירה ב"היי". שאלתי אותה אם היא דייגת וקיוויתי שתגיד כן. שוב הרימה את עיניה לשבריר שניה, אישרה והמשיכה לפרום. "וואלה". זה כל מה שיצא לי. חששתי שאני מפריעה לה להתייחד עם הדבר היפהפה הזה שאותו היא זורקת לים ומביאה ממנו את פרנסתה. אחרי רגע התעשתתי. "כזה עם סירה?" שאלתי. "כן" ענתה. בשלב הזה היה לי כבר ברור שהיא אחרת. הגוף המוצק, השקט, הידיים הזריזות. ביקשתי לצלם אותה. "אין בעיה" אמרה. תוך כדי גיליתי שהיא מדריכת גלישה ושקוראים לה חממי. את הבית על החוף בנתה ביחד עם אחיה מאבנים שהביאו מהים. הייתי חייבת לדעת אם היא נשואה. להבין אם הבחירה שלה בים היא טוטאלית, אבל לא העזתי. "זה הבן שלך?" שאלתי. "אחיין" אמרה. צילמתי עוד פריים או שניים ובין לבין קיבלתי תשובה. היא רווקה. "זה לא מקובל אצלכם" ציינתי. "מי שירצה אותי יקבל אותי כמו שאני" אמרה. ביקשתי לראיין אותה. "אני אבוא שוב, בסדר? "כן. למה לא?" ענתה. הפעם בלי להרים את ראשה. שמרתי את מספר הטלפון שלה והבטחתי שאתקשר.

כעבור יומיים חייגתי ושאלתי אם אפשר לצאת אתה לדוג. כנראה הגזמתי. יש איזו אינטימיות בסירה. היא אמרה שהיא לא יוצאת עכשיו לדוג. אמרה משהו על הרשת שנשארה באיזו סירה. בפעם הבאה שהתקשרתי  לא ענתה. בערב ענתה ואמרה שתתקשר אלי כשתצא לדוג, אבל לא התקשרה. ואז סיפרתי עליה לנאוה. נאוה, שמתעסקת במעמד האשה ושאתה אני מכינה כתבה לקורס "תקשורת שלום", נדלקה. "תתקשרי אליה עכשיו", פסקה. דיברו כאילו הן מכירות כבר שנה, וסגרו שנגיע בשבוע הבא. וכך, ביום ד' האחרון מצאנו עצמנו אצל חממי על חוף ג'סר ביום סתיו שמשי. גם עכשיו היתה מחוברת לרשת גדולה, הפעם מתקנת קרעים. בעוד אני מתבוננת, נאוה עם הישירות שלה, התחילה לשאול. "כשהייתי ילדה הייתי יוצאת עם אבא שלי לים. עוזרת לו בכל מה שצריך עם הדיג". תמיד אהבתי את הים וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאגדל". "וההורים? מה הם אמרו?" "להורים לא היתה בעיה עם זה. הם ראו שזה עושה לי טוב ואפילו עודדו אותי". אבל מסתבר שהדיג הוא רק חלק קטן בקריירה שלה. היא ספורטאית מצטיינת, שיחקה כדורגל מקצועי והיתה השחקנית הערביה הראשונה בנבחרת הכדורגל של ישראל. בין לבין התחילה גם לגלוש והיום היא מדריכת גלישה. מגיעים אליה מכל הארץ ומי שחושב שזה ספורט לבנים, טועה בגדול. היא מלמדת ילדים ומבוגרים, בקבוצות שלה יש בנים ובנות שלומדים ביחד. סופגים  ממנה לא רק את הספורט ואת אהבת הים, אלא גם את התובנה שזה אפשרי. אפשר שבנות יעשו מה שבנים עושים כי זה לא עניין של כוח אלא של החלטה. ההורים תומכים ובג'סר כבר יודעים שעל החוף גדל דור חדש, שלומד דרך הגלים שמחסומים הם רק בראש.

איך הספיקה כל כך הרבה? מסתבר שהיא כבר לא ילדה. היא בת ארבעים ושתיים, אבל הפנים השחומים שלה חלקים ויפים כמו הים שממול. בלי טיפולים, בלי קרמים או בוטוקס. היופי הפנימי ורוח החופש מגהצים אותם כל יום מחדש. וחתונה? לא נראה שהיא לחוצה, והמשפחה בכלל מעדיפה אותה ככה. לא רוצים להתחלק בה, כי איפה ימצאו עוד אחת כזו שהילדים כל כך אוהבים.

כיכר רבין, 7.11.20

אחרי שצפיתי בסרט "ימים נוראים" שהוקרן בכיכר רבין במוצאי שבת האחרון, ניגשתי לחבורת צעירים בני 17-18 שישבה מסביב לנרות ושרה. שאלתי אותם אם זה יכול לקרות שוב. הם ענו ביחד שכן. בלי להתלבט אפילו. כאילו התאמנו על זה מראש. כל כך צעירים וכבר מבינים שאנחנו חיים עם פצע פתוח ומדמם. שיש פה משהו שממאן להיסגר. לפעמים נראה שהוא כבר הגליד, אבל איפה. ברגע שמישהו פותח את הפה, הכאב מתפרץ. סף הכאב שלנו נמוך. הטראומה נוכחת כאילו לא חלף חצי יובל. כאילו לא צמח כבר דור נוסף שהרצח ההוא זר לו או לפחות אמור להיות. בעולם שפוי, במהלך עשרים וחמש שנה, היינו אמורים לעבור תהליך של כעס, אבל, התפקחות וחיבור לכוחות הריפוי הטבעיים שלנו –  אלה שמפיחים תקווה ואמונה, אבל במקום זאת נדמה ששקענו עמוק יותר לתוך הכאב. אולי אפילו הפסקנו להרגיש. וזה הדבר הכי מפחיד. כי יגאל עמיר פעל מתוך דחף וקנאות. זה מה שקורה לנו כשאנחנו מפסיקים להרגיש. ועכשיו אני שואלת את עצמי איך זה שלא מצאנו בתוכנו את כוחות הריפוי. את אותם זרמים תת קרקעיים שנובעים בנפשו של אדם לאחר שהוא חווה אבדן וכאב. מה צריך לקרות כדי שאלה יוכלו לזרום ולהחיות את הנפש הלאומית הפצועה? שתי מילים עולות בראשי. "אבל" ו"תקווה". אני מגגלת "אבל ותקווה" ונופלת כאילו במקרה על כתבה ב-ynet מ-24.7.11 שכותרתה "נורבגיה כואבת: "אבל ותקווה" בטקס באוסלו". שוב אוסלו. מה יהיה? בפעם האחרונה שהתעסקנו אתה, זה לא נגמר טוב. ממשיכה לקרוא: "תחת הכותרת "אבל ותקווה" נערך בקתדרלה בבירת נורבגיה טקס לזכר הרוגי הפיגוע הכפול. ראש הממשלה אמר כי התשובה למתקפה תהיה יותר הומניות ופתיחות". אני לא יודעת מה קרה מאז בנורבגיה, אבל לא זכורים לי מנהיג או מנהיגה ישראליים שהתבטאו כך. אני זוכרת "נגיב בכוח", "נפעל בעוצמה", "נעניש". כל אותן מילים גדולות וריקות שנאמרות ממקום של נקמה וחולשה. מילים גבריות שממאנות לגעת בכאב ומתיימרות לשמור על פאסון ולייצר אחדות על בסיס דימויים של גבורה וכוח פיזי. אני לא מבקשת להתעלם מכך שאנחנו זקוקים להם כאן לפעמים. העניין הוא שהם הפכו לברירת מחדל, ויש לזה מחיר כי בדרך אנחנו מפספסים שוב ושוב הזדמנויות לטפל בעסק הזה קצת אחרת: עם ראיה נשית יותר, חומלת, שלא מתעקשת להחזיר מכה אחת אפיים. כזו שמדברת על צרכים ולא על אינטרסים, על הסרת מחיצות במקום בניית גדרות. אנחנו כל כך זקוקים לה כאן. וכדי שזה יקרה משהו צריך להשתנות בהלך הרוח ובכוונות. בחלקן של נשים בקבלת החלטות, בעשייה הפוליטית והמדינית. בנכונות שלנו ושל שכנינו לאמץ תפיסה פחות לוחמנית. האם זה יקרה לפני שיחלפו להן עוד 25 שנה?

ג'סר א זרקא, אוקטובר 2020

סצנה ראשונה

שתי נערות וילד שיחקו כדורגל ברחבה שלפני הביתן. הם בעטו בכדור ברגליים יחפות. שאלתי אותם אם זה לא כואב להם. אמרו שקצת. הם היו די מרוכזים ומדוייקים, אבל פעם אחת הכדור סטה לעברי ובעטתי בו ברגל יחפה. זה כאב! ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי נערות משחקות כדורגל ככה סתם בשכונה. שום תמונה לא קפצה לי לראש.

סצנה שניה

אחרי כמה זמן הם ירדו לשחק על החול. הם הגדילו את המרחק ביניהם והכדור עף לכל עבר. עכשיו כבר היה משהו פראי במשחק שלהם. הם השתוללו, העיפו הרבה חול וצחקו מכל הפספוסים. הילד היה מבסוט במיוחד, למרות שהיה צריך לרוץ המון אחרי הכדור ולמרות שהיה די חם.

סצנה שלישית

אחרי שהתבוננתי בהם כמה דקות נהיה לי חם רק מלראות אותם מתרוצצים, אז קפצתי לסככה לשתות משהו קר. מקום נחמד ופנוי קרץ לי, אבל המלצרית אמרה שהוא תפוס. "יש מקום שם למטה ליד השולחן הארוך", הראתה לי. זה היה מחוץ לרחבת השולחנות. לא רציתי לשבת לבד מחוץ לרחבה, אבל זה מה שהיה. לפחות מפה אפשר להסתכל על החוף.

סצנה רביעית

היא שאלה אותי מה אני רוצה לשתות ואם קר או חם. "קר. מה יש?" "יש מיצים טבעיים" ענתה ופירטה איזה. שמחתי ובחרתי במיץ גזר, אננס, תפוח. בזמן שהמתנתי דמיינתי את הפירות נסחטים. היא חזרה כעבור דקה עם בקבוק פלסטיק מלא מיץ כתום. אני מכירה את הסוג הזה. זה טעים, אבל רציתי מיץ בכוס. כזה שלפני דקה עוד היה בתוך הפרי.

סצנה חמישית

ישבתי לבד ליד השולחן הארוך והרגשתי קצת בעונש. המיץ היה מתוק כמו שרק מיץ בבקבוק יכול להיות (אפילו שהוא היה טבעי). החוף היה כמעט ריק חוץ מאב וילד קטן ששיחקו במים. למעלה, מסביב לשולחנות, שמעתי את קולות האנשים שמדברים. הסתכלתי על מה שכבר צילמתי ורציתי שמשהו יתרחש על החוף כדי שיהיה לי מה לצלם, אבל כלום לא קרה במרחב שבין השולחן לארובות של חדרה.

סצנה פנימית

סיימתי לשתות, שילמתי ונתתי למלצרית את הבקבוק הריק. התחלתי לעכל שהפעם אצטרך לייצר לעצמי איזה מרחב כי הקורונה תקעה את כולם בבית או שלא העלו על דעתם שבג'סר יש אחלה חוף. הבנתי שוב שהכל תלוי במרחב שאנחנו מארגנים לעצמנו, כי זה לא מה שמגדירים לנו אלא מה שאנחנו מגדירים לעצמנו. ואז פגשתי את חממי אבל זה לשבוע הבא.

קיסריה, אוקטובר 2020

כשהיא תחזור הביתה, הדגל השחור יחזור להיות מטאטא ממש כמו בסיפור סינדרלה שחזרה להיות לכלוכית. כן, יש שם אופוריה גדולה בחוץ, תחושה של ביחד, של צדק ושל חיבוק. אבל אז אני חוזרת הביתה אל הספקות, אל נתוני הקורונה. אל הילד-נער ששואל "בשביל מה את מפגינה"? ואבי שלמרות שהוא במהותו שמאל הפך עם השנים למרכז, אולי כשגילה שכשאתה באמצע, אתה יכול  לגלוש קצת לכאן ולכאן ואף אחד לא ישלח אליך אצבע מאשימה. אבי, שפעם כשהייתי ילדה, היה מערכניק אדוק והאמין בסוציאליזם, אבל כשהחיים התחילו להיות מרופדים יותר, קיבל "הארה" וגלש ימינה, ואפילו הצביע פעם אחת, מזמן, לביבי ברגע של בלבול, טוען שלמרות הכל נתניהו ראש ממשלה טוב ושאנחנו במצב מצוין. ואני לא מבינה איך האיש הזה שאני כל כך מעריכה את שיקול דעתו והבנתו בענייני השעה, שמכיר כל אייטם חדשותי עוד מלפני שיצא לפנסיה בגיל 87, האיש הזה עכשיו מתעקש לראות במשקפיים אחרות לגמרי, שאינן המשקפיים שעליהן גדלתי, שדרכן למדתי לראות את העולם ולבקש צדק, יושר, צניעות, שיקול דעת וחמלה. האיש הזה אומר לי שאין מה לעשות ושצריך לתת לבית המשפט להחליט, כי כל זמן שלא הוכח כלום, אנחנו מבזבזים את זמננו לריק. וכאילו כדי לזרות עוד קצת מלח על הפצעים, גם ממלמל לעצמו (אבל מספיק חזק שאשמע) "הוא גם לא ילך לכלא" וכשאני מתקוממת "למה לא?" הוא שותק. שותק ועושה איזו תנועת ביטול בידו. ואני יודעת שהוא לא היחיד. עבור רבים, גם כאלה שאינם מצביעי ליכוד, ביבי הפך לסמל. אבל סמל למה?

עבור השמאל הוא סמל לנהנתנות, תחמנות, בריונות ואולי גם לדרך אליה פנתה המדינה ב-2-3 העשורים האחרונים מאז נואשו כולם מאוסלו. עבור הימין הוא סמל ליציבות, כוח, עצמה וביטחון –  התשובה האולטימטיבית לכישלון אותו הסכם שהפך לאחת מנקודות המחלוקת בין שמאל לימין. או כמו שכתב לי אחד מאוהדיו "הוא מאוד חכם, יודע לעבוד על כולם. אני לא רוצה ראש ממשלה חנון. אני רוצה אותו ערס, שכל ראשי המדינות יעשו לו חשבון כמו עכשיו, ולא אחד שכל אחד מהמנהיגים יסובב אותו. הוא כלכלן ברמה גבוהה מאוד. עזבי שעכשיו קורונה וכל העולם עצר. בקיצור מלך ישראל חי וקיים". ההיסטוריה תשפוט את ביבי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא השתרש בחיינו כמו אותו עץ חזק שבזמן שאנו יושבים על רהיטי הראטן בחצר ומתענגים על פריו, שורשיו חופרים עמוק באדמה ומערערים את יסודות הבית עד שמישהו שם לב שהרצפה קצת עקומה. רק שאז כבר מאוחר.

אולי האמת היא איפשהו באמצע, כמו רוב האמיתות. בשבילי ביבי הוא סמל לכאב גדול ולפספוס. מטפל חכם שהייתי אצלו פעם אמר לי שכל הבעיות שלנו נובעות מכאבים לא פתורים. כאבים שדחסנו ולא התבוננו בהם, אלא ביקשנו להמשיך הלאה בלי לפנות להם מרחב ראוי בתוכנו. עם הזמן הכאב הופך לאבן שמתגבשת בתוכנו, ותוקעת אותנו ואת כל האנרגיות שנועדו לצמיחה ויצירה. האיש הכל כך אינטיליגנטי הזה, שניחן בכריזמה, יכולת ביטוי עילאית ועמידות נפל קרבן לנרקיסיזם חולני שנוצר מתוך כאב לא פתור שחווה כנראה אי שם בילדותו או נעוריו. הוא יכול היה להיות אחד הטובים לו רק ידע שיש לו בחירה בכל רגע נתון. אלא שכשאתה שקוע עמוק בבוץ או באיזה קונספט שהתגבש במוחך מבלי שתהיה לכך מודע, ניטלת ממך יכולת הבחירה. אולי ביבי הוא סוג של סינדרלה ממין זכר. הבן האמצעי שלא טופח כמו אחיו הבכור שהפך למיתוס במותו, הדחיק את הכאב ונאבק להיות מה שההוא לא היה. הוא אכן זכה להיות אביר הממלכה וגם ללא מעט אהבה. אלא שבקרבו נותר הבור. אותו בור שלא יודע שובע, והוא שואב אותו אליו. כי בחיים האמיתיים כל סינדרלה שאינה מעזה לגעת בכאבה, עלולה להישאר לכלוכית עד יום מותה.

ביבי לא רוצה לחזור הביתה לא רק בגלל המשפט המצפה לו. זה הרבה יותר עמוק. בבית מחכה לו הכאב. זה שלא רצה להביט לו בעיניים. לפעמים נדמה לי שאני רואה אותו בעיניו. באיש שהפך עבורי יותר מכל לסמל למה שהכאב יכול לעולל לנו. כשאני שבה הביתה מההפגנה, אני תוהה אם יום אחד נדע להפוך את הכאב שלנו לעוצמה. לא את הפחד כי אם את הכאב. כי מתישהו סינדרלה תצטרך לצאת מתוך האגדה.

עמיקם, אוקטובר 2020

כשבני אור היה בן 4 התקיימו הבחירות לכנסת ה-19. כשיצאנו מהקלפי הסברתי לו מהן בחירות, מה זה ראש ממשלה, למה מצביעים מאחורי פרגוד וכו'. הילד הקשיב בתשומת לב ואז שאל בקולו התמים: אמא, נכון שביבי הוא העוזר של אלהים? אחרי שצחקתי, הבנתי שיש דברים שילדים פשוט סופגים בגלל רגישותם הרבה גם אם לא נאמרו להם מפורשות. הם פשוט קולטים את האנרגיה וההתרחשויות סביבם ומתרגמים אותן לעולמם שבו הכל אפשרי. 

קאט. שמונה שנים מאוחר יותר.

תחושת האופוריה של מוצאי שבת הלכה וגדלה ככל שצפיתי בפיד המזרים עוד ועוד תמונות מהשטח. אפשר להתמכר לאופוריה בקלות. כן. זה אפשרי! לא רצה אותנו בבלפור, קיבל אותנו בכל הארץ. הייתי גאה בנו, מגיני הדמוקרטיה. גלגלתי את הפיד עוד ועוד עד ששבעתי והרגשתי שעיני נעצמות.

קאט. ראשון בבוקר.

אותה אופוריה התפוגגה כנראה במהלך הלילה, כי התעוררתי למחרת בתחושת כבדות ומחנק. במהלך היום הם הפכו למועקה שכמוה לא חשתי מזמן. הרי בסופו של דבר כולנו שקועים עד צואר בבוץ, שסועים, חלקנו נמקים בבתים או בזום ושואלים את עצמנו אם יש תקנה ואם כן, כמה זמן יקח לתקן. ואולי כל העסק הזה הוא בעצם תוצאה של חרדה קיומית שמלווה אותנו כחברה והוא סלע קיומנו. כי נגיד שמחר ביבי ירד מהבמה. האם הכל יסתדר? ובפנים בפנים אני יודעת (ואולי גם אתם) שלא באמת. כי ביבי הוא רק הסימפטום ולא המחלה. מאחורי הכמיהה להוריד אותו מסתתר געגוע עמוק לישראל האחרת. ישראל שהתפיידה מזמן, ספק אם התקיימה אי פעם באמת וספק גדול עוד יותר אם תוכל להתקיים ביום מן הימים. ישראל המשפחתית, הצנועה, זו שמככבת בשירי אריק איינשטיין. זו שאין בה פערי מעמדות, שיהודי העולם נושאים אליה עיניים. האם כל אלה נעלמו ביום בו עלה ביבי לשלטון? ממש לא. זהו תהליך מתמשך של התפוררות שהחל אי אז אחרי 1967. אנחנו יכולים לזעוק חמס עד מחר, ירידתו מהבמה אולי תביא סיפוק לרבים מאתנו, אך לא תביא את הפיתרון המיוחל. היא לא תהפוך אותנו לפחות כוחניים, ליותר מנומסים, לפחות שורדים. ביבי הרי לא המציא אותם, אלא הצליח להישאר בשלטון זמן כה רב בגלל כל אלה. ולצערנו, או שאולי לטובתנו, במקרה הזה לא הומצאה עדיין גלולה ליום שאחרי.

הגיע זמן להתפקח ובכלל להתבגר. כדי לבנות פה עתיד טוב לילדינו לא מספיק להדיח את ביבי. בואו לא נבנה על זה. ואין לי מושג ירוק מאיפה להתחיל. אני רק יודעת שנצטרך להיות יותר צנועים, פחות כוחניים, לפתח סבלנות וסובלנות, לתכנן קדימה, לעצור להתבונן, לשנוא פחות, לטוות רשתות חברתיות חדשות, לחפש יותר את מה שמשותף ופחות את מה שמפריד, להבין שיש לנו אחריות על הבית ולא הכל יעשו בשבילנו. למען האמת, מה שלא נעשה למען עצמנו, אף אחד לא יעשה בשבילנו. האם אנחנו מסוגלים לזה?      

רמת השרון, ספטמבר 2020

בואו נהיה קצת הרפתקנים. מה הייתם עושים בחום של 35 מעלות כמו זה שהיה בשבוע שעבר? קחו בחשבון שאף אחד לא הציע לכם להשתתף ב"השרדות". הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו בשישי האחרון הוא הבריכה בקיבוץ הסמוך, אבל בעטיים של עניינים מקצועיים שינעתי עצמי לרמת השרון. רחוב סוקולוב היה שרוי במסיבת רחוב צבעונית, שמתארחת שם לאחרונה מדי יום שישי (שאפו לעיריה!). בין שלל הדמויות הצבעוניות היתה אחת שקטה, שתנועותיה המעטות בלטו על רקע הרעש הצבעוני. קודם כל, בגלל היצירתיות. שנית, כי אם כבר הזכרנו השרדות, תהיתי איך עומדים בחום הזה מתחת לתלבושת הזו, מדהימה ככל שתהיה. שימו אותי בחום הזה ברחוב ותגידו לי להישאר במקום אחד, גם בלי התלבושת אהפוך לתמיסת עצבים אפויה. לעומת זאת, קרולין אטון, שעיצבה את התלבושת הזו לגמרי בעצמה, אומרת שזה סוג של מדיטציה. "אני מתרכזת בנשימות וזה מאוד מרגיע" היא אומרת. אני לא מבינה איך אפשר בכלל לנשום במצב כזה. "אני מצליחה אפילו לקחת נשימות מאוד ארוכות. במיוחד שיש את הבטן שמסתירה את הנשימות שלי". קרולין היא מעצבת של בובות, אביזרים ותלבושות. דמותו של האל גאנש היא הדמות הראשונה שעיצבה. "זה לקח חודש וחצי, אבל היום זה הולך הרבה יותר מהר". כמו רב הדברים הטובים החיים, היא הגיעה ל"ג'וב" הזה לגמרי במקרה, כשעיצבה תלבושות לפסטיבל ברחובות. "אני תמיד אומרת שהפסל הוא הפסיכולוג הכי טוב שהיה לי. אתה יושב ולא מתעסק במה שקורה סביבך, אלא בנקודת אור רחוקה ואתה רק מקבל מחמאות. פעם עצרה לידי הודית, החזיקה את היד שלי ובקשה שאברך אותה. היא ישבה מולי חצי שעה ובכתה".

מדיטציית הרחוב שלה נמשכת 4 שעות (40 דק' עמידה ו-20 דק הפסקה). מה עובר לה בראש בזמן הזה? "בהתחלה חשבתי הרבה, אבל עם הזמן למדתי להפוך את זה למדיטציה. בוהים באויר, באנשים שעוברים. קולטים דברים שאף אחד לא שם לב אליהם. לפעמים אנשים מפספסים את העובדה שיש שם דמות וחושבים שזה פסל. עד שאני זזה…"

כמו אמנים רבים, גם היא נפגעה מהמצב. מופעי פורים שבוטלו, מופעי הקיץ שלא התקיימו ועכשיו מופעי סוכות, כולל פסטיבל עכו, כל אלה הם הבאר שממנה היא ורבים אחרים שואבים את פרנסתם (כולל בעלת הבלוג). בואו נקווה שהשנה החדשה תביא עמה רפואה לגוף ולנשמה. בינתיים אתם מוזמנים להציץ ולהתרגש מעבודותיה של קרולין בדף הפייסבוק שלה.

קיסריה, ספטמבר 2020

לפעמים כל מה שצריך לעשות

זה לקחת צעד אחורה או הצידה.

זה לא אומר שאת לא בעניין

רק שזו הדרך שלך לרקוד

קצת אחרת.

גני יהושע, תל אביב, אוגוסט 2020

חשבתם על זה שכשאנחנו מסתכלים על מישהו

מלמעלה

יש מישהו שמסתכל עלינו עוד

יותר מלמעלה?

ובעצם, אם חושבים על זה שכדור הארץ עגול,

תמיד יהיה מישהו שיסתכל עלינו

מלמעלה.

ובכלל, תמיד כשאנחנו מסתכלים על מישהו

מלמעלה

אנחנו לא ממש רואים אותו?

ושכדי לראות מישהו באמת, אנחנו צריכים לוותר

לרגע או שניים

על המקום הנוח והמוכר

שלנו

ולנסות לעוף יחד אתו או

להציע לו לעוף יחד אתנו או

סתם לעוף ביחד אל

הלא נודע.

תל אביב, אפריל 2020

לכולם כבר יש אחד. וגם לנו מגיע. נכון, אנחנו אנוכיים (אבל בינינו מי לא?), גנבים (בעיקר בעת מצוקה), לא שמים על אף אחד וגם קופצים מדי פעם מהפח בדיוק ברגע שבו זכיתם למעט שלווה, אחרי שהתחמקתם החוצה בתואנה שיצאתם לזרוק את הזבל, כשכולנו יודעים שהסיבה האמיתית היא שהאישה/הבעל/הילדים/ההורים/הכלב עלו לכם עד כאן (עד איפה? זה כבר אינדיבידואלי), וזו ההזדמנות היחידה שלכם להפחית את הסיכוי להתמוטטות עצבים. אנחנו גם יודעים, שחלק מכם נגעלים מאתנו, טוענים שאנחנו מעבירים מחלות ושאנחנו לא נאמנים. אנחנו, לעומת זאת, טוענים שאם מתעקשים להשוות אותנו לכלב אנחנו באמת לא נאמנים. אבל למה בכלל להשוות? ראיתם פעם כלב שמביא לבעליו מתנות? תגידו לי, אוהבי הכלבים, מתי היתה הפעם האחרונה שקיבלתם מהכלב שלכם ציפור או עכבר ככה סתם? במתנה, רק מאהבה. אל תנסו להיזכר כי חבל על הזמן שלכם. זה לא קרה מעולם. וזה גם לא יקרה. כל מה שמעניין אותם זה הטיול שלהם. אנחנו, לעומת זאת, עצמאים. יוצאים, חוזרים, מדבירים ומשאירים אחרינו שטח נקי. ולידיעתכם, המצרים הקדמונים ראו בנו חיה קדושה. לא מנסה להשוויץ, רק מציין".

ועכשיו, אחרי שוויני, חתולנו, נשא את דברו, הגיע תורי. אתחיל בשאלה: ראיתם פעם חתול רחוב שהפך לחתול בית? שמתם לב כיצד משתנה הבעת פניו, איך המבט הרדוף נעלם ובמקומו לובשים פניו מבט רך יותר, רגוע שמזמין ליטוף? החתול המבוית שמדשדש ברחובותינו לא נועד לחיות בזבל. כשיש מי שדואג לו, הוא נעים, מתחכך, מביע אהבה ומשדר אצילות. לעומת זאת, כשהוא מוזנח ומנסה לשרוד בתנאי הרחוב הוא אומלל, מורעב, משמש כר פורה לפרעושים, חולה ונדרס לעיתים קרובות ע"י נהגים שלא השגיחו בו, במקרה הטוב, וכאלה שלא טרחו להאט במקרה הגרוע. במצב הזה, הסיכוי שתתאהבו בו קלוש, גם אם לבכם רחמן ונוטה חסד. החתול הוא חיה עצמאית מאוד, שזקוקה לפינוק, אוכל וליטוף (עם דגש חזק על הראשון). הוא לא יזנק עליכם כשתיכנסו הביתה, אבל הוא יתחכך ויגרגר וזו דרכו להביע את שמחתו על שחזרתם. הוא תמיד ימצא את הפינה הכי נוחה בבית ויתנחל בה, גם כשזו הכורסא החדשה שקניתם בנטוצי, אבל באותה מידה זו יכולה להיות כרית ישנה או כיור האמבטיה בימים חמים. הוא יביע את אי שביעות רצונו אם תנסו להזיז אותו משם כי מבחינתו אוכל ומנוחה טובה הם שני הדברים הכי חשובים בחיים. אם תתנו לו אותם, הוא יהפוך לאדון הבית ואתם תזכו לחלוק אתו את הממלכה שתהיה תמיד נקיה מעכברים ומכרסמים אחרים. ואם עדיין לא השתכנעתם, אז דעו לכם שמחקרים הוכיחו שאנשים שמגדלים חתולים סובלים פחות מבעיות של לחץ דם, כולסטרול ושבץ. גם מערכת החיסון שלהם עמידה יותר.

ולמה פתאום להקדיש להם אייטם באמצע כל הבלגן והמחאה החברתית? כי אתמול, ב-8.8. צוין יום החתולים הבינלאומי. ובאמת שמגיע להם. אתם יודעים מה? אם אתם לא מזדהים ולא בא לכם להכניס חתול/ה הביתה, עשו מצווה ודאגו להאכיל אותו/ה בחצר. אם תארגנו לו פינה חמה בחורף וקערת מים, זו כבר סופר מצווה, ואם תעקרו אותו תצאו צדיקים. איך עושים את זה? זה משתנה מעיריה לעיריה. יש כאלה שצריך להביא את החתול לעיקור (בצע"ב בעטרות בירושלים המחיר הוא כ-150 ₪), ויש כאלה ששולחים מישהו מהמחלקה הוטרינרית שמעקר ומחזיר אותם לסביבה שממנה נלקחו. אם אתם רואים גור חולה או פצוע, בבקשה אל תתעלמו ממנו. מצאו את החמלה שבכם ותנו לו מחסה וטיפול מסור או נסו למצוא לו בית. יש כמה דפים בפייסבוק שבהם ניתן לפרסם מודעות כאלה (שפמים,זנבות ושאר החיות, חתולים ונהנים). טיפול מוזל אפשר לקבל דרך מרפאות צע"ב ויש וטרינרים שמוזילים את המחיר למי שמביא חתול שמצא. כזה הוא, למשל, ד"ר רפאל פראג מגבעת עדה ואני מקווה שכמוהו יש עוד כמה.

"גדולתה של אומה וקדמתה המוסרית נמדדות לא רק ביחסה לבני אדם, אלא גם על-פי האופן שבו היא מתייחסת לבעלי החיים שבתוכה" אמר מהטמה גנדי וצדק. אני מאמינה שהכל מתחיל ביכולתנו לחמול ולהעניק מעצמנו לכל יצור שזקוק לעזרתנו. כשיש בנו חמלה ונתינה, אנחנו מפזרים בעולם אנרגיה של אור, חום ואהבה, שורדים פחות וחיים יותר.

אני מאחלת לכולנו רק בריאות, מיאו וימים טובים.

עצרת התמיכה בד"ר יפעת שאשא ביטון, זכרון יעקב, אוג' 2020

מעט מדי אנשים התקבצו על המדשאה מול הקיוסק בזכרון. בשיא היו שם כמה עשרות. המשטרה חסמה כרגיל, למרות שלא באמת היה צורך. מלבד המוזיקה הרועשת, היה זה מפגש רגוע, אולי קצת יותר מדי, שכונתי כזה. אבל זה בסדר כי מי שהגיע, הגיע מכל הלב כדי להביע תמיכה. בתוך תוכי לא פינטזתי על משהו גדול יותר כי מעבר לכך שאנרגיית המחאה ששצפה את הארץ במוצ"ש, טרם הספיקה להיטען מחדש, מתי לאחרונה התארגנו פה כדי להביע תמיכה בפוליטיקאי כלשהו? היו שם מסעדנים, נתי רביץ, ארקדי דוכין, נשים עושות שלום, גדי וילצ'רסקי וכמובן ד"ר יפעת שאשא ביטון. אשה אמיצה ששחתה נגד הזרם והתעקשה להתבסס על נתונים במקום על אינטרסים פוליטיים צרים. בדרך היא נתקלה בלהקת רוטווילרים שטעתה לחשוב שהגברת הנשית והמנומסת הזו תיכנע ללחץ המנהיג, כמו כולם. אממה, לדאבונם ולמזלנו היא דווקא התעקשה לראות ולספור אותנו. נכון, לא מקובל היום שפוליטיקאי שיושב במרומי האולימפוס יסתכל על האזרח הקטן כבנאדם. ואם האזרח עדיין לא הפנים את זה, באה הקורונה להזכיר לו. ובדיוק כשנראה היה שהדרג יכול לעשות ככל העולה על רוחו, דהיינו לחסל את התרבות, לסגור ולצמצם את החיים ל-40 מעלות בצל פלוס מסיכה תואמת שמלה, לשאוף סיגר בנחת ולהשתין מלמעלה על הזרג, באה מישהי עם מצפון וחמלה ועצרה את ההתלהבות.

נציגות נשים עושות שלום בעצרת התמיכה בד"ר יפעת שאשא ביטון

העונש לא איחר לבוא כי מי היא שתעז לעמוד בדרכם? ועוד עכשיו, כשהדרך פנויה אחרי שכל מי שהראה שמץ של יושרה או תובנה אנושית פונה מהשטח, נרמס או התפנה בעצמו. ד"ר יפעת שאשא ביטון סירבה לשחק לפי כללי המשחק המקובלים והובילה אג'נדה משלה. הרוטווילרים לקחו את העניינים לידיים והראו לה ולנו מה קורה למי שאינו מציית לראש הלהקה. מה שהם פספסו הוא שבזמן שהם היו עסוקים בהטלת חיתתם על השכונה, החלה לנשב ממש מתחת לאפם רוח חדשה, שנוצרה אי שם במעמקי האוקיינוס של הכאב האנושי, שמבקשת לקטוע את הברית שנכרתה עם העולם התחתון ולחדש את הברית עם אותם עולמות של חסד שבהם לשירה, ספרות, קולנוע ותיאטרון יש מקום שווה לזה שיש לכלכלה, ביטחון ורפואה. ולו רק משום שבלעדיהם אנחנו נידונים לחיים מונוטוניים שמנוונים את הנשמה ומותירים אותה פצועה וחבולה ללא כל יכולת החלמה. אתם יודעים מה? במחשבה שניה, בואו נשמור את הצניעות להזדמנויות אחרות ונלמד לפרגן ולתת גב לכל אחד ואחת שנלחמים עבורנו, כדי שלא נמצא את עצמנו נלחמים אחד בשני.

קיסריה, מוצ"ש האחרון

לכל שבת יש מוצאי שבת אמר פעם מישהו חכם. אז מה, ביבי? חשבת שתוכל להסתתר בבית בקיסריה ולהשתחל החוצה בשקט כשיוצאים 3 כוכבים? נכון שככה זה היה הרבה שנים, אבל משהו ביכולת הספיגה של העם אינו כתמול שלשום. אולי זו הקורונה, אולי התיקים (לא אלה ששרה קנתה אצל ניקול), אולי כל המצב הזה שלא מותיר הרבה מקום לתקווה. כשהשבת הזדחלה לאטה לכיוון המוצ"ש, עליתי על אלף ונכנסתי לאוטו עם הגברת השחורה (למי שלא מכיר את העגה, מדובר בניקון שבזמן האחרון עושה קילומטרז' בהפגנות). בדרך התקשרתי לגל ויניב השכנים. שאלתי אם הם רוצים להצטרף. יניב ענה, ואחרי המה נשמע הרגיל ויתר בדיפלומטיות, שהאנטנות שלי זיהו בה כוונה אחרת. מה? הוא ימני? שאלתי את עצמי ותוך רגע תפסתי שהנה, גם אני לכודה במוטציה האיומה הזו שקרתה לנו. זו שחילקה אותנו לימנים ושמאלנים, או לאלה שרוצים אותו שם למעלה, לא משנה מה, ואלה שרוצים אותו למטה ויפה שעה אחת קודם.

תחקור קצר הוציא את המרצע מהשק. "הבנאדם לא בסדר, מה שנכון נכון. אבל כל מה שקורה פה זה לא רק בגללו. יש פה בעיות עמוקות שהתחילו עוד לפניו". "מה למשל?" שאלתי. הקיטוב הזה שיש פה בין ימין לשמאל, בין חילונים ודתיים. זו הבעיה, אבל אנשים תמיד יחפשו את מי להאשים בסבל שלהם". "בגלל זה לא תצא להפגין ולהילחם על הדמוקרטיה"? אתגרתי אותו. "אני פשוט חושב שיש לנו עבודה גדולה לעשות על עצמנו. כל אחד צריך לבדוק את עצמו ולשאול איפה האחריות שלו בסיפור הזה". לא ממש השתכנעתי. נכנסתי לאוטו ונהגתי לכיוון הגשר, אבל דבריו התיישבו על נקודה רגישה. ומאותו רגע, המחשבות שלי נעו בין הצורך הנואש לצעוק "ביבי לך" לבין הכאב והעצב על מה שנהיה מאיתנו ב-72 שנות קיומנו. כי מי שאנחנו היום הוא לא רק תוצאה של ביבי. הוא תוצאה של מה שהיינו עוד לפני שנוסדנו אי שם בגולה, של כל מה שהמערך מעך ב-29 שנות שלטונו, של חוסר יכולת לחשוב קדימה, כי כשאתה בהשרדות פשוט אין לך יכולת כזו. ונכון שביבי לקח את כל הפרודוקטים האלה והשתמש בהם יפה לצרכיו, ונכון שהיה אפשר לגמרי אחרת עם קצת יושרה ופחות יהירות, שלא לדבר על איזה חזון קטן שלא היה מזיק לאף אחד, אבל באמת איפה כל אחד מאיתנו בסיפור הזה? ומה יהיה אחרי שנזדכה עליו?

הפנים של האנשים בצומת אמרו הכל, השלטים היו רק תוספת. אנחנו חיים פה בהשרדות מטורפת והקורונה היתה הקש האחרון. שסועים, תחת חרדה מתמדת, מאויימים, מדממים ומתיימרים להיות לאדונים על עם שמאס בשלטוננו, אנחנו מנסים לייצר פה אנרגיית חיים, וגם מצליחים לא רע, אבל המאמץ שנדרש הוא אדיר. הוא שואב אליו את כל הכוח שאנחנו זקוקים לו כדי לבנות חברה בריאה, לאחות קרעים, להכיר את האחר ולייצר חלופות. זה דורש אנרגיה אחרת. כזו שבאה מהלב, שיכולה לחוש ולהרגיש, לזרום ברוך כמו מעיין. אנרגיה אוורירית, פחות דחוסה, ים תיכונית. הצורך להתבסס כאן בכוח, לעמוד תמיד על המשמר ולהניף דגל אדום (או שחור אם לדייק את הזמן) לא מאפשר לה לצאת, אבל היא קיימת. היא זורמת בכל פעם שאנחנו מוכנים לפתוח דלת ולשחרר את הכאב והפחד שעוצרים אותנו. אותם כאב ופחד שיושבים גם אצל ביבי עמוק בפנים ולא מאפשרים לאיש האינטיליגנטי הזה להוביל אותנו למקום שלו אנחנו ראויים. כשעמדתי בקיסריה, בתוך ההמון, כאב לי על הפספוס, צבט לי הפער בין הפוטנציאל לבין התוצאה. אבל האמת היא שעם כל הכאב, ביבי, מיצית. תשחרר בבקשה, למרות שרצית להיזכר כשומר ביטחון ישראל, ותן לנו למצוא בתוכנו את האנרגיה הדרושה כדי להפוך את המקום הזה לגן העדן שהוא יכול להיות. וכן, יש לנו הרבה עבודה וזה לא יקרה מחר. אבל אם אתה לא עוזר, לפחות אל תפריע.

מאהל בלפור, יולי 2020

אקשן מעולם לא היה הצד החזק של הבירה, בטח לא בשבת. למעשה, שוטטות ברחובותיה השוממים היתה תמיד דרך בטוחה לתת למצב הרוח לדעוך. כדי לשדרג את התמונה, הוצב בבלפור לפני כשנתיים מסך שחור ענק, שמסתיר מעיני העוברים ושבים את המעון הרשמי וכמובן מאפשר למתגוררים בו לחיות במצב קיומי של נתק פיזי וסמלי מכל המתרחש מתחת לאפם. ההתנחלות ברחבה, שמהווה מזה שנים דרך לעורר מודעות, ואף הביאה לתוצאות בעבר, התפתחה בחודש האחרון למבנה אדריכלי ותיאטרלי מרתק שלא רק שהוא מפר את השלווה המלנכולית של הבירה, אלא גם מחבר לראשונה בין ימין לשמאל, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים שכל אחד בדרכו הופך, באורח פלא ולהבדיל מהצגה רגילה, את מה שמתרחש בצד האחד של המסך למעניין הרבה יותר ממה שמתרחש מעברו השני.

כמו בכל מסגרת חברתית, הדינמיקה הקבוצתית מעניינת לא פחות מהיעדים, אם לא יותר. הראשונה שפגשתי היא קרן אשכנזי, אם הבית. כמו בחיים, ברגע שמישהו נכנס לתפקיד ההורה, כל היתר הופכים אוטומטית לילדים. יאמר לזכותה של קרן שההתנחלות מטופלת ומושקעת, כל דבר מונח במקומו, כולל האנשים (שרה יכולה להיות מרוצה). לי נראה שהכל מסודר כמו שצריך ושההצגה יכולה להתחיל, אבל קרן לא מרוצה. "יש פה מלא פרזיטים שלא עושים כלום". היא נאנחת. "מה צריך לעשות"? אני מתעניינת. "מה את חושבת שהעסק הזה מחזיק את עצמו? יש שלטים שצריך ליישר, דברים שצריך להחזיר למקום, זבל שצריך לפנות. אם אני לא עושה את זה או מבקשת מהם, אף אחד לא יחשוב על זה. וכמה כבר אפשר לבקש?" היא שואלת כשמבטה נעוץ במי שמוגדר על ידה כסטלבטן הראשי.

קרן אשכנזי

באוהל הסמוך מתנהל מונולוג קולני שבוקע מגרונו של צעיר שעומד מול כמה מיושבי האוהל ומרביץ בהם את תורתו כשהוא חדור אמונה שהוא מנהל עמם שיחה. "אתם, מה שהוא לא יעשה, לא תהיו מרוצים" הוא מזדעק בעוד הסובבים מפצירים בו שיוריד ווליום. בכל זאת, שבת בצהריים. נסיונותיהם הכושלים לענות לו נתקלים בתשובה "אבל תנו לי לדבר, אתם לא נותנים לי לדבר", ובעוד הוא משכנע את עצמו כי פרשת הצוללות היא תיק שהשמאל תפר לביבי, הוא נסוג לאחור וצעיר חרדי נלהב מחליף אותו כשהוא מנסה להסביר ליושבי האוהל שהתחלפו גם הם, כי ככה נראית דמוקרטיה. "כואב לכם שהרוב בחר בו, אבל זה לא יעזור לכם" הוא מטיף לכמה צעירים דתיים מנחלאות. "תשים מסיכה כשאתה צועק ככה" מעיר לו מישהו ונדמה שהמסיכה צוברת יותר ויותר כוח בהצגה הזו.

צעיר שישן עד עכשיו בקצה השני של המאהל מצטרף עם כלבו, שוטרת שיורדת מניידת מעיפה מבט עייף בחבורה ומסננת משהו למכשיר הקשר. מישהי עוברת עם קערת ענבים ומתיקותם מרגיעה לרגע את המהומה ומצננת את החום. צפירות תמיכה נשמעות מדי פעם ממכונית חולפת. מעבר לכביש, בצידו המוצל של הרחוב, שקט יותר. שם היו אמורים לשבת הביביסטים, להביא איזה קונטרה למה שמתבשל פה בצידו החם, תרתי משמע, של הרחוב. אלא שצד זה נתפס כבר על ידי מיצג וכמה מוחים רגועים, כולל שלט שאמור להזכיר לנתניהו את מה שיעץ בזמנו לקולגה "לא מפקירים מדינה לנאשם בשוחד ומרמה" (מילים שאמר נתניהו בזמנו על אולמרט). וכל שנותר עתה הוא לחכות ולגלות מה יעלה בגורלה של דרמה מתקתקת זו. האם שחקנה הראשי שויתר על הקהל, ימשיך לכתוב את ההצגה לבדו או שמא המסך יעלה והקהל ימצא עצמו על הבמה?

זכרון יעקב, יולי 2020

כמה פעמים מצאתם את עצמכם על אותו סרט נע, זה שמספק ביטחון והגנה? אותו פס יצור שכל תחנה שלו מוכרת. כשאנחנו עליו, החיים נוחים ונטולי הפתעות. האירועים חוזרים על עצמם בסדר קבוע וידוע מראש. אנחנו כבר מותאמים לגמרי למהירות שלו, לקצב, לרעידות שמקפיצות אותנו באותם מקומות, לסדר הצבעים שחוזר על עצמו. ממש כמו ברכבת בלונה פארק. כמה אהבנו אותה כשהיינו קטנים. השבוע הורידו אותי ממנה. קיצוצים. המשרה החלקית שהחזקתי, קטנה. אפשרויות שעמדו על הפרק, לא יתממשו. הקפאות. נזרקתי למערבולת הקורונה השוצפת, והסדר המוכר עומד להשתבש. משהו בתוכי מתאבל על אבדן הסדר הקיים, זה שבו הצבעים מתחלפים בזמנים קבועים, בדיוק ברגע הנכון. חלק ממני רוצה להיאחז במוכר, אבל חלק אחר גם יודע שמתוך המערבולת הזו, יצמח משהו חדש. נכון יותר. נח פחות, אבל דינמי ומלא תשוקה. אותה תשוקה שאבדה במסע המוכר.

חוף דור, יולי 2020

יש מי שבאים לים לנקות את הראש, יש שבאים לתפוס שמש, יש כאלה שתופסים גלים, יש שבונים ארמונות ויש את אברהם. הילדים כבר נטשו אותו מזמן, הארמון שבנו התמוטט, והוא ממשיך לחפור. עוד רגע הוא מגיע לים. "תראי עם מה התחלתי" הוא מצביע על את החפירה הצבעוני מפלסטיק שמונח על החול. לא ברור מה דוחף אותו. אולי השאלות הקיומיות שמתרוצצות לו בראש כמו "למה אני עושה את זה?". כשהוא עובד ומחייך בסבבה בתוך הפרוייקט הקיומי שלו, הוא נראה כמו פרסומת ל"תעלת בלאומילך 2". קיומי או לא, גם אני שואלת את עצמי מה גורם לבנאדם לחפור במרץ תחת השמש הקופחת, לשכוח מכל מה שמסביב ולחייך כאילו זכה בלוטו. אולי כי מהות האושר היא לא הפרס, אלא העמידה באתגר, לא משנה מהו. יכול להיות שדווקא כשהארמון נהרס, מתחילים החיים האמיתיים?

גשר השלום, תל אביב, יוני 2020

על הגשר, כשכולן ביחד, זה נראה כמו תפאורה ענקית של ההצגה הכי טובה בעיר. לפחות למה שיש לעיר המהבילה הזו להציע בתחילתו של קיץ בצל הקורונה. חלק מהעוברים ושבים אדישים, אחרים צופרים לאות אהדה ויש את קטגוריית "רק ביבי". גבר רכוב על אופנוע שעצר ברמזור צועק לנו "לכו להכין סלט במטבח. מה יש לכן לעשות פה?" מילא כשזה קורה בירושלים, אבל בתל אביב? אז נכון שאנחנו תקועות עם הנשמיות על הפה (שמן החדש והיומרני של המסכות), אבל זה לא יפריע לנו לזעוק את האמת שלנו ושל 70% מתושבי המדינה שמתנגדים לצעד היהיר, כוחני, פחדני, חסר ביטחון ונעדר מדיניות ברורה ועקבית בכל מה שנוגע לשטחים ועוד יותר באשר למי שמאכלס אותם. נכון, אנחנו מזעריים ועוד כמה קמ"ר לא היו מזיקים לגזרתנו הצרה שמאיימת להתפקע. השאלה היא רק מה המחיר. יכול להיות שעוד לא למדנו לחשב אותו?

המסע שלא נגמר

אחרי שהבנתי שממלכות של מעלה לא תבוא הישועה, החלטתי לתת צ'אנס למלכות של מטה. אני אולי לא מי שחלמתי להיות, אבל אני מי שאני. התגלגלתי, נצמדתי ומרגע לרגע היו לי יותר כפילים ממה שאי פעם חלמתי. האפשרויות היו עצומות, העולם נראה כמו שדה אינסופי. עברתי מפה לשם, חציתי יבשות ולא התעייפתי לרגע. מי צריך את אלהים? בשביל מה התאמצתי כל כך לדבר אתו? טוב שלא מצאתי אותו. "אין בעיה תמשיך לעבוד על הסטארט אפ שלך, מותק", צעקתי לו כשנחתתי ברומא. קח את הזמן, בסדר? קח אותו. תהיה לארג' עם עצמך. אל תפריע לעצמך כי אני מסתדר פה מצוין. למען האמת, אפילו יותר טוב ממה שדמיינתי בחלומות הרטובים שלי. אני יכול להיות בכל מקום, אתה קולט? לא כמוך שנעלם דווקא כשצריך אותך. אתה יודע מה? אני גמרתי להתחשבן אתך. תעשה מה שאתה רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה. הסתכלתי מסביב, שוב הכל היה חשוך. אבל מה בעצם אני רוצה?

להיות בכל מקום, לטעום מהכל, לגלות שהכל אפשרי, להתגלגל ולהתכווץ בו זמנית, להופיע כשבא לי, להיעלם כשנגמר לי, לשנות, להשתנות, לחוות, לחלות, לחדור, לעבור, לנוע במהירות, להפתיע, להיצמד, להתנתק, להסתפח, להעלות את החום, להיות בחדשות, להיות ידוע, אולי אפילו סלב. לשכוח שפעם הייתי קטן, לא מוכר, אולי אפילו לא בכלל. שפעם דיברתי עם אלהים, שפעם עוד חשבתי שאני צריך אותו. תסתכל עלי עכשיו. אני בחדשות, מחפשים אותי, רוצים לדעת מי אני. שואלים עלי, לא ישנים בגללי, מתרוצצים. גם אני. מתרוצץ, לא מתעייף, הם דווקא כן מתעייפים. אני לא. הם מפתחים תיאוריות. אני מפתח תסמינים. כלומר, לא אני. אבל זה בגללי. העולם עצר מלכת, הכל האט, הרחובות כל כך שקטים, ורק אני עדיין משתולל. אז מה אם עדיין חשוך פה וקר? 

יכול להיות שדברים יצאו קצת משליטה? שהייתי כל כך עסוק בלהתגלגל, שבדרך איבדתי את עצמי? אני מחפש את המתג ולא מוצא. כנראה שהתעייפתי. תמיד כשאני עייף, קשה לי למצוא את המתג  שמחבר אותי לעצמי. לפעמים אני נמצא ממש לידו ולא שם לב. יכול להיות שהייתי קרוב אליו כל הזמן? אולי פשוט הגיע זמן להודות שאני עייף. שהספקתי המון, אבל מבפנים אני עדיין כדור קטן וריק. שכל הקרניים האלה שצמחו לי הן כלום לעומת כמה שאני רעב מבפנים. אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי פעם, אבל אני לא יכול. כשאתה עובר דרך ארוכה, המסע הופך לחלק ממך. עכשיו כל מה שאני יודע זה להתגלגל במהירות ולהיצמד לכל דבר. עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים באוטומט. כן באוטומט, אבל אף פעם לא עצרתי כדי להרגיש… הנה, אמרתי את זה. להרגיש. ככה קוראים לזה? איך אני אסביר את זה? כשמשהו מתחיל לצמוח בתוכך, אי שם בחושך, נובט לאט ולא חונק. הוא גדל לאט ובלי להשתלט. פשוט צומח, נוגע, מזין וממלא אותך. זה משהו שלא קרה לי הרבה. לא יודע למה. אולי זה מה שקורה כשנעים במהירות כל כך גבוהה. יכול להיות? כי אחרת מה זה יכול להיות? אני זוכר שפעם, כשהתגלגלתי לאטי ודמיינתי, עוד היו לי חלומות והקצב היה נעים ורגוע. לא מיהרתי לשום מקום, ריחפתי וחלמתי על היום שבו אפרוש כנפיים, אבל אז פתאום התחלתי לרצות דברים. דברים שלא רציתי ושלא עניינו אותי אף פעם. וזה היה אחר ושונה וממכר. כזה שאי אפשר להפסיק. שגם אם אתה רוצה, משהו בתוכך לא נותן לך כי אתה כבר בשוונג וגם עלול להפסיד משהו. ואני לא רציתי להפסיד. אבל כשהתעייפתי הבנתי שלפעמים חייבים, כי אי אפשר להספיק הכל, בכל מקרה. הרי תמיד יהיה עוד משהו.

עכשיו אני רוצה לנוח. אולי הייתי זקוק למסע הזה בשביל להבין שכדאי לצאת לדרך, אבל לפעמים כדאי גם לעצור ולהרגיש. לבדוק אם משהו זורם ומחבר בין הקרניים האלה למה שיש בפנים. לתת לדברים לצמוח לא רק כלפי חוץ, אלא גם פנימה. ומדי פעם לדבר עם אלוהים או אפילו עם עצמי. אם הוא לא עונה מיד, זה בסדר. אני יכול לחכות.

ווהאן, מפגש גורלי

אחרי שהתרגלתי ללוק החדש שלי, אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. נכון, היו לי חלומות וגם פנטזיות, אבל איך אומרים ביידיש? "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאכט". יענו, "האדם מתכנן ואלהים צוחק". מזמן לא היה לי דיבור עם אלהים וחשבתי שהגיע זמן לשתף אותו במחשבות שלי, ולבדוק אם יש לו כוונה לארגן לי איזה פיצוי הולם על ההתפלקות הזו. היחסים שלי אתו אף פעם לא היו יותר מ"שלום שלום", ואולי זה בדיוק הזמן לחמם אותם קצת.

"אתה ער?" שאלתי בשקט. אין תשובה. מצא לו זמן לנוח.

"תגיד" שאלתי אותו "חשבת הרבה לפני שארגנת לי את הלוק הזה? כאילו, אם כבר השתעממת, זה הדבר הכי מעניין שיכולת להוציא?" לא חיכיתי לתשובה. "אני יודע שכשזה מגיע לסינים יש לך הרבה עבודה ואין לך זמן להתעכב, אבל ממך ציפיתי ליותר". אין קול ואין עונה. לך תדע איפה הוא עכשיו.

"מה אני אמור לעשות עם העיצוב הזה, אה? ולמה חיכית לרגע הזה שבו כבר הרגשתי טוב עם עצמי כדי להתחיל ליין חדש?" דממה.

מסתבר שזה שלי התחשק בדיוק עכשיו לפתוח ערוץ חדש, לא אומר שגם הוא בעניין. ובכלל, לך תדע כמה זמן אני כבר מסתובב ככה. יכול להיות שהוא כבר בכלל במקום אחר, עובד על סטרטאפ חדש. עד לאותו רגע היה לי ברור שכל העבודה שעשיתי על עצמי היתה כדי להגיע לרגע הזה שבו אפרוש כנפיים, אבל מסתבר שלא רק שחל שינוי בתכנית, אלא שגם אף אחד לא טרח להודיע לי על זה. זה אני עם עצמי. ואם אני רוצה לעוף מהג'יפה הזה, אצטרך להתחיל מהתחלה. או שאולי לא?

"לך בעקבות החלומות שלך. הם יודעים את הדרך" הדהד לי איזה פתגם מקומי עתיק. העניין הוא שכבר לא הייתי בטוח מה החלום שלי.

"תגיד, לא היית פעם יותר חלק?" היצור המאוס נזכר בי פתאום.

"לא היית פעם פחות חטטן?" עניתי.

"מה, נעלבת?"

לא עניתי.

"אפשר לגעת בקרניים שלך?" המשיך לזרות מלח על הפצעים.

"מי אמר לך שאלה קרניים?" סיננתי בעלבון.

"אם לא קרניים, אז מה זה?" הטיח לעברי. מסתבר שהוא יותר אסרטיבי ממה שחשבתי.

"האמת היא שאתה נראה כמו דורבן שמישהו קיצץ לו את הקוצים. אתה יודע שזה לא חוקי". האפס תפס תחת והתחיל לחלק עצות.

"אני יודע שאם אתה לא מניח לי, אני מתהפך עליך ונדבק לך לקשקשים", זרקתי בלי להתכוון. לפעמים אני יכול להיות קצת אימפולסיבי.

"אני במקומך הייתי תובע אותו. קח אותו לתביעות קטנות".

"הוא אף פעם לא מופיע למשפט. וכשבאים אליו מההוצאה לפועל, מסתבר שכבר החליף כתובת.

במחשבה שניה, אולי לא יזיק לי להתעלק על החתרן הזה. נכון שזה לא כמו לשבת על ראש של מנהיג להקת ערפדים, אבל זה שפספסתי את החלום לא אומר שאני לא יכול ללכת על חלום חדש. אולי אפילו טוב יותר מהראשון. כזה שבו אני יכול להיצמד עם הקרניים לכל מה שבא לי. אין לי מושג לאן זה יכול לקחת אותי, אבל זה בדיוק מה שיכול להפוך את כל העניין לסוג של אקסטרים.

ווהאן, דצמבר 2019

אז מה, נראה לכם שצריך לאשפז אותי? ומה הקטע הזה עם כל השיימינג שעושים לי? אני אשם שהתהפכה עלי איזו מוטציה? אני אשם שאני לא מסוגל להישאר במקום אחד? בסדר, הכל נכון. אני קופץ מאחד לשני, לא משקיע יותר מרגע בקשר ובנוסף לזה מזנק בכל הכוח ישר לגרון ולריאות. שואלים אותי אם לא שמעתי על משחק מקדים. ברור ששמעתי, אבל עם כל הזרועות האלה שצמחו לי, נראה לכם שאפשר להישאר עדין? תאמינו לי, התייעצתי עם מי שרק אפשר. אין טיפול שלא ניסיתי. דיקור, שוק חשמלי, CBT, DBT, NLP אבל מה שאני לא עושה, זה תמיד נגמר בריאות. וכשאני מבין ששוב פישלתי זה כבר מאוחר מדי. אין עם מי לדבר.  

אני לא יודע איך מצאתי את עצמי בתוך הדרמה המטורפת הזו. אף פעם לא חיפשתי פרסום. למען האמת, אני די נחבא אל הכלים. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגל להזיק אפילו לחיידק. נכון שפה ושם חמדתי לצון והתעלקתי על איזה עטלף או שניים, אבל זה תמיד נגמר בעילפון קל או בינוני… טוב, אל תתפסו אותי במילה. אולי היה גם מקרה אחד קשה…

אבל למה להתחיל מהסוף? הכל התחיל כשהחלטתי לעבוד על עצמי. אתם יודעים, לצאת מנקודת הנוחות שלי. הבנתי שאני צריך להיות יותר אסרטיבי וכל החרטה הזה. המליצו לי על דמיון מודרך ולמרות שבהתחלה די התנגדתי, הבנתי מהר מאוד שהחרטה עובד עלי. היא רק מתחילה לדבר והדמיון שלי טס אוטוסטרדה. תוך כמה פגישות ההתנגדות שלי ירדה והתחלתי אפילו ליהנות מזה. אם עד עכשיו הייתי מקסימום נדבק לאיזה עטלף מסכן שבקושי הצליח לעוף, פתאום ראיתי את עצמי יושב על הראש של מנהיג הלהקה או אפילו יוצא אתו למסע הופעות בשוק של ווהאן. איך שנהיה חושך, היינו עפים על עצמנו בין הדוכנים, כשאני מעודד אותו כל הזמן להמשיך ולא לוותר לעצמו. לאט לאט הוא נהיה יותר ויותר תלוי בי. בלעדי הוא לא היה מוכן לצאת לדרך. אם לא הייתי זורק לו כמה מילות עידוד ומספר לו כמה הוא מדהים, אלוף, תותח הוא היה נשכב בפתח המערה וכל הלהקה יחד אתו. התחלתי להאמין בעצמי. כי אם אני יכול להשפיע ככה על המנהיג, כנראה שיש לי את זה ואוכל להגיע רחוק. החלטתי שמעכשיו הכל עניין של הרבה רצון והשקעה וקצת מזל. או כמו שאומר ד"ר סוס, כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. באותו לילה החלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. התגלגלתי למערה שליד המזבלה, אבל לרוע המזל היא היתה ריקה. כל הביטחון שצברתי התחיל להתפוגג, ואז צץ משום מקום היצור הזה שהיה מסתובב פה ומחפש שאריות. זה שאף פעם לא השתנתי לכיוון שלו. אמרתי לעצמי, יאללה נסתפק בינתיים במה שיש כמו בפתגם הסיני העתיק "הדרך למטרה רצופה פשרות מסריחות" (משהו כזה. אל תתפסו אותי…). התעלקתי עליו וחשבתי מה כבר יכול לקרות? וכלום באמת לא קרה. אני לא עניינתי אותו והוא לא עניין אותי. היינו יכולים להמשיך ככה לנצח לולא המוטציה המזורגגת. בפעם הבאה שהסתכלתי על עצמי בשלולית חשכו עיני. מיצור קטן, עגול ולא מזיק הפכתי ליצור עם זרועות  דביקות שנתפסות בכל דבר. לקח לי רגע להתלבט אם להמשיך הלאה או להגיש תביעת נכות לביטוח הלאומי. הסתכלתי טוב טוב בשלולית והחלטתי לזרום עם מי שאני ומה שיש לי להציע. לא עוד מיקרוב עלוב שאף אחד לא מכיר, אלא אחד שהולך לעשות היסטוריה. הרי בשביל מה ישבתי שנים בטיפול? בטח לא בשביל לחזר אחרי פקידי הביטוח הלאומי. אני לא אתן להם את התענוג. לא שיש לי מושג מה אני הולך לעשות עם כל הזרועות האלה, אבל גם רומא לא נבנתה ביום. ככה אומרים, נכון? טוב, אבל אל תתפסו אותי…

וויני, מרץ 2020

סליחה שאני פולש לפה, אבל הגיע זמן שגם אני אזרוק איזו מילה. או שתיים… כי אני מתחיל להבין שהמצב לא רק שלא משתפר, אלא אפילו נוטה להתדרדר. אז ככה: כבר שבועיים שהם תקועים בבית, קמים מאוחר, אוכלים לא רע ואנחנו? נאדה. נתחיל מהבוקר. ברגיל, כשהמנגינה העליזה מתנגנת מהסלולרי, לא משנה מה אני חולם, אני מתנתק מהפוך ונותן ספרינט למטבח. אממה, כבר שבועיים שיש רוטינה חדשה. תנחשו מה היא עושה כשהסלולרי מנגן. פשוט מסתובבת לצד השני וממלמלת משהו כמו "וויני, אני כבר קמה". ומה קורה רגע אחרי זה? העיניים שלה נעצמות שוב. בהתחלה לא היה לי נעים להפריע לה. אני יודע שהיא צריכה את הספייס שלה. אבל אחרי כמה ימים נפל לי האסימון: כל העסק הזה עם הוירוס לא לטובתי. כל ערב היא ממלמלת משהו כמו "מחר אני חייבת לקום מוקדם. יש לי מלא עבודה. וגם לא עשיתי הליכה מזמן". אני מתחיל לפתח תקוות ולמחרת שוב אותו סנריו: המוזיקה המטופשת, היד שלה שמה כאפה לטלפון והיא חוזרת לנמנם עם נחירות קלילות כאלה. והילד לא יותר טוב ממנה. הוא בכלל קם בסביבות שמונה, הולך לשירותים, מסתכל עלי כאילו אני רוח רפאים, מוציא לו איזה דליקטס מהמקרר, מנשנש להנאתו וחוזר גם הוא לישון. מה עם "והותרת לחתול"? אני שואל אותו, אבל הוא זורק את העטיפה מאחורי המיטה ונרדם שוב.

אחרי איזה שעה, הוא מתחיל לזוז במיטה. תעירי אותו כבר, אני אומר לבאפי. אבל היא עם העדינות שלה, שוכבת בקצה המיטה ומחכה שהוא יתעורר מעצמו. כשהיא כבר מתרצה, היא עושה לו מסאז' נעים כזה על הבטן, אז למה שיקום? ממשיך לשכב האפנדי ואני שוב מתחיל לטפח תקוות. באיזשהו שלב הוא דווקא יוצא מהמיטה, אבל נראה לכם שמעניין אותו אם אכלנו? איפה. במקום זה הוא פוסע במרץ לסלון, לא לפני שהוא שולף מהארון במטבח את חטיפי האצות המסריחים שלו, פחית קולה מהמקרר, מתעלם מהמבט המתחנן שלנו ונשכב על הספה. בשנטי שלו הוא יורד בסבבה על האצות ומזפזפ על  האקסבוקס. מה עם החטיפים שלנו? אני רומז לו במבט תובעני, אבל הוא תקוע במשחק. המכוניות רצות לו מול הפרצוף, אבל בעצם נשארות כל הזמן באותו מקום. השם ישמור, כמה טיפשים יכולים להיות בני האדם האלה.

כשהשמש כבר באמצע השמיים היא מועילה להתעורר. אני בינתיים כבר הספקתי לצאת, לחדד את הציפורניים, לרדת על שממית או שתיים (אם יש לי מזל גם איזה עכבר שמן), להתרחץ יסודי, לרגל אצל השכנים, לקבל מידע על ארוחת צהריים וגם לריב עם החתול השחור שתפס בזמן האחרון בעלות על המלונה. נו, רבי נחמן, אני אומר לעצמי. משהו מתחיל לזוז. יאללה, יאללה, למטבח אני רומז לה, אבל היא במקום זה מתחילה עם החנחונים. "וויני בוקר טוב, איזה מתוק אתה" וגם מלטפת אותי לאט כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. "מה בוקר טוב, את לא רואה שכבר צהריים?" אני מסתכל עליה בתוכחה והיא בשלה עם הליטופים. "אתה בטח רעב, מתוק". "אור, נתת אוכל לחתולים?" היא שואלת, כאילו שהיא לא יודעת מה תהיה התשובה. ממתי הוא נותן לנו אוכל. עם הכמויות שהוא טוחן פה, אני צריך להגיד תודה שהוא לא התלבש גם על האוכל שלנו. ההוא בכלל לא עונה לה. ממשיך לבהות במסך עם המכוניות שיענו זזות.

כשסוף סוף היא מתחילה לנוע לעבר המטבח, היא מציצה בשעון וקולטת מה השעה. "אוי, נורא מאוחר". אני שומע אותה ממלמלת. "איך לא התעוררתי?" איך לא התעוררת? אם כל פעם תתהפכי לצד השני, איך תתעוררי? אחר כך זה כבר אותה רוטינה. היא מתעצבנת על הילד שלא העיר אותה, רואה כמה הודעות יש לה בווצאפ, שואלת את הילד אם אכל משהו (לא, המסכן לא אכל כלום, רק מעדן, 2 קילו חטיפים ושלוש פחיות קולה) ואז נזכרת בנו. ובזמן שאני מכרסם לי סופסוף את מה שהייתי צריך לקבל לפני 3 שעות, מה הוא מבקש? פנקייק! כן, מה שאתם שומעים. הבטן שלו מתפקעת מחטיפים וקולות, והוא רוצה פנקייק. ואתם יודעים מה? היא אשקרה מכינה לו, שחס וחלילה לא ירעב. בינתיים הוא דופק רייסים עם הסקוט ותוך כדי יורה עלינו נרפים עם הרובה החדש שקיבל, מבסוט אש מעצמו שהצליח לקלוע. הייתי מחדד עליו את הצפרניים, אבל עדיף לי להיות נחמד כי עוד מעט היא תיתן לי ללקק את שאריות העיסה של הפנקייק. זה לא שעיני צרה בו, אבל כמה זמן אני יכול לשמש כמטרה? והוא עוד מקבל ממנה חיבוק אחרי זה כי לא נעים לה שצעקה עליו.

בקיצור, הקורונה הזה לא בא לי טוב. חוץ מזה שאני מנבא להם כמה קילו עודפים (למרות שהיא טוענת שהיא בדיאטה), הם תקועים לי כל הזמן בבית, מפריעים לי לנמנם (הם מצידם בטוחים שהם מארחים לי לחברה) ונזכרים ללטף אותי דווקא באמצע חלום רטוב, אני גם הולך לאבד את השמיעה שלי. אלוהי החתולים, מה עוד צריך לקרות כדי שמישהו יזרוק לקורונה הזו איזו מילה?

אור עם פנקייק ורובה נרפ, מרץ 2020

יש רגעים כאלה בהיסטוריה שכל אחד זוכר מצוין איפה היה ומה עשה. רצח רבין, רצח קנדי, החזרת השבויים מאנטבה, אסון המסוקים. על אותו משקל אני יודעת שיש רגע אחד שלא אשכח באותו יום חמישי אחר הצהריים. בעודי מתעוררת לאיטי משנצ מתקתקה, נגלה לעיני בני הצוהל כשהסלולרי שבידו מונף כמו דגל אולימפי והבעת ניצחון מרוחה על פניו. הילד היה בעיצומו של ריקוד  תזזיתי, כשהוא מדלג מרגל לרגל ומכריז בעליזות "אין לימודים… מיום ראשון אין בית ספר…" לא אומר שכמורה הידיעה לא שמחה אף אותי לרגע, אלא שאז התחלתי לעכל את ההשלכות הצפויות. אנחנו עומדים לבלות את הימים הבאים בבית מבולגן, כשהילד במרתון אינסופי של צפייה בטלויזיה בעוד אני מנסה נואשות לנתקו מן המסך רק כדי לגלות שעבר לסלולרי.

כשהתעוררתי ביום א', היה הילד שרוע כבר על הספה מול המסך, קופסת דגנים לצידו פלוס כל מה שהצליחו החתולים הרעבים לפזר בניסיון להשיג מזון כלשהו. שתי פחיות קולה התגלגלו על השטיח ומבט מאושר הציץ מעבר לשמיכה שכסתה אותו. לעומת זאת, לי חיכו מאה ומשהו הודעות בווצאפ של בית הספר, עוד מאתיים הודעות בווצאפ של המושב, 300 הודעות בקבוצה מקצועית אחרת שאני חברה בה וכמה עשרות הודעות בקבוצת ההורים. המכשיר צפצף בלי הרף, הסוללה שהיתה מלאה אמש היתה עכשיו ריקה לחלוטין ובעודי מנסה לפענח את רשימת המשימות שנשלחו על ידי מוריו, שאל אותי החצוף הקטן אם אני יכולה להכין לו פנקייק.

כדי להתאושש מגל הפורענות שנחת עלינו, הודעתי לו נחרצות שזה לא חופש וחזרתי למיטה. הוא מצידו המשיך להניע במהירות את הג'ויסטיק, בעוד אני שוכבת מתחת לפוך ותוהה ממה מתחילים. התהיה נמשכה כמעט שעה שבמהלכה הספקתי לשמוע את המקרר נטרק עשר פעמים, משהו נשבר וכמה בומים על קוליים שמפלחים את חלל הסלון. הפוך פיצה על הכל, אבל הטלפון הראשון שהגיע מהמורה שאתו אני מלמדת אילץ אותי לצאת מהשנטי ולהתארגן לחיים החדשים שנכונו לי. "קראת מה שכתבו בקבוצה?" שאל. "עדיין לא" התוודיתי בעודי מנסה לסגל לקולי מעט אשמה. בום נוסף נשמע ברקע. "תיכף אחזור אליך" אמרתי כשאני נפרדת בצער מהפוך, והלכתי לברר מה מתרחש. מסתבר שהילד פתח בסלון סקיטפארק, ובעודו משנע מכוניות מירוץ לעבר יעד לא ידוע, ניסה כוחו גם בפעלולי קורקינט או בשפה מקצועית "סקוט" כשהוא נוחת מדי פעם על הרצפה עם אותה הבעה שנותרה על פניו מיום חמישי.

"אז אפשר פנקייק"? שאל הנער ממרומי הסקוט. לקחתי ליד את הסלולרי שלי, שנטען בינתיים, ובהבעה הכי רצינית שיכולתי לאמץ, הזכרתי לו שלא מדובר בחופש. "אז למה את ישנה עד מאוחר?" לא ויתר. הבנתי שהגיע זמן לצלול לעניינים ושאלתי אותו במה הוא מעדיף להתחיל: מתמטיקה או אנגלית. "יש משהו אחר?" שאל בטון מכמיר. בניגוד לצפוי, בחר במתמטיקה והלך לחפש את הספר. במקביל, אני ניסיתי להבין מה רוצה המנהלת, למה זה בדיוק הפוך ממה שמבקשת הרכזת, מה חושבות על זה שלושים ומשהו מורות תוך שאני מנסה לענות לשיחות טלפון מבית הספר השני ולפענח חמישים ותשע הודעות וחוזרים מארגון המורים, הסתדרות המורים, מנכ"ל משרד החינוך, המפמ"ר ואמא שלי ששואלת לאן נעלמתי ולמה לא שומעים ממני (אחרי שהתראינו רק אתמול). יכול להיות שהייתי ממשיכה עד למחרת בבוקר, אלמלא הודיע התלמיד המצטיין שאין לו מושג איפה ספר החשבון. בלית ברירה ולגמרי לא מרצון עברנו לאנגלית, כשברקע הבטחה שאם יעמוד בכל המשימות שקיבל, יקוצר בשני שליש העונש שקיבל לפני שבועיים, ומכשיר האקס בוקס החדש שנשלל ממנו, יוחזר לו ביום שישי. אחרי שעברנו על כל אוצר המילים לאותו יום, הגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "איך אומרים פנקייק באנגלית"?

בלית ברירה הגעתי למסקנה שיש דברים שלא אומרים אלא עושים, כי השאלה היא לא איך יראה השבוע הקרוב ואיך נשרוד אותו, גם לא איפה נמצא עכשיו ספר חשבון אלא איך נעבור אותו ביחד. אז נכון שזה לא חופש, אבל אנחנו תקועים ביחד בבית, כשנכון לעכשיו נראה שהאופציות בחוץ הולכות ומתמעטות. בהתחשב בעובדה שמחכים לנו עוד כמה שבועות כאלה, הבנתי שכדאי מאוד שאתחיל לגלות עניין לא רק בהנעת התלמידים שלי, אלא בהסרת האבק מעל כל אותם דברים שעושים לנו כיף ביחד. "נכין פנקייק ביחד"? הצעתי. לא שמעתי קריאות התלהבות כמו פעם לפני שנים (הטיפש עשרה עושה את שלו), אבל כן היתה נכונות להשאיר לי אחד. נכנסתי למטבח והדבר הבא ששמעתי היה קול ירייה. ואחרי זה עוד אחת. ועוד אחת. סתמתי את האוזניים וצעקתי "די…" אחד ארוך. ואחר כך היתה דממה ארוכה. הנחתי את המטרפה מידי וסובבתי את פני לסלון. על הרצפה, מאחורי מאג הנרפים שנרכש יומיים קודם לכן, ישב ילד עצוב ומבוהל. לקח לי רגע להבין שזה גם הזמן לוותר על החלק הפציפיסטי שבי ולשחרר את החרדות, להודות על המצפן הפנימי שלי שידע לצפות את הבאות ואפשר לי לקנות לו את המכשיר המפלצתי בניגוד למצפוני. לחשבון תמיד יהיה זמן, אבל לא יהיו הרבה הזדמנויות להיות ביחד ביום חורף, כשהעולם בחוץ מתפרק ונסגר, ופה, ממש לידי, יש לי מאמן צמוד שמחזיר אותי קצת לימי הטירונות, אבל יותר מזה, עוזר לי למצוא בתוכי את אותו מקום ילדי שפתוח למה שיש, ממציא, חוגג את החופש המעפן שנכפה עלינו ובדרך עוד גוזר קופון ומקבל חיבוק חזק. ביקשתי סליחה ושאלתי אם הוא רוצה לעשות אחרי הפנקייק תחרות קליעה למטרה. "סבבה, אבל אני הולך לקרוע אותך" הכריז הגבר הקטן.

בני ברק, פורים תש"פ

"אשתי שמה לי את זה" הוא ענה כששאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב עם הורוד. אז גם אם הוא לא בחר בעצמו להתעטף בנוצות ורודות, בשבילי הוא סוג של גיבור. אחד שיודע מה הוא שווה, אבל לא מתהדר וגם לא עסוק בזה. ייתכן שלו היה לבד, היה בוחר לו איזה כתר מוזהב וגלימת סאטן אדומה, אוחז שרביט בידו ונכנס בהוד והדר למסיבה. אבל כל זה כבר מאחוריו. עכשיו, כשהוא איש משפחה, הוא כבר לא זקוק לכתר המנצנץ, גם לא לגלימה. הם מונחים בארגז התחפושות כמו זיכרון ישן, ביחד עם כל מה שהשאיר מאחוריו. לפעמים הם קורצים לו, והוא שואל את עצמו אם היה בוחר בהם שוב ולו ליום אחד. משהו בתוכו ניצת, אבל כשהוא מסתכל עליה הוא יודע שיש רק ממלכה אחת. זו שהקימו ביחד. שכל אחד מהם הביא את עצמו לתוכה, עם כל הטוב והרע. שבה יש לכל אחד מקום לטעות, להיות מי שהוא ומי שהיא, בלי לחשוש מה יחשבו ומה יאמרו עליהם בחוץ למחרת. שבזכותה הם לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. אז אם בי"ד באדר היא רוצה אותו בורוד, הוא יכול להרשות לעצמו להיות קצת רך ומתקתק בין החליפה לעניבה. אחר כך היא תאהב אותו יותר, וגם הוא אותה.

בית שאן, פברואר 2020

אתם מכירים את זה שהיקום מנסה לשדר לנו משהו ואנחנו ממשיכים בשלנו? מתעלמים מהסימנים שנשלחים אלינו והולכים עם הראש בקיר על כל התכנית, למרות שהיא מאותתת לנו ומתחננת שנפסיק? ולמרות כל האיתותים, אנחנו מתעלמים מהקול הקטן שבתוכנו, זה שמתחנן שנעצור ונחשב מסלול מחדש. לפעמים זה קורה לי עם הוויז. הוא מוביל אותי לאיזה לוך, ותחושת בטן עמומה אומרת לי לעצור ולעשות חושבים, אבל כל כך התרגלתי לסמוך על המצפן החיצוני הזה, עד שהמצפן הפנימי שלי הולך ומתפוגג. וכשאני מגיעה לקצה השני של העיר במקום למקום שאליו התכוונתי, אני מבינה שהכנסתי יעד שגוי. כשאנחנו מאוד רוצים משהו, אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג אותו, בלי להיות מודעים למחיר שהוא גובה מאיתנו. ולמרות שהמחיר הולך ומאמיר, מרוקן לנו את הכיס ואת הצ'אקרות, אנחנו ממשיכים להאמין שאם ננסה רק עוד קצת, נגיע למחוז חפצינו.

המספרים שריצדו על מסכי הטלויזיה בליל שני השבוע, היו המסר שהיקום מנסה לשלוח לנו כבר שנה. לומר לנו שזה הזמן להתאחד, לשנס מתניים ולייצר תקווה. להפסיק להיתלות בחלום הרטוב שבו צד אחד מנצח והצד השני מובס, להסתכל למציאות בעיניים ולקחת את העניינים לידיים. ביום שני השבוע ניתנה לנו הזדמנות שלישית להבין, שהדרך היחידה שאפשר לסלול כרגע בתוך אדמת הטרשים של הפוליטיקה הישראלית, היא דרך האחדות. זוהי הזדמנות לשים בצד את האגו, להסתכל אחד לשני בלבן של העיניים ולהודות שאף צד אינו מחזיק באמת האבסולוטית שתחלץ אותנו מהסבך. שהגיע זמן לפשרה שאולי תיראה בהתחלה כמו החמצה, אבל בהמשך תוציא מאתנו את כל הטוב שבנו כי זו דרכן של פשרות. הן מחברות בין רעיונות, מסלקות הצידה את מה שלא חשוב ויוצרות הכלאות חדשות ומוצלחות יותר ממה שהיה בדמיוננו.

מה עומד בדרכנו בדרך לאחדות ולפשרה? האם זה האגו הגברי? ושמא אלה הגנים היהודים שיודעים להתאחד רק בעת מלחמה או אולי שניהם ביחד? למה קשה לנו כל כך לראות בבעלי דעות שונות מאתנו בעלי ברית ומדוע הם הופכים כל כך בקלות לאויבינו? אולי משום שהגן הכי חזק שטבוע בנו הוא גן ההישרדות, שלימד אותנו להיות מוכנים תמיד לפוגרום או לקרב הבא. וכמו שתבניות ודפוסים מתקבעים במוח האנושי, התקבע דפוס ההישרדות בנרטיב שלנו, והוא זה שמכתיב לנו את הצעד הבא. ולפני שאנחנו יודעים, הוא מתפשט בתוכנו ומאיים לכלותינו. לא מבחוץ, אלא מבפנים. מייצר גרורות, חוסם אפשרויות חדשות ומלמד אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. ואותו קול פנימי שמבקש מאתנו לעצור ולהקשיב לעצמנו, הולך ונעלם, נשכח בדרך אל המטרה שלחלקנו כבר לא ברורה. בזה אחר זה אנחנו שוכחים שהגענו לכאן בשביל להקים חברה שונה מזו שידענו במשך אלפיים שנה ומתעלמים מהעובדה שמבלי שהרגשנו, צללנו שוב לאותה קלחת רותחת של הישרדות, שנאה, אשמה והאשמה. והנה אנחנו שוחים בה במעגלים כשהפחד מכליה מלווה אותנו. שוכחים שכשאנחנו פוחדים מאוד ממשהו, באופן לא מודע אנחנו בעצם עושים הכל כדי שזה יתרגש עלינו. כדברי איוב: "כי פחד פחדתי ויאתיני, ואשר יגורתי יבוא לי" (איוב, ג', כ"ה). האם יש עוד דרך חזרה?

יפו, פברואר 2020

הגענו מכוכבים שונים, ולא צריך לקרוא את ג'ון גריי ("גברים ממאדים ונשים מנגה") כדי להבין את זה. הרי בכוכב שלנו לימדו אותנו שזה לא נשי להיזרק סתם כך. שיש גבול לנונשלנטיות שאפשר להפגין מול כולם, גם אם מדובר ביום שמש חורפי מול הים. שמישהו צריך להיות המבוגר האחראי כשההם ממאדים שוכחים את עצמם וחוזרים להיות ילדים. ואולי, בגלל האחריות הזו שלקחנו על עצמנו, אנחנו מפספסות לפעמים את המהות הזו שמאפשרת להם להיזרק באמצע הכרך כאילו הם בסיני. אז נכון שזה עניין של חלוקת עבודה, ומישהו צריך לשים עין על החיים בזמן שהם עושים מה שמתחשק להם. אלא שכשאני תוהה על חלוקת העבודה הזו, אני מוצאת שיש בה משהו לא הוגן, למרות שזה חלק מהקסם של בני מאדים. ולא בגלל שזה מעביר אלינו קצת יותר אחריות, אלא בגלל שאני שואלת את עצמי מהם החיים, ואם גם לנו זה יכול לשוות איזה קסם לפעמים.

שד' יגאל אלון, ת"א, ינואר 2020

מה הייתם נותנים אם יכולתם ככה סתם באמצע היום לעזוב הכל ולהתמסר לנמנום קל על ספסל באמצע שדרה הומה? בלי לחשוב על הבוס/ית שנושפ/ת בערפכם, על העבודה שמחכה לכם, על הרכבת שצריך לתפוס בזמן ועל זה ששכחתם להזכיר לילד להוציא את הכלב? אם נראה לכם שזה מסובך, תקשיבו לחתולים. הם יודעים.

 10 סיבות למה לעזוב הכל, לשים ת'ראש על ספסל ולעצום עיניים:

• הילדים לא יעירו אתכם כדי שתסיעו אותם לצופים/חבר/חוג.
• בן/בת הזוג לא ישאלו למה אתם מתבטלים כשכולם בעבודה.
• הילד של השכנה מלמעלה לא ישחק בכדור על הראש שלכם.
• הבוס/ית לא יטפל אליכם בגלל הדו"ח שהיה צריך להיות מוכן בשבוע שעבר, אלא לקולגה שהעדיף להידבק לכסא במשרד.
• תתרגלו להירדם עם רעש, ובפעם הבאה שהילד יתופף בזמן שאתם ישנים, זה לא יזיז לכם.
• יש סיכוי שמישהו יתיישב לידכם וילטף אתכם ברוך, מה שלא קרה עם בן הזוג כבר מאז ירח הדבש.
• אף אחד לא יכעס עליכם שאתם נוחרים. זה משתלב מצוין עם קולות הרקע של הרכבים.
• ככה תמנעו מלפגוש את בעל הפיצוציה שאתה קונים ממנו כל צהריים בהקפה והגיע זמן לשלם את החוב.
• זו הזדמנות לתפוס שלוש ציפורים במכה. כלומר, גם לנמנם, גם לתפוס קצת שמש חורפית, מה שמצוין לאיזון של ויטמין D שכנראה נמוך אצלכם כמו אצל רב הישראלים, וגם לחמוק ממבטה המאשים של המזכירה שמנסה לדבר אתכם על העלאה כבר שנה.
• אם את המזכירה, זו הזדמנות להציג לראווה את תיק המעצבים החדש שקנית בסופ"ש האחרון ברומא.

אוטו איטליה, תל אביב, פברואר 2020

לפעמים זה מרגיש שאנחנו מוקפים בקווים מקבילים. שהעולם הוא בריכה ענקית של קווים מקבילים, שרק לעיתים רחוקות נפגשים באיזו נקודת מגוז אמיתית. כזו שבה אנחנו מתיישבים בנוח ומנסים להכיר את עצמנו, להתחבר לכל מה שאמיתי ומקורי בתוכנו. רב הזמן אנחנו שוחים עם הזרם, מתאימים את עצמנו, שואלים מעט שאלות ועונים עוד פחות תשובות. לעיתים רחוקות מדי התשובות נותנות מענה למה שאנחנו זקוקים לו כי התרגלנו ללכת בדרך שסללו לפנינו, דרך שהיא נוחה ומפתה אבל כבר לא מתאימה לצרכינו.

לפעמים אני מרגישה שאנחנו ארוזים באריזת ואקום מלבנית ומוקפדת עם תאריך תפוגה לא ידוע. וכל כך מוכר לנו בפנים עד שאנחנו מפסיקים להתעניין מה קורה שם, במקום שבו נפגשים הקווים המקבילים. נכון, המקום הזה לא קיים. אז איך אפשר להתעניין בו? אולי נוכל אם נפסיק להתאים את עצמנו לקווים שיצרו בשבילנו אנשים אחרים.

כל כך הרבה דברים שתולים לנו בדיסק הקשיח. אמרו לנו שאם לא נהיה תלמידים טובים, לא תהיה לנו בגרות ושאם לא נעשה בגרות, לא נצליח בחיים ושאם לא נעשה תואר ראשון, לא נמצא עבודה. שאם נשתה מים אחרי שנאכל תירס, תכאב לנו הבטן. שאם כואבת לנו הבטן כנראה שאכלנו יותר מדי ושאם נסתפק במועט, נהיה יותר מאושרים. שרומנטיקה יש רק בסרטים ושאין על סרטים איטלקים. שכדי להיות דוגמנית את צריכה לחיות על חסה ומלפפונים ושגברים רוצים רק דבר אחד. שבתים בונים עם קירות ישרים ושחתולים לא נאמנים. אבל אני מכירה אנשים שעושים בדיוק את מה שהם אוהבים למרות שמעולם לא הוציאו תעודת בגרות, אולי כי לא באמת צריך תעודה כדי להיות בוגרים. מדי פעם יוצא לי לאכול קלח תירס, שאף אחד לא מדבר על איך הוא נתקע טוב בשיניים, וגם 3 כוסות מים שאני שותה לא מזיזות לו (או לבטן). כשכואבת לי הבטן זה כי שמרתי בה יותר מדי דברים, ויש גם סרטים איטלקים מחורבנים (בעיקר אלה שבהם לא אוכלים, שותים או מקללים).

בעצם המון דברים טובים קורים דווקא כשבוחרים לפגוש את הדבר שהלכנו תמיד במקביל אליו ושנראה כמו ההיפך הגמור מאיתנו. למשל, כשהאירים הקתולים הסכימו לפגוש את האירים הפרוטסטנטים, כשחברה שלי הסכימה לפגוש מישהו שצעיר ממנה בעשר שנים, כשגאודי בנה את קאסה מילה בברצלונה (בית עגול ללא פינות) וכשחברים עברו לגור באוהל תאילנדי. כשאנואר הסכים לפגוש את מנחם וכשרפסודיה בוהמית של קווין הפכה להצלחה מסחררת למרות שכל המבינים טענו שאין לה סיכוי כי זה ארוך ומייגע. כשבנטון הפיקה פרסומת עם נשים אפריקאיות ולבקנית וכשרוזה פרקס התעקשה לשבת במושב שמיועד ללבנים. בכל המקרים האלה קווים מקבילים נפגשו במוחם של אנשים רגילים שיום אחד סטו מהמסלול המוכר והתחברו לרעיון שעד לאותו רגע נראה משונה וזר. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אפילו בדברים קטנים כמו ממה בונים בתים וכלה בדברים גדולים כמו מה עושה אותנו מאושרים.

אפשר להיראות כך ואפשר גם כך. השאלה רק מה המחיר בכל אחד מהמקרים.

כשנשארתי לבד עם עצמי ניסיתי לשחזר מתי התחיל להפריע לי כל העסק הזה שנקרא הזדקנות. מילה איומה לכשעצמה שמעוררת אצלי אסוציאציות לא נעימות כמו נבילה, סוף, פרישה, חוסר נשיות, חוסר רלבנטיות, הצטמקות, דחיה ועוד. אז כמובן שגם אני למדתי, כמו כולם, להשתמש בשפה מכובסת ולומר מתבגרת או גדלה, אבל תכלס אני מרגישה תמיד את הריח של הסבון על הידיים. בניגוד לגברים, אנחנו, הנשים, מייחסות חשיבות רבה למראה ולנשיות. נכון, יש גם גברים שמקדישים לזה מחשבה (בעיקר כשהג'ינס שקנו לפני חודשיים לא עולה עליהם), אבל הם לא עסוקים בזה כמונו. לגבר ממוצע יש זוג נעליים אחד לכל השנה (מקסימום שניים, אם ניקח בחשבון גם את נעלי הספורט ששוכבות במגירה כבר שנתיים), מעט מאוד עניין בכמה קילוגרמים נוספו לו מאז שאת ילדת ואפס ייסורי מצפון על כך שטרף סטיק, צ'יפס, 2 בקבוקי בירה, עוגה וגלידה לארוחת בין ערביים (העוגה זה לא קינוח, אלא בגלל היומולדת שהיתה לילד לפני חצי שנה). אנחנו, לעומת זאת, מחשבנות הכל, גם כשאומרים לנו שאנחנו נראות טוב היום כי מה זה אומר על הימים האחרים? אנחנו בוחרות בקפידה את הספר או הספרית שלנו, חולמות תמיד על מידה אחת פחות ומגיל מסוים ניזונות מכל מיני תוספי תזונה ותכשירים שמגמישים את העור, מבריקים את השיער, מחליקים/מוסיפים תלתלים ומרוקנים את הארנק. ההשקעה של נשים במראה שלהן מפרנסת תעשיית ענק, שניזונה מהעובדה שחלק גדול מאתנו לא בטוחות שהן נראות מספיק טוב כמו שהן, תעשייה שנשלטת ברובה ע"י גברים.

 כדי להוסיף אש למדורה, שמתי לב שככל שהשנים עוברות, אני צריכה להתאמץ יותר כדי להיראות טוב. כבר לא מספיק סתם לסרק את השיער, אני יכולה לספור קלוריות עד מחר – את העוגה שעליה התענגתי בשבת לא מעניין שאתמול קניתי מכנס סופר טרנדי חדש שיושב עלי פצצה. היא יודעת מצוין את הדרך למחלקה הראשונה, דהיינו, לבטן ולמתניים. הטבע בירך אותנו בתופעה מופלאה וסדיסטית מעין כמוה: ברגע שההורמונים עושים אחורה פנה, הגוף מתחיל להראות סימני נבילה. כביכול, הטבע רומז לנו בעדינות (גם כן עדינות), שמבחינתו התפקיד שלנו הסתיים. יענו "תעשי מה שבא לך, אבל אם את רוצה את דעתי הכנה, את לא ממש רלבנטית כרגע. זה לא משהו אישי נגדך. זה משהו שאני עושה עם כולכן כשאתן מגיעות לגיל 50 (פלוס מינוס, אל תתפסי אותי במילה). אם את רוצה, תדברי עם המזכירה שלי כשתחזור בעוד שבועיים ממרתון הצרת היקפים והשתלת איברים לנשים בגיל העמידה. היא כבר תפנה אותך לגורמים המתאימים. כן, ברור שזה עולה כסף. אני מקווה שחסכת קצת ליום סגריר". בדרך כלל אני מדברת על אמא טבע בלשון נקבה, אבל במקרה זה אני רואה מולי גבר שכולו מעשי ונע לעבר המטרה: להזיז הצידה את כל מה שלא מועיל לעבודת הבריאה. אולי אני עושה פה הכללה, אבל תראו מה קורה לנשים שעברו את גיל 40 בהוליווד ובכלל בתעשיית הסרטים, שגם היא אגב, נשלטת על ידי גברים. יכול להיות שבלי שנהיה מודעות לכך, למדנו להתאים את תפיסת הנשיות שלנו למדד מעוות שהומצא לפני מאות ואולי אלפי שנים על ידי גברים, תוך שהוא עובר שדרוג בעולם הפרסום המודרני? (תנחשו מי שולט בו). אני מודה שכל זה הטריד אותי במידה מסויימת בלבד עד ששמתי לב לעוד ממצא מעניין שטרם הספקתי לחלוק או לבדוק עם נשים פנויות בגילי. כשאני עושה סטטיסטיקה של גיל הגברים שפונים אלי באתרי היכרויות שונים, אני מגלה (כבר לא להפתעתי) שתשעים אחוז מהם מבוגרים ממני בכ-10 שנים בממוצע. האם זה היה כך גם בעבר? לא. התופעה החלה לפני כ-5 שנים, בסביבות גיל 50.

כשברור שעולם הקולנוע, הפרסום וההכרויות לא מתכוון לפרגן לנו, מי פה בשביל לעזור לנו? (כמו ששואל שליין, שבת זוגו מבוגרת ממנו ב-12 שנים). כנראה שאנחנו. עולם הקוסמטיקה הוא בהחלט אפשרות שאני לא פוסלת, אבל מבחינתי זה טיפול בסימפטום ולא בתופעה. ברור לי לחלוטין שמפתה ביותר לטפל בסימפטום בדיוק כמו שקל יותר לקחת פרוזאק או כל נוגד דיכאון אחר מלהתעסק עם הכאב והעקבות שהוא מותיר בתוכנו. העניין הוא שכמו תמיד, העבודה התהליכית היא זו שתיקח אותנו למקומות עמוקים יותר בהם יש לנו הזדמנות לפגוש את הכאב, הפחד והאבדן. במידה רבה גיל העמידה אצל נשים מביא אתו התמודדות עם כאב שהוא סוג של אבל. אבל על מה שאיבדנו, על כל מה שלא ישוב, על המחטף החצוף שהטבע עשה לנו. אממה, בכל תהליך של אבל יש גם פוטנציאל עצום כי זו הזדמנות להכיר חלקים חדשים בתוכנו, כישורים חבויים, חוכמת חיים ותובנות שמתגלות רק אחרי שעשינו את כל הטעויות האפשריות.  זו הזדמנות לייצר מדד נשיות משלנו שמבוסס על נתונים אחרים ושונים מאותו מדד שהכרנו. למעשה, אין צורך לוותר לגמרי על המדד המוכר. יש בו חלקים מוצלחים למדי, אלה שאפשרו לנו תמיד לייצר מראה נעים והרמוני, אבל עכשיו אפשר להוסיף אליהם את המבט המנוסה בעיניים שיש בו קבלה, הכלה וגם מעט צער על כך שהשמלה המהממת ללא שרוולים שקרצה לנו בחלון הראווה, לא נראית עלינו פגז כמו שדמיינו רגע קודם (אלא אם את מבלה 3 פעמים בשבוע בחדר כושר). זה מבט אחר, בוגר, מנוסה שמרכך את הקמטים, ויחד עם זאת מאפשר לטופוגרפיה החדשה של פנינו לספר משהו עלינו. יש בו קבלה שמאפשרת לנו לחיות את ההווה ואת מי שאנחנו, את מה שאיבדנו וכל מה שעוד לפנינו. לחגוג את כל מה שיפה בנו עכשיו, יפה בעינינו. ושימותו הקנאים.

דיוקן עצמי, ינואר 2020

לפני שנה בערך, באחת מנסיעותי המעטות באוטובוס, מישהו קם והציע לי לשבת. מבחינתי זו היתה קפיצת מדרגה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אבל בלהט העניינים והסידורים, עברתי. כמה שבועות אח"כ מצאתי עצמי שוב במצב דומה. הוריתי לעצמי לא לקחת ללב אבל הפרתי את ההוראה ברגע שהצצתי בבבואתי באותו ערב. הזכרתי לעצמי את אמא שלי ורק זה גרם למצח שלי להתכנס לקומפוזיציה לא מאוזנת במיוחד. מתחתי קצת את העור אחורה והפלא ופלא, בן רגע נראיתי בת 45. כמה פשוט. תישארי ככה, אמרתי לעצמי, אבל האפשרות שאחטוף נמק עשתה את שלה. "תאהבי את עצמך כמו שאת", מלמלתי, וחמש דקות אחרי זה מצאתי עצמי מול פרסומת של חברת קוסמטיקה בינלאומית שמציעה מבצע על טיפולי לייזר חדשניים. אותו קול פנימי שדיבר על אהבה השתתק וקול אחר, נוירוטי משהו וחסר חמלה לחש. "הגיע זמן שתעשי משהו עם איך שאת נראית. כתמים זה נחמד אצל דלמטי, אבל עלייך זה פחות מוצלח". למרות שהיה ברור לי שאני נכנעת לישות חסרת חמלה, הקלקתי על המודעה שבשרה על טיפולי הלייזר המתקדמים ביותר בעולם ועל הסרת כתמים ב-4 מפגשים. השארתי פרטים. למחרת כבר קבעתי תור.

" אני מציעה שאם את כבר עושה טיפול להסרת פיגמנטציה (ככה זה נקרא בז'אנר המקצועי), תשלבי בזה עוד משהו. את הרי כבר מגיעה לכאן וזו לא נסיעה קצרה, אז חבל שלא נטפל גם בקמטים", הציעה הגברת המטופחת בסוודר קשמיר לבן שישבה מעבר לשולחן. הצצתי בצילום התקריב של פני שצולם על ידה רגע קודם. "אני בסדר עם הקמטים" שיקרתי במצח נחושה. "מה שמפריע לי זה הכתמים". "באמת? חבל", ענתה המטופחת. "מה חבל?" סיננתי לעבר פניה המגוהצים למשעי. "בזמן שמורידים לך את הכתמים אפשר גם לעשות מיצוק. ככה את מרוויחה שתי ציפורים במכה". "את מתכוונת שככה אתם עושים קופה?" כמעט פלטתי ונשבעתי שלא אתן לה לעשות לי את זה. באתי בשביל כתמים, אבל את הקמטים שלי, האישיות שלי, לא אתן להם למחוק. "מה אישיות, איזה אישיות"? הזדעקה נטולת החמלה שהקליקה על המודעה. "האישיות שלך זה מה שחשוב עכשיו? את מי את מנסה להרשים?" "תהיי חזקה", אמרה השקרנית החסודה ועשתה עצמה חירשת. "אני מציעה שתשמעי איך זה עובד. אולי תשני את דעתך", אמרה המגוהצת בשלווה. "זה מה שכולן עושות בסוף. לא עושים חצי עבודה, ואת נראית לי מבינה עניין". "אני לא חכמה, אני טפשה מאוד כשזה מגיע למראה שלי…" רציתי לומר, אבל הסכמתי לפגוש את גלית שתסביר לי איך העסק עובד.

לאחר כמה דקות של המתנה נכנסתי למשרדה של גלית, אשה מטופחת באופן מעורר קנאה. היא התעניינה בחביבות רבה במה שאני עושה ואמרה שהיא מתה על צילום. אחרי שהראתה לי כמה דוגמאות של לפני ואחרי, סיפרה לי שהיא בת 50, אבל אף אחד לא נותן לה יותר מ-40. היא הראתה לי איך נראתה לפני הטיפול. "את מבינה? החלטתי שאני משקיעה בעצמי". "כמה עולה ההשקעה", התעניינתי בחשש. "היום יש לנו הטבה מיוחדת, שהופכת את הטיפול הזה למשתלם במיוחד". "אוקיי" עלצתי. היא רשמה על הדף סכום בן חמש ספרות. למראה התדהמה ועוד כמה קמטים שנוספו לי בין רגע, הוסיפה "את מקבלת פה הנחה מאוד יפה, כן? תוכלי לפרוש את הסכום ל-36 תשלומים. כמעט שלא תרגישי את זה". "אה… " לא הספקתי לענות כשהוסיפה "אל תחשבי על הכסף. יהיה לך כל כך טוב כשתסתכלי במראה, שפשוט תשכחי את זה. מה שיישאר זה ההרגשה הנפלאה כשכולם יגידו לך שאת נראית נהדר. שאפילו 40 לא היו נותנים לך".

משהו בטון הדיבור האובר משכנע שלה גרם לי לשים את הטפשה בצד. "אני צריכה לחשוב על זה" עניתי. "מה יש לחשוב"? המשיכה המשכנעת במרץ. "אני לא יכולה לקבל החלטה על סכום כזה ברגע"', הסברתי. "את מבינה שאם לא נסגור היום, תאבדי את ההטבה שלך?", לא ויתרה המטופחת. זה היה הרגע שבו משהו במאזן הכוחות השתנה, כי איום הוא הדרך הכי בטוחה של איש מכירות להיכנס לעמדת חולשה. "את מבינה שתהליך ההזדקנות של העור שלך רק ילך ויגדל? אם זה חשוב לך, זה הזמן לטפל בזה". אמרתי לה שבסכום הזה אני יכולה לקנות ציוד צילום חדש שעליו אני חולמת כבר שנה. "איך את משווה"? הזדעקה. תמונתה של סלבית ידועה ויפהפיה שנראית צעירה ב-20 שנה מגילה ושהיתה תלויה על הקיר מאחוריה, עוד הספיקה לעשות לי איזו צביטה. גם כשקמתי ועמדתי לצאת, המטופחת שאלה: "בת כמה אמרת שאת?" רציתי לומר 46 או אפילו 36 (נגיד שהתבלבלתי עם מספר התשלומים) אבל זה היה דווקא הזמן להתמודד עם האמת לאמיתה. "חמישים ושש" סיננתי בשמץ של גאווה וכמעט שהוספתי וחצי כשהמשכנעת לא ויתרה "את כבר בת 56 ולא עשית עדיין כלום. זה הזמן להתחיל לקחת את עצמך בידיים".

הסתכלתי חליפות בה ובסלבית ותהיתי לאן נעלמה הנחמדות שבה החלה הפגישה. האם אמביציה עצומה טרפה בין רגע את התקשורת והקרבה? כן, לאמביציה יש מחיר. לא משום שאבדה אותי כלקוחה, אלא כי היא אפשרה לה לבעוט הצידה את האנושי שבה. אחר כך, כשהצצתי במראה, שאלתי את הבבואה למה. למה קשה לה, כמו לרבות אחרות, לקבל את העובדה שהיא נראית לגמרי בגילה. שפניה מביעים את מי שהיא ושעולם לא תשוב להיראות כמו מי שהיתה. האשה ממול הסתכלה בי בחמלה. "התשובה אצלך. כשתמצאי אותה, נוכל להיפגש מעבר למראה". אמרה ונעלמה.

נצרת, חג המולד 2019

אחד הדברים שיהודי מבין מגיל צעיר הוא שהעולם כולו נגדנו ואיכשהו זה תמיד קשור באוכל. זה מתחיל מתישהו בסביבות הפעוטון כשאתה לועס את המצה בגרון ניחר ומשמיע קולות של תקליט חורק תוך שאתה מדקלם שירי חופש, ממשיך בגן בחנוכה כשכתמי השמן על הג'ינס החדש יהיו תמיד זכר לרשעותם של היוונים עד שהג'ינס יעבור לאחיך והוא יצטרך להתמודד עם מלכות יוון הרשעה (או לפחות עד שתסעו לחופשה בכרתים), וימשיך בבית הספר כשאוזן ההמן הנימוחה, שממולאת בשוקולד עם נגיעות וניל וכוסברה, מקונדיטוריית בוטיק ברמת אביב היא בעצם סמל לכך שכמעט והלכנו פייפן אצל האירנים כבר לפני 3000 שנה. ויש גם את הקרטושקס השרופים של ל"ג בעומר עם העשן והכביסה המסריחה שבדיוק היתה כבר יבשה, ובקיצור מה לומר? כל ההיסטוריה שלנו היא סוג של היינו פה, שנאו אותנו, כסחו לנו את הצורה, את הכביסה, נמלטנו בעור שיננו, צריך לאכול כי אחרת שוב לא נהיה וגם כדי לפצות את עצמנו על כל הסבל. מזל שיש את שבועות שסוגר את הסבב דווקא עם עוגות גבינה בלי יותר מדי אסונות (חוץ מזה שעכשיו בגד הים החתיכי בקושי עולה עלייך, דווקא כשפתחו את הבריכה). ההיסטוריה שלנו מלווה בהיסטריה, בחוסר ובאיום קיומי ולכן יש משהו כל כך חמים ומושך בחג המולד. איש לא מת, אף אחד לא נס על נפשו. למרות שסיבת קיומו היא כאן אצלנו בלבנט, הוא מתקשר תמיד עם ארצות הקור, סנטה קלאוס חביב (אלא אם הוא עובד בקליפורניה, אז הוא מזיע ועצבני), אורות צבעוניים, אח מבוערת, עץ ומתנות. זה בעצם חג של פנטזיות וחלומות ילדות, חיבור לאני הנותן והמקבל שבנו, לילד התמים והמאמין שהיינו פעם. זו הסיבה שגם מבוגרים אוהבים כל כך את כריסמס. גם כיהודי מבוגר, קשה שלא לחוות את תחושת הקיפוח המסורתית, שליוותה תמיד את הילדים היהודים מעבר לים, כשחבריהם הנוצרים חלמו בלילה על סנטה ושק המתנות.

למזלנו ישו התחיל את הקריירה שלו אצלנו, ולכן יש עיר אחת בארץ שאפשר להתבשם בה מעט באוירת החג. נצרת, עיר אפורה, מוזנחת ונטולת יומרות ברוב ימות השנה, הופכת בחג המולד לסינדרלה. אמנם הקישוטים לא מצליחים להעלים לגמרי את כתמי הגיל, אבל מה זה משנה כל עוד גם אנחנו יכולים להרגיש קצת בחו"ל לשעה. כלומר, להצטלם ליד העץ הענק בכיכר, לקנות שרשרת אורות צבעוניים וכובע אדום עם פונפון לבן ולאכול כנפה מעלפת ליד המסגד הלבן, כשבחוץ אפור וקר. אז נכון שזה לא מה שישו אהב, בטח לא כשצעד בויה דולורוזה, אבל זה מה שיש לעיר להציע. וזה הרבה מאוד בשביל ילדים והורים יהודים שצריכים לחכות עד הערב כדי להדליק נרות ולשיר מעוז צור.

משהו בחגים היהודים מזכיר תמיד את הסבל האנושי והקושי שיש לעולם להציע, משהו שגורם לך להתבגר מהר מדי. לעומת זאת, חג המולד מציע לך לטבול בתוך אגדה קסומה שבה אתה יכול להיות שוב ילד, גם אם אתה קורס מרב סופגניות ולטקס. ואנחנו צריכים את זה, כולנו. כולנו כמהים לפעמים להשיל מעצמנו את גלימת המבוגר שצריך להתגבר, להילחם, לשרוד ולחשוש ולהיות שוב ילד שמאמין שהכל אפשרי, שסנטה אמיתי, גם אם הוא עושה את זה רק כדי לסגור את החודש.

נינג'ה הג'ינג'י "אז מה אם אני רק חתול רחוב?"

קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם בזבל, דאגתם ותהיתם למה כל הצרות נופלות עליכם בבת אחת? במחשבה שניה, אפשר לומר שלכל אחד יש את הזבל שלו, לפעמים מלא יותר, לפעמים מתרוקן, לפעמים מישהו זורק פנימה איזו מציאה ו"צרות" זה רק עניין של השקפה, שלא לדבר על זבל ממוחזר ומי שביקר ב"פארק אריאל שרון", יודע על מה מדובר (אם לא ביקרתם, מומלץ בחום). אבל למה לעשות לכם ספוילר אם אפשר להתחיל דווקא מהרגע המכונן שבו הבחנתי בגור ג'ינג'י אומלל וצווח כבן חודשיים (השלב שבו אמא חתולה הולכת לדרכה, ואמא טבע נשארת שם לעשות את שלה), בתחנת האוטובוס בכפר קרע. אותו לילה היה קר במיוחד ולמרות שהחתול הגיע לדציבלים שמתחרים באמבולנס, לא נראה היה שמישהו מתכוון לתת לו חסות. במקרה אחר אולי הייתי משאירה אותו, אבל לאור העובדה שהתחנה נושקת לכביש ראשי ובהתחשב בסופה הממשמשת ובאה, החלטתי ללכת על הצפוי מכל, וחזרתי הביתה עם זמר אופרה מחופש לחתול ג'ינג'י.

במהרה התגלה שהזמר המחונן משלשל כהוגן. אחרי כמה יממות בהן הדציבלים עברו את הגבול העליון של מה שהשכנים מסוגלים לסבול, והבית הדיף ריחות שמתחרים בחיריה האגדית, הבנתי שאורז ועוף מכובס לא יעזרו פה והתחלתי לחפש וטרינר שעושה הנחה לחתולי רחוב (ובעיקר לבעליהם השקועים במינוס). כך מצאתי את עצמי באחד מרגעי התפנית של העלילה, כשבהמלצת מישהו מהמושב הגעתי למרפאתו של ד"ר רפאל פראג בגבעת עדה. אחרי שפי הטבעת של הג'ינג'י נחקר ביסודיות, הגיע רגע האמת. החתול לא סתם חולה. יש לו "צניחה" של פי הטבעת. כן, גם אני לא חשבתי שאיבר כל כך קטן ומוצנע יכול להגיע להישג כזה (תוצאה של השלשולים הרבים), ובאותו רגע גם הלב שלי צנח כי זה הדבר האחרון שהמינוס שלי זקוק לו. השארתי את המסכן בידיו האמונות של הצוות והלכתי לשקם את יחסי עם השכנים.

את השכנים לא מצאתי (נמלטו כנראה לחו"ל), אבל זכיתי בשני ימי חסד בהם שהה החתלתול במרפאה, אכל כמו שלושה והתאמן בטיפוס אולימפי על סורגי הכלוב. למרבית הפלא, מצבו הרפואי לא נתן את אותותיו בתאבונו או במצבו הגופני. הנינג'ה הקטן, שקיבל אנטיביוטיקה ויחס של נסיך מהצוות המסור, המשיך לעבוד במקביל גם על פיתוח קול. כשהגעתי לקחת אותו, נשמו לרווחה כל יתר המטופלים, אבל לא אני. גם אחרי ההנחה וכל שאר ההקלות, היה החשבון לא קטן. ליתר דיוק, שש מאות ומשהו ₪ אחרי הנחה. זה היה קשוח מדי עבור חשבון הבנק הצונח שלי. היה ברור לי שזה לא הזמן לאתגר אותו. זה היה הזמן ללכת על משהו חדש שלא ניסיתי עד עכשיו. בעיקר כי לא הגעתי לסכומים כאלה עם חתולים שמצאתי, וגם משום שאני לא טובה בלבקש. אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה וזה היה הזמן להעז. ביקשתי מרוני, הוטרינרית המקסימה שעובדת אצל ד"ר פראג, לשלם 300 ₪ ולנסות להשיג את היתר בתרומה. אחרי שהתאוששתי משובו של הנינג'ה, קמתי בבוקר בכוחות מחודשים ופניתי לאחד מדפי הפייסבוק שמטרתם לחבר בין אוהבי החתולים לדורותיהם. בהיסוס רב ובתחושת רפיון מסוים, אבל גם עם לא מעט תקווה, העליתי פוסט המתאר את הרפתקאותי עם הקטן. אמרתי לעצמי שגם אם אגייס חלק קטן מהסכום, זה בטוח עדיף על כלום. הוספתי תמונה של הכוכב והלכתי לחפש אטמי אזניים (הוא בדיוק החליט שאורז ואוכל רפואי לחתולים זה לא מה שהבטיחו לו). אחרי שהתעסקתי בענייני כשעה והיצור נרגע, ניגשתי לבדוק את הודעות הווצאפ שלי. פתחתי את ההודעה של ד"ר פראג ועל המסך הופיעה מסגרת כחולה של תשלום בביט עם המספר 300 במרכזה. אני מודה שלקח לי רגע ארוך מאוד להבין שמישהו תרם כמעט את כל הסכום שהייתי חייבת לוטרינר, ולקח לי עוד רגע ארוך עד שהרשיתי לעצמי לשמוח. אחרי שהודיתי לו, הבנתי שכל העסק הזה עם הג'ינג'י הקטן היה צריך לקרות. אולי כדי שאלמד לבקש עזרה, אבל בודאי כדי להזכיר לי שיש בינינו עדיין כמה אנשים טובים, שמסוגלים להתחבר גם לסבל של חתלתול. זה היה פיצוי הולם לכל אותן פעמים בהן שמעתי שוב ושוב את השאלה "בשביל מה לקחת אותו? למה לא השארת אותו שם?"

האם אפשר לעזור לכולם? ברור שלא, אבל אפשר לעזור לחלק ממי שזקוק לעזרתנו. תמיד יהיה שם מישהו כזה, כי תמיד יהיה לנו משהו שחסר למישהו אחר. אני מאמינה שכשאנחנו חולקים עם אחרים את מה שהתברכנו בו, אנחנו מייצרים ארגיה טובה שתמשיך להתגלגל הלאה, ובסופו של דבר תגיע אלינו בחזרה כשנהיה זקוקים לה.

בינתיים הנינג'ה מחלים בהדרגה, מתלוצץ עם רופאיו וישמח לבית חם שיאמץ אותו באהבה.

צעדת "נשים עושות שלום", אוק' 2017

כל המתחים שנאגרו בגוף ובנשמה במשך השבוע מתנקזים אל היוגה של שישי בבוקר. זה הזמן שלי לעצמי. המודעות בכל תנוחה, הדיוק שלה והנשימה. עבודה ללא מאמץ, התבוננות פנימית אל הגוף והנשימות לוקחים אותי למקום של התמודדות וחיבור מחדש של מה שהתנתק במשך השבוע. אחרי שעה וחצי יש הרגשה שנולדתי מחדש… כלומר, עד שאני חוזרת הביתה ורואה את ערימות הכביסה… ואת הכלים בכיור ואת ערימת הזבל על הרצפה שוויני, החתול האובסי שלנו, רוקן מהמשולש בכיור. למה אין יוגה לחתולים?

רגע, בשביל מה עשיתי יוגה אם השגרה שוב מכה בפנים? כי עכשיו כשהפנים מאוזן, לא משנה מה קורה בחוץ. כלומר, בהחלט עדיף שוויני יתחיל לחשוב על דיאטה, אבל מצבו הנוכחי (ומצב הבית בכלל) לא יזרקו אותי אל נקודת הכעס או השבירה. משהו בתוכי מחובר ורגוע, האדמה לא רועדת תחתי. אני יודעת שאחרי שאשתה קפה וארפרף על כמה שורות בעיתון, אגיע לזה וגם אקשיב לאמי שמתחננת שאקח כבר עוזרת.

מראה הבית בשישי בבוקר, אחרי שבוע של פעילות, מזכיר לי את מצבנו הנוכחי. על שניהם השתלטה רוח רעה שמבקשת להפריד ולזרוע הרס. אלא שכשיודעים שהבית האמיתי נמצא בתוכנו ושלא משנה מה, אנחנו חזקים מספיק מבפנים ומאמינים בדרכנו, אז אנחנו יכולים להכיל גם את מה שנראה כמו איום או הפרעה בלתי נסבלת לאג'נדה היחידה שבאה בחשבון מבחינתנו.

אני יכולה להמשיך ולדבר עד מחר על בתים וחתולים, זה קל, אלא שמה שמעניין אותי הוא הנרטיב המשותף. כשהצטרפתי ל"נשים עושות שלום", חציתי את הרי החושך. זה התחיל ביום שישי ההוא, כשנסעתי עם נשים נוספות (שמאלניות כאלה, אם מותר עוד להשתמש במילה) למפגש עם נשים בגוש עציון. דיברנו והקשבנו זו לזו, והרגשתי איך נסדק סדק קטן בחומה שהקמנו, כל אחת בטריטוריה שלה. למרבית הפלא, האדמה לא רעדה תחת רגלי. היא אפילו נהייתה יציבה יותר כי יצרנו מרחב חדש ושלם יותר. זה לא אומר שאין חילוקי דעות בינינו, אבל יש הכלה. ומהצד השני הופיעה גדיר האני (Ghadir Hani). ”כשאני פוגשת את האחר, אני מחפשת את המשותף ומתחברת אליו" היא אומרת. גדיר, שפעילה בתנועה כבר 3 שנים, משכה את תשומת ליבי ביום כיפור האחרון כשסיפרה בווצאפ של אחת הקבוצות בתנועה על הצום שלה, צום שבחרה בו מרצונה. כמה חזקה ובטוחה במי שהיא עליה להיות כדי לחצות את הקו הזה שבין שתי הדתות והתרבויות.

גדיר היא סמל עבורי לתחילתו של נרטיב חדש שבו יש מקום לשני העמים. נרטיב מאוזן שבו הכאב של שני הצדדים אינו נרמס אלא מקבל מקום והכרה מתוך הבנה שבבית הזה, גם אם הוא צר, הולך ונבנה חוזק שיכול להכיל את שנינו. בזכות זה, אותם מוטיבים של השרדות וקרבנות שאנחנו מקדשים היום, הולכים ומתפוגגים. במקומם נפתח מרחב אחר ואוורירי של תקווה, אמון והומור. מרחב שבו שני הצדדים מכירים בנרטיב של האחר, מכבדים וחולקים אותו. נכון, היה לכל אחד מאתנו חלום אחר, אבל אולי החלום הזה יהיה טוב יותר.

פתיחת אוהל האמהות בכיכר רבין, תל אביב, מרץ 2019

חלק גדול מתנוחות היוגה מושתת על דינמיקה של צמיחה. למרות שלמי שמסתכל מבחוץ יש תחושה של משהו סטטי, גם בגוף, בדומה לעץ, מתרחשת פעילות שבמהלכה נוצר מגע חזק עם הקרקע. כשהתחלתי לתרגל יוגה, לא הבנתי איך זה עובד אבל עם הזמן נפל לי האסימון. זה מתחיל מהדמיון. השורשים ששלחתי דרך כפות רגלי אל המזרון היו פרי דמיוני, אבל עם הזמן הדמיון הפך למציאות. נוצר שם משהו אמיתי, אנרגיה שמצמידה את כף הרגל לקרקע, אבל לא כמו בלוק אלא בצורה דינמית. בתוך כף הרגל נוצרת תחושה של חוזק ויציבות, כשהאופן שבו היא מונחת על המזרון הוא תוצאה של שרירים, גידים ועצמות שכולם עובדים ביחד וננעצים חזק במזרון. החיבור לאדמה הולך ומתחזק מתרגול לתרגול. צורת כף הרגל והמנח שלה על האדמה משתנה ועם הזמן היא נראית גמישה וחזקה יותר. זה לא משהו שקראתי באיזה מקום. פשוט ראיתי את זה בכפות הרגליים שלי. אם זה נשמע לכם כמו פרסומת ליוגה, אז נגיד שיש פה משהו גם מזה, אבל אני מבטיחה שאני לא מקבלת אחוזים. את התמורה אני מקבלת מהגוף כל יום ביציבה טובה יותר, גמישות, גב ישר ואמונה בתהליכים איטיים. כי היוגה היא תהליך איטי. השינויים לא מתרחשים בבת אחת, אלא במנות קטנות ומינונים עדינים. ממש כמו באהבה. אהבה אמיתית לא מתרחשת בבת אחת. היא פרי של אינטימיות, העמקה, התבוננות, הקשבה וחיבור. אולי בעצם מילת המפתח פה היא חיבור. חיבור לעצמי, חיבור בין גוף לנפש. להיות יותר במה שמרגישים ופחות בראש. להשקיט את גלי התודעה ולהתחבר למהות האמיתית, למקום הרך והגמיש שבתוכנו, לאיזון הפנימי שלנו שכל כך קל לאבד אותו עם אורח החיים המודרני.

איפה זה נוגע בנו ובחיים שלנו כאן? חיים תחת איום קיומי מתמשך מייצרים אנרגיה של השרדות, כשאותה אדמה שאליה אנחנו רוצים להתחבר, למעשה רועדת כל הזמן תחת רגלינו. אנחנו מגיבים מהר ומתוך לחץ. הסיכוי שיבנה בתוכנו מרחב אוורירי, שמאפשר רווחה ושמחת חיים הוא קטן, וללא המרחב הזה לא ניתן לקיים תהליך של צמיחה. גם לא של השתרשות. במקרה הטוב, אנחנו מטלטלים כמו אניה בים סוער, חיים מאסון אחד לאחר, מניצחון אחד לניצחון שני, מפתחים חוסן צבאי ומאבדים כל הזמן את החוסן האנושי שטמון בקשר שבינינו לבין עצמנו ובקשר בינינו לסביבה. אם תשאלו אותי, מגיע לנו הרבה יותר מזה. הרבה הרבה יותר.

מה שמדהים הוא שלמרות הDNA השרוט שלנו, הגענו פה להישגים מדהימים וזה חלק מהפרדוקס שלנו. הניגוד, לכאורה, בין אנרגיית היצירה לאנרגיית ההשרדות הוא בלתי נתפס ואולי אפילו יחיד במינו בהיסטוריה של המין האנושי. השאלה היא כמה זמן אפשר לבנות עליו כמתכון לחיים מאושרים. אני לא הייתי בונה יותר מדי כי מתישהו הוא עלול לאכזב. מתישהו היחס בין שתי האנרגיות האלה עלול להשתנות, ולדעתי אנחנו כבר רואים ניצנים של שינוי. זה בא לידי ביטוי בכוחניות הגוברת, בשסעים שמעמיקים והולכים, בחוסר האמון. אותו נרטיב שהתעצב מעצמו במשך אלפיים שבעים ואחת שנה ממשיך להתגלגל באוטומט, גורר אותנו לאיבוד שליטה, במקום שאנחנו נתחיל לעצב אותו. אנחנו זקוקים לנרטיב חדש שיאפשר לנו לחיות פה ברווחה גם אם לא בביטחון מוחלט. נרטיב שמורכב מחיבור חדש לעצמנו ולמי שסביבנו. כדי לבנות נרטיב כזה, יש צורך בחזון. מאיפה מביאים חזון? בואו נחזור לנקודת ההתחלה שלנו ושל האייטם הזה. במילים אחרות, בואו נתחיל בדמיון. כדי להפעיל את הדמיון, אנחנו זקוקים להשראה. מאיפה מביאים השראה כשאנחנו לקראת מערכת בחירות שלישית? אני מקבלת השראה מ"נשים עושות שלום" ומאשה מיוחדת במינה בשם גדיר האני, אשה שבוחרת כל יום מחדש באהבה ובתקווה. מה זה אומר? חכו לחלק ג' בשבוע הבא.​

פתח תקווה, נובמבר 2019

אחת הסיבות שהתמכרתי ליוגה כבר מזמן היא הכוח שמצוי בתרגול התנוחות השונות, כוח שמניע להכות שורשים אל האדמה ולצמוח למעלה כמו עץ. זהו אחד העקרונות של פעילות הגוף נפש המופלאה הזו, שבזכותה גופי מרגיש אחרי כל שיעור כאילו שאפתי לקרבי בלון חמצן. כמו העץ, כשאנחנו מחוברים היטב לאדמה, יש לנו בסיס חזק שמאפשר לנו לצמוח, להיות מי שאנחנו, לפרוח ולתת פרי. לא התכוונתי לעשות פה נפשות ליוגה, למרות שאם כבר הגענו לזה, זו אחת המתנות הכי שוות שאתם יכולים לתת לעצמכם. מה כן? רציתי לגעת בשאלה שמעסיקה אותי לאחרונה והיא האם אנחנו מצליחים לצמוח ולשמור על יציבות ובסיס איתן? ב"אנחנו" הכוונה היא לשמונה מיליון איש שמנסים לחיות חיים שפויים במקום המאתגר הזה המכונה ציון, להרים את הראש מעל המים ולגדל פה ילדים כדי לשלוח אותם בבוא היום לצבא, לסכנה שמחכה להם שם, בתקווה שהם לא יפלו לתוך אחת המלכודות שמתרגשת ובאה עלינו מדי כמה שנים, ומזכירה לנו כמה החיים שלנו כאן רעועים ושבירים.

כיוגיסטית למדתי שכדי לצמוח באמת, יש להכות שורשים, להכין בסיס איתן שממנו תתפתח יציבה בריאה וחזקה, גב ישר ויכולת לקום מדי בוקר עם אמונה, שמחת חיים ואנרגיות חיוביות (השאלה איך מתגלגלים מהמיטה החוצה היא כבר עניין אחר…), אבל אם להיות קצת רציניים, האם היכולת להחזיק את הראש מעל המים היא אכן מהות החיים שלנו כאן? השאלה הזו מלווה אותי לא מעט לאחרונה, מן הסתם בהשפעת אירוע בחירות נוסף המאיים לבוא עלינו לטובה. ככל שהימים חולפים, תחושת הארעיות הולכת ומציפה אותי, הרגשה ששוב אנחנו בדרך לאבד את מה שיצרנו כאן בשבעים ואחת שנה כי אולי כל העסק הזה של הרס, חורבן ותקומה טבוע עמוק בDNA שלנו. לא צריך להיות היסטוריון או גנטיקאי כדי להבין שמכורח הנסיבות, העבר שלנו ובאופן מצער גם ההווה, סובבים סביב גרעין חזק ועמוק שביסודו טמון גן של הישרדות. גן בעל עוצמות נדירות, שלכל אורך ההיסטוריה משכפל את עצמו והופך אותנו למי שאנחנו – עם עתיק שסולק פעמיים ממולדתו ושב אליה כנגד כל הסיכויים בפעם השניה עם בשורת תקומה, תקווה ואמונה נטולת פשרות. עם שצמח מן העפר, שמצא משמעות ונאחז בחיים בדרך לא דרך. שוב ושוב חוזרת על עצמה המילה "שרדנו", ננעצת בחור המנעול כמו מפתח קסמים שמזכיר לנו איזו עוצמות יש בנו. אלא שהמילה הזו מפחידה אותי, כי כשאני שואלת את עצמי אם זה כל מה שאנחנו יודעים לעשות, התשובה היא לעתים קרובות "כן". אולי כי בזה אנחנו הכי טובים. אממה? במובנה החיובי השרדות הינה היכולת להתקיים לאורך זמן למרות המכשולים שבדרך, אלא שהשרדות לאורך זמן מייצרת אנרגיה של פחד ואיום, אנרגיה שגוזלת מאתנו את החיות ואינה מאפשרת להכות שורשים. לא במקרה התקבעה דמות היהודי הנודד כסמל למצבנו הקיומי במשך אלפיים שנות גלות. נדמה שהחיים בצל הפחד לצד גאוות ההשרדות טבעו בנו את היכולת לייצר עוצמות נדירות של קיום בתנאים קשים, אבל מה קרה לשורשים? אלה שמהם אמורים לצמוח עצי העתיד? אשליית התקומה והצמיחה המחודשת שאנו חיים בצילה שבעים ואחת שנה עלולה להתנפץ בפנינו כשנגלה שהעוצמות שפיתחנו אפשרו לנו, ככלות הכל, רק לשרוד ולהצמיח רבי קומות מבלי שנתנו את הדעת על כך שככל שחולף הזמן, נשמטת הקרקע מתחת רגלינו ואנו קורסים לתוך עצמנו.

פעם בשנה אני פוגשת אותה אחרת. לא עם דלי ומגב בקניון, גם לא מעל דפי העיתון. לא שקופה, אלא לבושה לבן, משדרת איזו גאוות יחידה. מתגודדת ביחד עם חברותיה, מדברת בשפתן ושפת גופן אומרת "אני אמיתית ואני כאן".

חג הסיגד, 2019

כן. יש יום אחד בשנה בו היא מוקפת חברות ובנות משפחה, יודעת שהיום הם במרכז, ושביחד עם כל האלפים שמסביבה אי אפשר להתעלם מהם. החג הזה, שפעם חגגו אותו באתיופיה, ושעכשיו הם חוגגים אותו בירושלים, מעצים אותה כי כאן, בטיילת, אל מול העיר העתיקה, היא יודעת שאפשר. שאם את מאמינה במשהו וממשיכה לחלום עליו שוב ושוב, בסוף זה יקרה. והיא שמשחר ילדותה למדה לחלום על ירוסלם, מצאה עצמה יום אחד עוזבת את כפר הולדתה וצועדת עם הוריה ואחיה במדבר, חשופה לסכנה, מתגברת על הקושי ונוטעת תקווה חדשה בליבה. תקווה שאותה קיבלה בירושה מאבות אבותיה, שגם הם חלמו על הארץ הקדושה. הם לא זכו, אבל היא זכתה. תלאות הדרך לא הכריעו אותה, אלא דווקא חיזקו. לא. היא לא קיבלה את הארץ הזו על טס נוצץ. היא היתה צריכה להאמין, לקוות, ללכת בדרך לא דרך, לדעת שחלק מקרוביה שכה אהבה, ידעכו ויאספו אל עמם עוד לפני שתם המסע, ולעולם לא יראו את הארץ הנכספת ביחד אתה. ואז אחרי שצעדה עקב בצד אגודל, התגברה על הקור והחום, הרעב והצמא, העייפות, הכאב והאבדן, הגיע הרגע לו חיכתה. היא עלתה על מטוס והמריאה אל המקום שבו כולם יהודים, שהוא הכי שלה ושלהם. רק שאז גילתה שהוא בעיקר שלהם ושהחלומות היו ורודים מדי, ובכלל כל מה שקשור בצבע הוא עניין נפיץ. נכון, לא לזה ציפתה אבל יש יום אחד בשנה, בכ"ט בחשוון, שבו כולם נפגשים, ממלאים את הטיילת בארמון הנציב, מודים לאלוהים שהם כאן ומתפללים שימשיך להיות עמם. כי בשבילם שום דבר לא מובן מאליו. ואנחנו שהתרגלנו להתהלך פה כמו אדונים, שוכחים לפעמים שהם בעצם הגיבורים. שהיא, בעלה וילדיה הם אלה שבכל יום מתגברים על הקשיים ועל האפליה, מבליגים וחולמים על היום שבו ירגישו, שבחלקת אלוהים הקטנה הזו יש מקום לכל הצבעים.

שוק פתח תקווה, נוב' 2019

היו שם 8 שולחנות ו-16 ספסלי פורמייקה שחוקים. כל אחד תפס לו שולחן. גם אני. השמשיה כבר שכחה מתי הגיעה לשם ולמה, התכנסה למצב חסכוני ועשתה עצמה שהיא לא מכירה בכלל את הטורקי. היא התקפלה לתוך זכרונות הקיץ ואם רק התקרבת אליה, אפשר היה לשמוע את הצירים חורקים מבפנים, מתווכחים ביניהם אם להישאר במצב אנכי. שום דבר שם לא הזמין לשבת, אבל בכל זאת התיישבתי. אולי כי רציתי לדעת איך יסתיים הויכוח ואולי כי רציתי שמישהו יתיישב לידי ויקשיב לקולות שבוקעים מתוכי. זה לא קרה. אולי כי דברים כאלה כבר לא קורים בגילי. אני לומדת להקשיב לקולות בעצמי. להבחין בין נשימה של ציפיה לנשימה של השלמה. הראשונה קצת קטועה, נדחקת בזריזות בין הבטן לסרעפת. השניה זורמת לה לאט ובעצלתיים מהריאות לבית החזה, מחליקה בשקט מתחת לגוזיה. אני מחפשת את זו שמלטפת, ובדיוק אז מתיישב מולי האיש מן הספסל הסמוך, שביקש ממני לפני רגע לא לצלם. "למה לך לצלם אותי?" הוא שואל ומוסיף "אני לא כזה יפה". הוא שולף את הסלולרי ומראה לי תמונה ישנה בשחור לבן של עלם נאה. "את רואה? פעם הייתי יפה, אבל עכשיו…". ואני לגמרי מבינה אותו כי גם אצלי יש איזה דיאלוג לא סגור בין פעם לעכשיו. הוא מתיישב מולי. "איפה זה?" אני שואלת. "בשוויץ" הוא עונה, ולמראה מבטי המשתאה, כי האיש לא נראה אירופאי בעליל, מוסיף "אני מקזבלנקה, אבל שלחו אותי ללמוד בשוויץ". רק ששם הוא לא הבריק, וסופו של דבר שהגיע לארץ ופתח בסטה בשוק שהתפתחה וגדלה לכמה בסטות. "בגלל זה המשפחה שלי לא מדברת אתי כי אני לא מלומד כמוהם. אבל מי בסוף נוסע במרצדס?" הוא שואל וחיוך גדול משנה את פניו. מסתבר שלכל אחד יש איזה פעם ואיזה עכשיו ואם יש לו מזל, גם משהו להתנחם בו ויד שמלטפת.

פיליפ אזולאי, חוף מציצים, נוב' 2019

על המזח בחוף מציצים משוטטת דמות כפופה. מרחוק היא משתלבת בתנועת הגלים, נראית כאילו הרוח מניעה אותה מכאן לשם וחזרה, כמו שקיות הניילון שפזורות מסביבה. מקרוב מתגלה אדם כבן 50. מספיק להסתכל עליו רגע כדי להבין שהוא לא מכאן. כמו כל אלה שמגיעים מעבר לים, יש בו משהו נטול דאגה. קוראים לו פיליפ אזולאי והוא מטולוז. אל המזח הוא נודד כדי להשתזף בעירום "כי לכאן אף אחד לא מגיע" ובין לבין אוסף את הזבל שהותירו אחריהם אלה שכן הגיעו. מבטי המשתומם מעלה חיוך על פניו. הוא כבר רגיל לתופעה. לפעמים מציעים לו כסף, חושבים שהוא הומלס. ל"הומלס" הזה יש דירה על שפת הים, והוא בחופשה בארץ לשבועיים, כי אין כמו הסתיו הים תיכוני כדי לנחם את הנשמה מהחורף האירופאי שממשמש ובא. שקיות הנילון שמפוזרות מסביב מלאות באשפה שאסף. מבחינתו זה הדבר הכי טבעי. זה מה שכל אחד צריך לעשות. הוא עושה את זה גם בצרפת, רק ששם אין הרבה מה לאסוף. אנחנו, לעומת זאת, מספקים לו תעסוקה בשפע. וזה בסדר, הוא לא מרגיש פראייר. הוא עושה את זה באהבה. לא רק היום. תמיד. ואני, שמרגישה קצת אשמה, מציעה לקחת שקית או שתיים לפח האשפה שעל החוף, שמשום מה דווקא ריק. אני מוחה כמה אגלי זיעה ותוהה אם בפעם הבאה שאראה עטיפה מתגלגלת על הרצפה, אתכופף להרים אותה או שארטון לעצמי בחטף ואמשיך הלאה אל הדבר הבא.

עצרת רבין, תל אביב 2019

אחרי שטחנתי את כל האפשרויות במשך יומיים, מצאתי עצמי תועה ברחובות תל אביב בניסיון נואש להחנות את הרכב. כל מכונית חונה שאורותיה דלקו, הציתה בי תקווה שהתפוגגה במהרה כשאורותיה כבו והנהג או הנהגת יצאו מן הרכב במצב קטטוני. העובדה שעשו את הבלתי אפשרי והצליחו לחנות בעיר הצפופה הזו בערב שבו מתקיימת עצרת ענקית, לא הספיקה לתת את אותותיה עדיין וסימני הטראומה ניכרו על פניהם. אחרי כשעה של חיפוש חניה הגעתי למסקנה שהובסתי והגיע זמן להיכנע, לארוז את האופטימיות המופרזת שלי ולחזור צפונה. מעולם לא קינאתי כל כך בהולכי הרגל שהציפו את הרחובות וצעדו בהבעה זחוחה לעבר הכיכר. אחרי שסיימתי לקלל ולחבוט בעצמי, נאלצתי להודות שהפיתרון היחיד הוא לוותר על תרומתי הצנועה להצלחת האירוע, להודות שאכלתי אותה פעמיים כי גם הדייט לא היה משהו ולוותר אחת ולתמיד על נסיונות ההתעיילות הכושלים שלי. טוב, אולי לא אחת ולתמיד, אבל היה ברור ששתי ציפורים במכה לא עבד לי הפעם. כל תל אביבי היה אומר לי את זה, או כמו שאמר הדייט שהגיע לפגישה ברגל "איזה תל אביבי מזיז את האוטו בערב כזה?"

למרות שכבר גמלה בי ההחלטה לשוב על עקבותי כלעומת שבאתי, משהו בתוכי רצה להאמין שיש סיכוי. שהעיר הזו לא לגמרי עויינת. בעודי חולפת בכעס על פני רמזורים מתחלפים בעצלתיים ורחובות עמוסי מכוניות, שאלתי את עצמי למה היה לי כל כך חשוב להגיע לעצרת הזו. מה היא בשבילי? ודווקא אז קרה הבלתי יאומן. במרחק לא רב, נגלה לי משהו שנראה כמו מרווח בין שתי מכוניות. לא כזה שמשמש ליציאה מחניית בניין ושכל מטרתו היא להטעות מחפשי חניה נואשים, אלא אחד אמיתי כזה, שמסביבו לא התנוסס שום שלט. רק נהגים שעברו מסכת כזו יבינו מהו אושר אמיתי. כזה שמציף אותך וגורם לך לחייך חיוך אדיוטי גם אחרי דייט מאכזב. וכך, בעודי צועדת על אבן גבירול, עלתה בראשי עוד שאלה: האם הייתי צריכה להתייאש ולוותר כדי למצוא חניה? ועוד אחת שקרובה לכיכר.

לפעמים כשאנחנו בלחץ, נחושים להשיג את מטרתנו, משהו באינטואיציה הבריאה שלנו משתבש. ואילו רגע הויתור נושא בחובו מטען של שחרור. זה דומה למצב שבו אנחנו מנסים להיזכר במשהו חשוב, אבל האסימון נופל רק לאחר שויתרנו. במילים אחרות, יש איזה שפע ביקום אבל הוא נגיש לנו רק כשאנחנו מוכנים להיות מאושרים גם בלעדיו, ולקבל את זה שאנחנו שלמים גם כשחסר. לאן כל זה מביא אותנו?

אני לא באה לטעון שקיים קשר בין מצב החניה העגום בתל אביב לבין הסכסוך המתמשך עם הפלשתינאים (שניהם, מן הסתם, לא יפתרו במהרה). הקשר הוא ביחס שלנו לרעיון השלום כמגלם את השפע שלו אנחנו מייחלים. מורשת רבין, שהסתמכה על העדפת חיים שפויים בתוך ארץ קטנה יותר מתוך הבנת ערכו של הויתור, כמו גם מעשה הרצח עצמו, הותירו את העם משוסע מתמיד. בקרב השמאל התחושה היא שלולא רבין היה נרצח, היינו חיים היום את השלום המיוחל ושהימין אשם בחוסר הביטחון באזור. בקרב הימין רבים יגידו שרבין היה מוכן לסכן את שלומנו ובטחוננו תמורת הסכמי שלום, וכי ותרנותו של השמאל מביאה אותנו לכדי סכנת קיום. אבל האמת היא, כנראה, איפה שהוא באמצע. מהו האמצע הזה? אותו מקום שבו נוכל להכיל את השונות הזו, נוותר על צדקתנו כמתכון לחיים בטוחים ונמצא מכנה משותף. רק כשבשני המחנות יבינו שהשלום היחיד שיקום פה הוא פרי עבודה משותפת ואמיתית בין שני צידי המפה הפוליטית, כשנהיה מוכנים לקבל אחד את השני גם בלעדיו, רק אז הוא יתחיל לנוע לכיוונינו.​

טקס שמחת תורה במושב עמיקם, תש"פ

כשאתה ילד, חדר דחוס באנשים שנעים במעגל עם חבילה גדולה ונוצצת ביד יכול להיות הכל. אפילו המערה הסודית של חסמבה. העובדה שהם ממשיכים לנוע במשך חצי שעה באותו כיוון בלי להתבלבל, רק מעידה על חוסר היצירתיות שלהם. מישהו קבע שצריך לנוע נגד כיוון השעון, וכולם אחריו. העובדה שכולם מזיעים ונתקלים אחד בשני, לא מפריעה להם לשיר ולהשמיע קולות שמחה, כאילו לפני רגע התחיל לרדת שלג והבחינה בחשבון בוטלה. כלומר, המבוגרים מגיבים למה שמצפים מהם, כשבעצם הכל עניין של חיבור מחייב ומשעמם בין תאריך, מקום, שעה והבטחה להוריד את הכרס אחרי שבמשך שבועיים הבנאדם טחן כל פחמימה אפשרית, נשבע שאחרי החגים יוריד את הכל, גם את ה-5 ק"ג שהעלה בחופשה האחרונה לבורגס.

מנקודת מבטה של מי שמזדהה עם הילד בתמונה, לא פעם נדמה לי שאנשים מוכנים לעשות הכל כדי להיות חלק מאירוע, שבו כולם נכנסים לטרנס חגיגי מתיש ונטול פרופורציות מבחינת הקשר בין סיבת קיומו לבין תוכנו, בעיקר כשהמנגינה חוזרת על עצמה בלופ אינסופי. אז נכון שטקסים הם הדרך שלנו להרגיש שייכים, לדעת שאנחנו לא לבד ושיש משהו גדול וחזק מאתנו. אבל לפעמים אני מרגישה שהטקסים לכשעצמם לא מספיקים. כמי שרגילה לעמוד מן הצד ולהתבונן בדברים, למדתי שהרגשות הכי אמיתיים עולים וצפים בנו דווקא כשאנחנו בוחרים לא לקחת חלק, אלא להיות במקום שמאפשר להתרחשויות להיות שם, ולהקצות להן את המקום הקטן או הגדול בתוכנו, תלוי מה נכון לנו באותו רגע, בין כל הדברים שאנחנו מרגישים.

זה לא שאני נגד טקסים, אני אפילו די בעדם. אלא שהייתי שמחה אם בכל טקס היה מקום גם לדברים לא צפויים. מקום לעולם האמיתי שלנו ולא רק לעולם שאנחנו אמורים לחוות. איך משלבים בין שני העולמות האלה שכביכול עומדים בסתירה? נדמה לי שדווקא היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מצאו את הדרך, ואם לא את כולה לפחות חלק ממנה. אולי כי בהן יש יותר מקום לאדם כפרט.  זה השילוב המתבקש, לא משנה במה אתה מאמין. יכול להיות שבזה הרגע המצאתי מקצוע חדש? אם כן, אני בטוחה של"מנהלי הטקסים" של העתיד  יהיה הרבה מה ללמוד מילדים.

אילן בסניינו, זכרון יעקב, סוכות תש"פ

כשהבנתי מה נדרש על מנת שסוכה תיחשב כשרה, אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאין על היהדות בכניסה לקטנות. או כמו שאבא שלי נוהג לומר "מתעסקים בשטויות". מסתבר שלבנות סוכה כמו שצריך זה עניין למהדרין. אלא שהדיוטה כמוני, שמשוטטת עם מצלמה ורואה סוכה שמזרון כעור שרוע על גגה ממלמלת לעצמה: "נו, מצאו דרך לסתום איזה חור שלא ירד עליהם גשם. יכלו לפחות למצוא משהו קצת יותר אסתטי". הצצה פנימה מגלה שהסוכה מדוגמת. מקושטת מהמסד עד הטפחות בשרשראות צבעוניות, נוצצים ותמונות מסורתיות. "ככה זה ישראלים", אני שחה שוב לעצמי. "לא יחשבו על הפרטים הקטנים. מבפנים הכל יפה, אבל מבחוץ יהיה מה שיהיה". ובעוד אני מנהלת שיחת חולין עם עצמי על אסתטיקת הלבנט, מזמין אותי בעל הסוכה פנימה. במבט יסודי יותר מתגלים  גם מקרר, פלטה חשמלית, כלי בישול. בקיצור, כל מה שבני ישראל לקחו אתם כשיצאו ממצרים. קוראים לו אילן בסניינו. כבר יותר משלושים שנה הוא בונה סוכה ולא פספס אף שנה. "גם במלחמה", הוא מדגיש.  "נכון" מאשרת יולנדה אשתו. הסוכה הענקית, שיכולה להכיל את כל דיירי הבניין, מציתה את דמיוני. "הערב תשבו פה, כל המשפחה?" אני מתעניינת בשמץ קנאה. הוא מסתכל עלי בהשתוממות מעורבת ברחמים, ואני קולטת שכרגיל אני בDelay.

"מחר שמחת תורה, נכון"? הוא מסביר לאט ובסבלנות כאילו הייתי עולה חדשה או פעוטה. אני מהנהנת.

"אז היום ערב שמחת תורה".

אני נוטה להסכים, אלא שעדיין איני מבינה. הבעתו המתחלפת מרחמים לחשד אומרת: אייי אייי, מה נפל עלי, אבל הוא לא מוותר.

"אז כבר לא יושבים בסוכה למה סוכות נגמר. כלומר, אפשר לשבת בסוכה אבל רק אם היא פסולה".

"למה לפסול?" אני משתוממת. "מה רע בסוכה כמו שהיא?"

 "כי לפי המצווה אין לגרוע ואין להוסיף. אז אם רוצים לשבת בסוכה, צריך לפסול אותה".

"איך אתה פוסל אותה"?

הוא מצביע על הגג. "את רואה את המזרון?" בטח רואה. אפשר שלא להבחין בעיטור המקורי?

"ככה פוסלים". אני מסתכלת עליו בהבעת אי אמון, חיוך מגחך מתגנב לזווית פי. מה הקשר בין המזרון לפסילה?

"הסכך צריך להיות עשוי מחומרים מהטבע, אבל המזרון עשוי מחומרים שלא מהטבע, נכון?" לא חשבתי על זה, אבל כן.

"אז עכשיו היא כבר פסולה. ואפשר לשבת בה".

מסתבר שהמזרון שרק לפני רגע קיבל העלאה בדרגה כאוטם עמיד במיוחד, מורד בזה הרגע בדרגה (או שמא מועלה שוב) ומתגלה כשומר הסף מפני חילול מצוות הישיבה בסוכה כשרה לאחר סיום החג, בבחינת אינו גורע ואינו מוסיף. וכך, שוב מתגלה היהדות במלוא הדרה ודקדקנותה ביכולתה למצוא פתרון מבריק לכל סוגיה. הסוכה הקדושה שבה ישבת שבעה ימים תאבד את קדושתה בדיוק בתום שבעת ימי הקודש ממש כמו שהעלמה היפה והזוהרת שהגיעה בכרכרה לנשף, תחזור להיות סינדרלה בחצות הליל. עכשיו, כשאני משועשעת מהמזרון שנזרק על הגג כדי שניתן יהיה לשבת בשקט בסוכה, מחלחל אלי משהו מחוכמת היהדות. ההפרדה החדה בין מה שהוא ייחודי וטהור לבין מה שהוא רגיל ויומיומי, על אף שהיא נראית לא פעם מלאכותית ואפילו טפשית, מכוונת לייצר בתוכנו שני מצבים: האחד בו אנו חיים על אוטומט, פועלים ויוצרים מבלי לחשוב יותר מדי, בעוד שבמצב של קדושה, אנחנו עוברים ממצב אוטומט למצב מכוון קשב, מצב שבו אנחנו מודעים יותר לעצמנו ומרוכזים בתחושותינו. במצב שכזה עולמנו הפנימי מתרחב ומתחבר לאוירה, למה שיש לנו, לעבר, למה שהיה לנו ולמה שלא היה. ארעיותה של הסוכה אמנם לא תיעלם כשהמזרון על הגג, אבל הכוונה או דרגת החיבור הפנימי שלנו לארעיות זו תשתנה. כך לפחות זה אמור להיות. נכון שזה לא תמיד עובד בדיוק לפי הספר, אבל לפחות יש הכוונה. בדרך החוצה אני מבחינה במגבר הענק שבכניסה. "מה עם זה? עשיתם פה דיסקוטק?" אני שואלת. אילן מחייך.

"זה בשביל שיהיה שמח" הוא עונה.

"חתיכת מגבר, אה? לא הביאו לכם משטרה?"

"הביאו. נו, אז מה? הזמנו את השוטרים לסוכה".

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית, אום אל פחם

השעה היתה קצת אחרי שש. כולם התפזרו, לא שהיו הרבה. רק כמה עשרות. השמש שקעה מעבר לגבעה ורק בחור אחד המשיך לשבת על הגדר. נראה היה כאילו הוא ממתין למשהו… או מישהו. הוא נראה מכונס ושקוע בתוך עצמו, מביט לאיזו נקודה רחוקה. מבטו העצוב וישיבתו הכפופה סיפרו את מה שהתרחש פה אתמול, השבוע, מזה שנים. חיכיתי מספר דקות לפני שפניתי אליו. שאלתי אותו אם הכיר את הנרצחים. כן. הוא הכיר את מוחמד מעארה שנרצח לפני מספר ימים. "בחור באמת מקסים, נשמה טובה". ואתמול נורה מחמוד אגבאריה באום אל פחם. גם הוא קרבן של חיסול חשבונות בחברה שסובלת מאלימות שהולכת וגואה.

קוראים לו אייס. הוא השתתף בהפגנה שזה עתה הסתיימה, ויודע לספר לי על 75 קרבנות פשיעה מתחילת השנה, מתוכם 11 נשים. אום אל פחם הפכה למקום שמפחיד להסתובב בו. "מה אתה חושב? זה יעזור?" אני שואלת אותו. "מה אני יכול לעשות?" הוא עונה בשאלה. "להישאר בבית?" הוא בא לכאן כדי למחות ולומר שהבעיה שלהם היא לא רק שלהם. שהגיע זמן שיתחילו לספור אותם. שהחיים שלהם שווים יותר מכתבה של שתי דקות בחדשות.

אנחנו אוהבים לנגב את החומוס שלהם, בעיקר כשהוא מוגש עם פיתות חמות ושפע סלטים צבעוניים שמענגים את החיך. אבל כשמדובר באלימות שגובה קרבנות חפים מפשע, יש תחושה שזה קורה "שם", "אצלם", מעבר להרי החושך. כשהידיעה על עוד רצח בכפר ערבי בוקעת מהמרקע, אנחנו מעדיפים להחליף ערוץ. אפילו הפרסומת ההיא לקפה שכבר טחנה לנו את האזניים עדיפה. מה לעשות, שיהרגו אחד את השני. "ככה זה אצלם. לא תשני אותם" אומר לי השכן שבדיוק נכנס לשאול אם אפשר לשאול קצת חלב. "הילדים גמרו הכל".

כל אחד והבעיות שלו, אבל האמת היא שזוהי בעיה של כולנו. ראשית, כי זו הדרך היחידה להפוך מחברה שסועה של "הם" ו"אנחנו" לחברה שפויה יותר שדוגלת בערבות הדדית. חברה כזו הרבה יותר קשה לתמרן ולהפחיד מלמעלה כי יש בה חוזק, לכידות וערכים משותפים. שנית, כי בעיית האלימות היא כבר מזמן לא בעייה של החברה הערבית. העובדה שלמשטרה נח להציג את זה כך, אינה אומרת שאכן כך הדבר. תופעת האלימות שהתחילה בנקודה אחת, תפשוט במוקדם או במאוחר גם לחלקים אחרים ותהפוך לנגע הרסני. דוגמא לכך היא מספר הנשים שנרצחו בישראל מתחילת השנה, כשהאחרונה שבהן היא מיכל סלה עליה כתבתי כאן בשבוע שעבר.

הגיע זמן שנפסיק לחשוב במונחים של "הם" ו"אנחנו", "אצלם" ו"אצלנו", ונתחיל לחפש את המשותף, את הנקודות בהן אנחנו יכולים לתת יד ולצעוד ביחד לקראת עתיד טוב יותר כי מגיע לנו אחד כזה. הגיע זמן שנתייחס לבעיות שלנו כנקודת פתיחה לאפשרות להקים פה חברה חזקה ששמה לנגד עיניה את ה"ביחד" לפני שהיא רואה את ההבדלים, כי כמו שאמרו הצ'יליאנים: The People Together Will Never Be Defeated".

כל הכבוד לאנאבל פרידלנדר מזכרון יעקב, מנאל קראמאן מאום אל פחם, נאדיה יונס מעארה, אורנה אשכנזי מקיסריה, ענת נגב מכרמי יוסף, נילי שחר ממצר ותהאני טמיש מאום אל פחם, שהגיעו אתמול לנחם את המשפחה האבלה ועמדו זו לצד זו עם שלטים בעברית ובערבית בהפגנה באום אל פחם – כולן מ"נשים עושות שלום". אני מקווה שבעקבותיכן יבואו עוד כי ככה מייצרים תקווה. בדרך חזרה לאוטו קניתי כנאפה וידעתי שהדרך עוד ארוכה אבל לא בלתי אפשרית. 

אשה, רח' צלאח א-דין, ירושלים

בשבוע האחרון ניסיתי לעכל, ללא הצלחה. ניסיתי להבין אבל ככל שקראתי יותר, הרגשתי יותר אבודה. קמתי כל בוקר עם תחושה שחלמתי משהו רע. מול עיני הופיעו שוב ושוב פניה ופניו. גם בלילה, לפני השינה שמיאנה לבוא.

השיחה הגיעה בדיוק לפני שבוע ממכר משותף. השעה היתה 11 ומשהו בלילה. "אחות של לילי נרצחה". ארבע מילים שלמרות שלא הצליחו לחלחל, הרעידו את האדמה. התיישבתי, אבל גם המיטה לא ממש תמכה. געיית הפרות מן הגבעה הסמוכה פלחה את הדממה הלילית ונשמעה לי, בפעם הראשונה מאז הגענו לעמיקם, כמו זעקה.

הכרתי את מיכל ממפגשים חטופים אצל לילי, חברתי מבית זית. לפני כמה חודשים, כשעמדנו לעזוב את המושב, מיכל ואלירן באו לראות את הדירה. שוחחנו על הבית ועוד כל מיני שטויות וחשבתי לעצמי, בשמץ של קנאה, שכך נראה זוג צעיר ומאושר בתחילת דרכו. שמחים בדירה המצ'וקמקת והעלובה כי זה מה יש והעתיד עוד מחכה.

הם לא שכרו את הדירה, אלא עברו לרמת מוצא הסמוכה. כך סיפר אלירן, כשפגשתי בו ביום הבחירות בכניסה למועדון הותיקים בבית זית. הוא נראה מחויך כדרכו. עמדנו וקשקשנו כרבע שעה עם רפי, איש הביטחון, על בתים, מחירים ומעברים רק לא על שינויים. שום דבר במבטו הנינוח לא ניבא את האפשרות שאי שם בפנים משהו גועש ועומד להשתנות בעוד שלושה שבועות. האם עמדתי ליד הר געש שעומד להתפוצץ? הרי געש נותנים סימנים על התפרצות קרבה. יכול להיות שבני אדם לא?

ההלם הראשון הפך לכאב שמתוכו עלתה שוב ושוב אותה שאלה: האם הטוב יכול להתהפך ברגע ולהתגלות כמפלצת איומה? במי אפשר לבטוח ולתת אמון ומאיפה יגיע הרצח הבא? ובכלל, מה אנחנו יודעים על מי שלצידנו? האם, כמו שאמרה לילי אחותה, זה יכול לקרות אצל כל אחד?

כל מי שאהב יודע שאהבה יכולה להפוך בן רגע לכעס נורא. אותה אנרגיה חמימה ונעימה יכולה להפוך ללבה רותחת ברגע של כאב או פגיעה. המטפל שלי, דוד אטון, אומר שמקור כל הבעיות שלנו הוא בכאב. כאב שלא נתנו לו מקום, שלא נשמנו לתוכו, שלא אפשרנו לו להיות חלק מאתנו. מגיל צעיר מלמדים אותנו להדחיק את הכאב כי הוא מכוער, הוא לא נעים לסביבה. הכאב המודחק נצרב אי שם בגוף ובנשמה, הופך לאבן כבדה שחוסמת את הצ'י, את אנרגיית החיים. ואולי לפעמים גם מבקש לחסל את כל מה שסביבו. זו בעצם הסיבה שנשים נרצחות ע"י בני זוגן ולא להיפך. כי גברים חונכו לא לחשוף כאב או חולשה. הם חונכו להיות חזקים ואמיצים ללא מורא. רק שלפעמים משהו בפנים לא יכול לשאת את הקושי והופך לסבל נורא. אני שואלת את עצמי אם מאחורי החיוך של אלירן הסתתר כאב שחיפש דרך החוצה ולא מצא מוצא עד שהפך למעשה זוועה? האם היה שם משהו שלא ידע לומר? מתי התהפך הכל? האם בן רגע או שמשהו נבנה בהדרגה?

השבוע הזה הביא אתו כל כך הרבה שאלות וכאב. רצון להבין, לפענח, לשמוע, לדעת מה קרה. אולי הפרטים יפיגו את הכאב, את הבהלה. אבל גם כשנדע, הכאב יהיה בלתי נסבל. מה שנותר לנו, אלה שחיים כאן על האדמה, הוא ללמוד מהטבע, אבל להיות טובים ממנו ולבקש עזרה. להתריע כמו הרי הגעש ורעידות האדמה. לתת מקום לכאב, לראות בו כלי בדרך לריפוי ולהחלמה. לשתף, להשמיע ולדעת שהוא לא חולשה. הוא הדרך של הנפש לעזור לנו להתחבר ולמצוא את הדרך למי שאנחנו רוצים ואמורים להיות. החיוכים והשמחה ברשתות החברתיות הם לא פעם כיסוי למשהו אחר, פחות נעים, שהיינו רוצים לספר אבל חוששים, מתביישים או לא יודעים איך. אולי כי נדמה לנו שאנחנו היחידים שנושאים איזה כאב, כשבעצם ההיפך הוא הנכון. כולנו נושאים משהו עצוב בנשמה.

אור עקיבא, אוקטובר 2019

הוא נולד לתוך זה. ככה לפחות הסביר לי. אף פעם לא חשב שאפשר לעשות משהו אחר. הוא העביר כאן את ילדותו, עזר להורים, למד את העבודה עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב. הוא התבגר כאן, בילה פה את נעוריו, הפך לאיש וירש את העסק. תמיד היה מוקף תרנגולות. לא, זה בכלל לא מגעיל אותו. כל החיים שלו פה. גם הבן עובד אתו. דור שלישי. אני מסתכלת עליו ומסרבת להאמין שבילה פה את כל חייו. אני בקושי מצליחה להיות פה דקה. אני שואלת אותו אם אין לו סיוטים בלילה. "מה פתאום?" הוא צוחק וחוזר לעמוד מאחורי הדוכן. הימים שלפני כיפור עמוסים ואין לו זמן לדיבורים. קוראים לו חי. הבטחתי לשלוח לו תמונה.

אני בוחנת אותה ותוהה. המראה המוקפד שלה לא מתיישב לי. היא לא דומה לאנשים האחרים שמחכים פה. בלונד צבוע  מסורק בקפידה, איפור שנמשח בתשומת לב לכל פרט. נכון, אפשר היה לוותר על קצת צבע. גם ככה המקום צבעוני מדי. שטויות, היא נראית נחמדה. מכנסי סאטן שחורים שמבליטים גזרה לא רעה בכלל לגילה. תכשיטי זהב שמנצנצים בעיניים כשהיא עומדת בזווית הנכונה. הבעת פנים נשית ונעימה. מה, לעזאזל, מביא אותה לכאן? אני מעיזה לגשת ולשאול. מבחינתה אין מקום לשאלה. בכל יום כיפור מבחינתה. למה? כי היא פשוט מאמינה. התמיהה על פני מעלה חיוך על פניה. "זה לא עניין של הגיון", היא מסבירה. "ככה אני מאמינה".

"תגידי, את לא מבינה?", מזדעק העובד שמסתובב עם צינור מים. "נגיד שאת חולה. מה עדיף שתמותי מהמחלה או שהתרנגולת תמות?" אני שותקת כשהוא שוטף את הרצפה. "ברור שהתרנגולת" הוא עונה. "אל תגיד לי ש…" אני מנסה. "אני אומר לך" הוא עונה ומוודא שהרצפה נקיה. האשה עם הבלונד והתכשיטים מסתכלת עלי בעצב מהול בדאגה. עוד מעט יגיע תורה.

חוף גבעת אולגה, ספטמבר 2019

במבט ראשון חשתי חמלה. על הלבוש המסורבל והבד העבה, על השרוול הארוך, על כך שאינן יכולות ליהנות מהים. במבט שני הן היו שקועות כל כולן בחווייה כי לא כל יום מגיעים מקלקיליה לאולגה, גם אם מדובר רק בחצי שעה נסיעה. הן הביאו אתן את האופנה המקומית, את מה שמוכר, את מה שחונכו עליו ומה שהורגלו אליו. את כל מה שאולי היו שמחות לפשוט, אם רק היה לכך אישור. ואולי לא כי הן לא נראו אומללות. בעצם הן נראו די מאושרות מעצמן, מהמים שליחכו את כפות רגליהן, מצילומיהן שנבטו אליהן ממסך הסלולרי. הן נראו לא פחות נשיות מבר רפאלי בבגד ים.

שאלתי פעם מישהי שצילמתי, באיזה בגד היא מרגישה הכי נשית. תשובתה הפתיעה אותי: "לא משנה איזה בגד. אני תמיד מרגישה נשית". גם בטרנינג ונעלי בית? שאלתי. "כן", ענתה. גם עכשיו לא נעים לי להודות שנתפסתי לא מוכנה. הורגלנו להשקיע את מיטב כספנו וזמננו באינספור פריטים, חומרים, ניתוחים והזרקות כדי להיראות נשיות ומושכות. כדי להיות ראויות. כדי למצוא חן בעיני עצמנו כשאנחנו מסתכלות במראה, וכדי שהסביבה תאשר את נשיותנו. זה היה מזמן, אבל מדי פעם כשאני מהרהרת במושג הזה שפושט ולובש צורה, תרתי משמע, תשובתה מהדהדת בין מחשבותי שוב ושוב. כנראה משום שאז, באותו רגע היא פרצה איזו חומה עבה ששכנה בתוכי. ומאז החומה הזו כבר לא מה שהיתה. וגם אני לא.

השבוע, בחוף אולגה, סוף הקיץ נראה מושלם מתמיד כשהחמלה שלי פגשה את נשיותן. הנאתן ממגע המים והחול, מהשמש, ממשב הרוח, מקצף הגלים ומחברתן סדקה שוב את החומה, שממילא כבר נמכה ונחלשה. הן לא היו זקוקות לשום אישור או תזכורת. המים, השמש והחול הספיקו. העובדה שבד עבה וגס הפריד בין עורן לגלים, לא הפריעה להן לחגוג את הרגע ואת כל מה שהים מציע. גם אם היה לי קשה לקבל את זה, נאלצתי שוב להודות שהיכולת לקבל וליהנות ממה שיש היא סוד האושר.

בחירות ספטמבר 2019, קרית מנחם, ירושלים​

בוקר ה-17.9 תפס אותי לא מוכנה. בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי על עצמי וחשתי בושה. אני, שתמיד ידעתי למי להצביע, שדעותי המוצקות התגבשו לאורך זמן, מתוך ידע, קריאה, דיונים מרתקים עם חברים וקצת משעממים עם עצמי שלא לדבר על כמה וויכוחים חסרי תוחלת עם שכנים, אני לא יודעת מה לשים. להגנתי מלמלתי שהייתי חודשיים בארה"ב ובינתיים מפלגות ואנשים השתנו, התפצלו, התאחדו ונעלמו כי זה המזרח התיכון. עשיתי גיחה קלה לחו"ל וכשחזרתי וגיליתי שסתיו כבר לא פה ואורלי כבר לא שם ושקד הזריזה הזיזה עניינים. אז קודם כל, כל הכבוד לשלושת הנשים האלה שלא מוותרות ועושות הכל כדי לקדם את הדברים שהן מאמינות בהם. אבל היי, מה עם קצת יציבות?

האמת היא שהרגשתי עייפה. כל מי שדיברתי אתו נשמע מותש. כמה אפשר עוד להתעסק בכן ביבי לא ביבי או רק ביבי, בכן תהיה קואליציה או רק גוש חוסם. יש משהו מתיש במקום הזה שמסתובבים בו כל כך הרבה יהודים באי שקט שמזכיר כיתת חינוך מיוחד ללא ריטלין. לרגע רציתי לחזור לארה"ב. שם יש רק שתי מפלגות גדולות שלא השתנו כבר מאתיים ומשהו שנה, שעושות רעש גדול במשך חצי שנה ואז יש שקט לארבע שנים. אצלנו לעומת זאת, ארבע שנים איכשהו מתכווצות תמיד לשלוש (במקרה הטוב), בין לבין הן מאיימות להתפרק, לפרק להתאחד או לעבור איזו מוטציה אחרת שתטלטל את המערכת מחדש ותזכיר לנו איך זה לגור במקום שבו כולם (או הרוב) יהודים.

מודה, איך שנחתתי בביצה הים תיכונית שלנו, הלכה לי כל הרעננות שאגרתי באמריקה ובמקום זה הרגשתי ליאות ומבוכה. מה שהיה ברור לי לפני שנסעתי, כבר לא היה ברור בכלל, שלא לדבר על זה שבינתיים ביבי הספיק לחרוץ את גורלם של עוד כמה נדבכי דמוקרטיה. הבנאדם לא רוצה לנוח קצת בקיץ? מסתבר שלא. נראה היה שגם חברים ומכרים מסתובבים עם סימן שאלה ותוהים איזה פתק לשלשל. האם הקרקס שמתנהל כאן לאחרונה הפך את כולנו לחבורת שורדים שלא מסוגלים לגבש דעה?

ואז זכרתי שאולי זו אחת הסיבות שאני אוהבת את המקום הזה, כי שום דבר בו לא מובן מאליו. ותוצאות הבחירות מוכיחות את זה. אז באחר צהריים מנומנם של שלישי השבוע, בשכונה ירושלמית שתושביה התנהלו בעצלתיים אל הקלפי, כשהבחנתי בפעיל ימינה מנמנם בעמידה על הלחי של גנץ, נזכרתי במאמרו של הרב ליאור אנגלמן, שקראתי יום קודם, בשם "אנחנו ביחד לעוד הרבה שנים"*. מה שהוא אומר בקיצור הוא שכולנו תלויים זה בזה, גם אם לפעמים נראה שהיינו מוכנים להרוג אחד את השני בקרב על האמת. ממליצה בחום לקרוא. וגם להרהר ולהפוך ברעיון הזה, כי לאף אחד אין בעלות על האמת כאן. ועד כמה שזה נשמע קשה ובלתי אפשרי, לכל אחד יש משהו לתרום לארץ הזו ולאבולוציה שלה, גם אם לרגע הוא נראה כמו מוטציה לא רצויה. מה לעשות, אנחנו לא כמו אחרים ולעולם לא נהיה אמריקה. תמיד נהיה יהודים, שונים, וכחנים וקצת תככנים. תמיד נייצר סימני שאלה. זה מה שמייחד ואיחד אותנו לאורך ההיסטוריה. זה לא אומר שלא נוכל לחיות כאן ביחד. להיפך, זו יכולה להיות נקודת החוזק שלנו אם רק נלמד איך עושים את זה.

" הכתבה מופיעה בגיליון האחרון של "קרוב אליך", גיליון 289, פרשת כי תבוא. למי שמעוניין לקרוא את המאמר (מומלץ), אשמח להעביר צילום בווצאפ.

קמפ "רמה" ניו אינגלנד

לפני שנה הגעתי למסקנה שבגילי המופלג הגיע זמן לעשות כל מיני דברים שלא עשיתי כשהייתי צעירה. למשל, להסתלק מהשטח (הקיץ הישראלי או עונת המלפפונים, מה שתבחרו) לחודשיים, להפסיק לבשל בשישי בקביעות, להתעלם מהרעיון שתמיד צריך להיות אוכל במקרר, לפתוח דלתות חדשות ולדעת ששום אסון לא יקרה אם אגלה שטעיתי. וכך מצאתי עצמי משתעשעת ברעיון שניסע שנינו (בני ואני) למחנה קיץ בארה"ב, אחרי שאחד מתלמידי סיפר לי על כך. הצד ההרפתקני שבי, שהיה רדום למדי בשנים האחרונות (ובעיקר לאחר שהפכתי לאם) החל להתעורר ויצרתי קשר עם מחנה Ramah  בניו אינגלנד. מה זה אומר תכלס? לאמריקאים יש מסורת לפיה כל קיץ ההורים מסלקים את הילדים מהבית. קוראים לזה "מחנה קיץ" אבל תכלס זו הזדמנות לעשות לילדים טרנספר למקום שנמצא רחוק מהבית, ולהרגיש שוב כמו זוג צעיר וחסר דאגות. הילדים מצידם מבסוטים בדרך כלל ומשתפים פעולה, ואם לא, יש כל מיני דרכים לשחד אותם או להזכיר להם שהאפשרות האחרת היא לבלות אצל הדודה במושב בבקעה ולחלוק אתה את עבודת האדמה במקשה בחום של 45 מעלות. כדי לא לייגע אומר שאני בחרתי באפשרות הראשונה והעובדה שניסע לארה"ב 10 ימים לפני סוף שנת הלימודים גרמה לאור להצטרף בשמחה, על אף העובדה שהעדיף להעביר את הקיץ במחנ"ק ובקייצת של הצופים (לך תבין ילדים). כתוצאה מכך, שנינו נמצאים עכשיו בקמפ Ramah New England, חולקים חדר קטנטן עד שניפרד ביום שלישי, כשאור יצטרף לקבוצת החניכים בני גילו ואני אתחיל ללמד צילום. בינתיים זו הזדמנות לעשות מחקר קטן ולא לגמרי מועיל על חיים משותפים ב-9 מ"ר, לגלות שזה לא מוביל לשום מקום ולקבל פיצוי מהטבע הקסום שמקיף אותנו.

כאן אני נפרדת מכם לחודשיים. דיוקן מקומי שעלה עד כה לרשת מדי יום חמישי יוצא לחופשה קצרה. אחזור אליכם בספטמבר, בסוף הקיץ. מבטיחה לעדכן מדי פעם על קורותינו  ומעללינו בניכר. מאחלת לכולכם קיץ מושלם או לפחות נסבל.

רפאל ובוניטה, מצעד הגאווה, תל אביב 2019

כשתל אביב מדברת גאווה, משהו מתפוצץ לך בפנים. בניגוד לירושלים, אחותה הצנועה, כאן הכל נמכר באריזה מבריקה. החיוכים ההוליוודיים הופכים כל אחד לשחקן פוטנציאלי, סטאר ליום אחד. הצבעוניות שמטפטפת מכל עבר מתחילה להרגיש דביקה, בעיקר כשהשמש יוצאת מאחורי העננים ונדמה שגם היא חלק מהשואו, מה גם שאגלי זיעה ראשונים מתחילים לבצבץ על המצח והלחיים המאופרים של רב החוגגים. היא גם הראשונה למחות על הצפיפות המחניקה וחוזרת במהרה אל מקומה הבטוח מאחורי העננים. מוצרים עתירי גאווה וגוונים נמכרים בדוכנים, וכולם רוצים לדבר אתך על איך נראים החיים אחרי. אפשר להבין אותם. יש משהו נורא בלהיות כלוא בתוך עצמך. אפשר להבין את רפאל שהיה פעם בחורה או את כפיר שנישא לאשה. תחושת הניצחון היא עצומה ברגע שאתה זוכה לממש את עצמך. ברגע שאינך נכנע עוד לחברה שמכתיבה לך מי אתה. כי זה לרוב הקשר בין הפרט לחברה. החברה שואפת לסחוף אותך אתה בזרם המוכר, להכניע אותך כדי להמשיך לנוע בבטחה, ואילו אתה אמור להרים מדי פעם את הראש ולזעוק את ייחודך. וזה בעצם מה שכולנו רוצים. להיות מיוחדים ושונים, אבל עדיין להתקבל ולהיות אהובים. ומסתבר שבמציאות של המאה ה-21 זה עדיין לא מובן מאליו. הבעיה היחידה היא שלקראת צהריים כולם מתחילים להיראות קצת דומים עם כל המותגים הצבעוניים והחיוכים הבשרניים. ואני חושבת שמה שבאמת חסר לי פה עכשיו זה מישהו אמיתי, שלא מחייך למצלמה. שידבר לא רק על הניצחון אלא גם על הכאב. נכון שזה פחות סקסי, אבל זה הכי קרוב למציאות שיש. אני חושבת שמצאתי את זה ברפאל, בחור שהספיק להיות אשה, להנשא, ללדת שני ילדים ולהבין שלמרות זאת משהו עדיין לא עובד. שהוא בעצם אף פעם לא היה אשה. המסע שלו להגשמה עצמית כלל המון ניתוחים, ניתוק קשרים עם אנשים אהובים והתמודדות עם אי קבלה. אחותו, למשל, עדיין מדברת עליו בלשון נקבה וקוראת לו בשמו הקודם. אני תוהה מה היה הדבר הכי קשה במסע הזה, אבל לא שואלת. זה אינטימי מדי. אני יכולה רק לנחש. לאהוב את עצמך.

מצעד הגאווה, ירושלים 2018 (למצולם אין קשר לכתבה)

גילוי שהופך למורכבות

בגיל 16 מצא עצמו אביאל (שם בדוי), אז תלמיד בישיבה תיכונית, מול הגילוי שישנה את חייו. גילוי מביך ומסובך בחברה שבה חי. הוא הבין שהוא נמשך לבנים. היום הוא מכנה זאת מורכבות. מורכבות שאתה למד להתמודד ושהופכת אותו למי שהוא היום. במשך כל כיתה י' חי חיים סודיים והתלבט, "אוכל את עצמי" בלשונו, אם לפנות לאיג"י (ארגון נוער גאה) בתל אביב. בדמיונו הוא חי חיים פרועים אחרי הצבא בתל אביב, כחוטא שעזב את הדת. אלא שמשהו בתוכו לא נתן לו ללכת לקצה.

מה זה להיות הומוסקסואל דתי בישראל 2019? שאלתי את אביאל (שם בדוי), בחור בן 20, בוגר ישיבה תיכונית. "רב בני האדם חיים במציאות שהיא מאוד נוחה להם כי כל אחד חי בחברה של אנשים שדומים לו מבחינות רבות. להיות הומו דתי אומר שאתה מעורער כי שום דבר לא מובן מאליו. תמיד יהיו לך מבקרים. אתה תמיד נתון לביקורת על מי שאתה. בחברה הדתית, עצם זה שאתה פועל למימוש עצמי, במיוחד בתחומים שהם טאבו, מייצרת ביקורת הרבה יותר נוקבת".

בתחילת י"א אזר אביאל אומץ ופנה לאיג"י. שם פגש לראשונה אנשים דומים לו. "זו היתה הרגשה מאוד מיוחדת. אני לא שוכח את הלילה ההוא. אנשים שחווים את אותה מצוקה. זו היתה נקודת מפנה. הרגשתי שהאופציה של ללכת לחיות כהולל וחוטא בת"א אינה היחידה. הרי זה לא מה שבאמת רציתי". אלא שבכיתה י"ב, כשראש הישיבה גילה שתלמידו משתתף בפעילות של איג"י ובמצעד הגאווה, התקבלה החלטה שכדי להמשיך ללמוד בישיבה, יהיה עליו לישון בלילות בביתו בירושלים שלא כמו חבריו שנשארו לישון בפנימיה. "אחרי סדר ערב, כולם הלכו להכין שיעורים או לעשות משהו ביחד. אני, לעומת זאת, הייתי יורד לטרמפיאדה, ומחכה לפעמים חצי שעה לטרמפ כי אני מגורש מהפנימיה. גם בחורף. ואסור לי לספר למה. הייתי עומד שם בחושך, בטרמפיאדה עם המון כעס ותסכול".

רקוויאם בטרמפיאדה

"איך חיים עם כל כך הרבה כעס בגיל כל כך צעיר?" אני שואלת.

"הייתי שומע את הרקוויאם, עוקב אחרי כל הגרסאות. הייתי עומד בטרמפיאדה ושומע את זה. זה רגש טהור שמתפרץ. הרגשתי אז שהכעס שלי הולך לשבור את כל העולם".

כשהמשיך ללמוד במדרשה, ניתק את הקשר עם רוב החברים ושכח את הישיבה, נעזר בטיפול, במדריך באיג"י, בחבר טוב ובמי שהוא מכנה "דמות עם סמכות, שיכולה לתת לי מענה".

אביאל לא מוכן לצלול לאותם מקומות שלדבריו מרדדים את המאבק הלהט"בי. "גם אצלנו יש היום בקהילה הגאה מין דיכוטומיה בין כוחות האור לבין כוחות החושך – אנחנו מולכם – מבלי להיות מודעים שזה לא באמת כך, שזה בעצם עניין מורכב ולגמרי לא שחור ולבן. צריך להסתכל על המורכבות הזו בעיניים ולא לפחד לעסוק בה, גם אם זה כואב. יש מורכבות משני הצדדים. זה לא עניין שסיסמאות יפתרו".

אני שואלת אותו אם הכאב עדיין קיים. השיחה מתקיימת בטלפון ואיני יכולה לראות את הבעתו. הוא חומק וחוזר לעניין המורכבות. "היום כמעט כל הומו שתשאלי לגבי עמדת המדינה וההלכה לגבי נישואים חד מיניים, יגיד לך שאסור לחשוב ככה. שזה עולם של חושך. נכון, יש קונפליקט עם הדת, אבל אי אפשר להתעלם מאלה שלא מקבלים אותנו ולראות בהם את כוחות החושך. הרי אלה המקומות שגדלנו בהם. אני יכול להבין למה הם חושבים כפי שהם חושבים, ולכן חשוב לי שכל קול ישמע ולא יהיו תחומים שיתעלמו מהם כי זה מסובך או לא נוח. יש פה מורכבות שצריך להתחשב בה. החשיבה שלי עדיין דתית".

הכיפה תמיד בכיס

הפיוס עם הדת שהתחיל באיג"י והמשיך במדרשה לקח אותו למקום בו הוא נמצא היום. לא ההולל התל אביבי, אלא חייל עם עבר קרבי, בעל חשיבה מעמיקה, לומד חקר מקרא. אני שואלת אותו אם הדת עזרה או הפריעה לו לגבש את הזהות המינית שלו. "הדבר הכי קל זה לעזוב את הדת אבל אני מפריד בין דת לאמונה. הדת מאוד הפריעה לי. כלומר, הממסד הדתי. מבחינת האמונה, היו רגעים שהייתי לבד והיתה לי אמונה. ידעתי שאני מאמין בעצמי ואני מאמין באלוהים. היום אני לא דתי אבל הכיפה תמיד בכיס. זה נוח לי שהיא שם, כי זה כאילו לא עזבתי את הדת".

נראה שעם כל התובנות הבוגרות שלו, משהו בתוכו עוד מחפש את המקום שיתאים לו, אותו מקום לא פשוט שבין זהותו המינית לזהותו הדתית, מקום שעוד יהיה לו זמן לעצב. "אני לא רואה עצמי מחוייב למצוות, אבל אני שם בשיח. בניגוד להרבה אנשים שבטוחים שהם עלו על שביל זהב, אני לא הייתי על שביל זהב. הדרך שלי היא מין ערבוב מוזר כזה שיצא אצלי. אני לא רואה בזה חזון או פיתרון אלא רק את חלקת אלוהים הקטנה שלי".

החלקה הזו תתעצב מן הסתם בעתיד, אבל דבר אחד ברור. הוא לא יכנע לתבניות חשיבה. "אני, למשל, מרשה לעצמי להיות הומו ימני. זה כביכול שילוב לא אפשרי כי הימין דופק את הלהט"בים, אבל אני לא מפחד להיות חריג בתחום שלי. זה לא מאיים עלי כי אני יודע מה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי".

היום הוא יכול להשתתף במצעד הגאווה בלי לחשוש מנידוי או מתיוג. "זה יום יפה לירושלים" הוא אומר, ולא נותר לי אלא להסכים.

שכונת התקווה, קיץ 2016

החמסין שהתעלק עלינו פעם שלישית מתחילת הקיץ, והעובדה שהמזגן שלי בחר לשבוק דווקא ביום הכי חם בשנה לקחו אותי לפוסט שנכתב לפני 3 שנים בדיוק, אחרי יום מיוזע בשכונת התקווה.

קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן ואולי גם את מה שאנחנו עדיין. כבר לא צעירים וגם האופניים ידעו ימים טובים יותר. שמא בפנסיה או מקורקעים זמנית, הם עוברים הסבה מקצועית והופכים למתקן תצוגה, לא לפני שעברו שידוך וסדנת העצמה חזותית בסגנון ים תיכוני. עתה הם נושאים על כתפיהם את סמלנו המסחרי ונראה שבין השניים מתחילה להיווצר איזו זוגיות מעוררת קנאה. יש בה קצת אהבה, הרבה שיתוף פעולה והבנה שמה שמחכה להם בחוץ זה לא מי יודע מה, אז עדיף שילמדו להסתדר, לפחות עד שהילדים יגדלו. בינתיים הם מגלים שאחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משתיים, לא כולל מע"מ והרכבה… "נכון שאנחנו קצת מקורקעים והיא קצת יותר מבוגרת", הוא אומר לעצמו, "אבל בינינו גם על הגג לא הכל דבש. שם חם ופה יש צל, והגברת הזו למרות שהיא קצת חלודה, בסך הכל כבר קלטה מה אני אוהב ולא מציקה. היא אמנם קצת מקטרת על המשקל והטיירים, אבל נרגעת כשאני מזכיר לה שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע כשאני עמוס במים". ואולי אפילו עשו בחכמה כשתלו להם את המראה קצת בירכתיים כי בגילם זה כבר לא כל כך מפתה להציץ בה. ומה שמשתקף בה עכשיו אמנם מזכיר להם איך יראו בעוד 20 שנה, אבל עד אז אלוהים גדול. שלא לדבר על זה שכשרוצים להראות ולהרגיש צעירים, אין כמו להצטלם על יד מישהו שכבר עשה איזה קילומטראז'. הם אולי לא יפסעו אל מתחת לחופה לצלילי מרש החתונה, אבל יסתדרו לא רע בתור פרסומת טובה לזוגיות מודרנית קצרת טווח עם אופציה להארכה.

ל"ג בעומר תשע"ט, ירושלים

בעוד עיני צורבות, בעיניהם המוארות משמחה משתקפת אש האמונה. בעוד לי נדמה שנקלעתי לתוך כבשן ענק, הם מדלגים במרץ ממדורה למדורה. כשאני מרגישה שלא נותר פה חמצן לרפואה, הם נושמים עמוק ומוסיפים עוד קרש לבערה. ואין פה ישיבה מסביב למדורה כמו פעם בתנועה, אבל יש איזה ריקוד או שניים והרבה תפילה. ואני מרגישה כל כך רחוקה, כאילו נחתתי על כוכב אחר, גם כשכמה נערות מזמינות אותי לאכול עמן ענבים בשרניים (למרות שאני בג'ינס וחולצת טריקו לא ממש צנועה). בעודי מהלכת בין המדורות שנושקות זו לזו ובניינים שנצבעים כתום עז, אני מבינה שזה לא אותו אויר. גם לא אותו עשן. ובעודי משרכת רגלי אל הרכב הממוזג, פה תמשיך ההילולה. כי הם ואני זה לא אותה נשימה.

יום העצמאות תשע"ט, פארק אפק

אחת לשנה מתכסים הפארקים בארץ בענן עשן שבתוכו מסתובבים מבוגרים אחוזי דיבוק, משדלים ילדים לאכול בעוד אלה עסוקים בענייניהם ומתחננים על נפשם שיניחו להם.

אחת לשנה אנחנו מתעקשים לנשום ריח בשר חרוך ומאיצי שריפה עד שעינינו דומעות,  בטוחים שאין דרך טובה מזו לשמוח ולחגוג.

אחת לשנה מתמלאת כל חלקת דשא טובה בערימות זבל וכלים חד פעמיים שייקח שבועיים לפנות, ושיישארו על כדור הארץ עוד שנים רבות.

אחת לשנה אנחנו זוחלים באיטיות לרכבנו שחנוי אי שם רחוק, עמוסים צידניות ושקיות, בטננו מאיימת להתפקע, ומנסים להיזכר איפה לעזאזל השארנו אותו.

אחת לשנה אנחנו עומדים בפקקים, אחרי שמצאנו את הברנש לוהט, מזדחלים לאטנו אל הבית הממוזג, פותחים את המקרר לבלוע משהו לקינוח ואז נזכרים ששכחנו בבית את הממולאים…

אחת לשנה מובלות מאות חיות לשחיטה בשם אותה שמחה.

אחת לשנה אני יודעת שיהיה לי מה לצלם, אבל אחזור קצת עצובה.

בהודו מטיסים עפיפונים בצבעי הדגל, בפריז רוקדים בתחנות מכבי האש (עינת שרוף, קבלי השראה), באינדונזיה מטפסים על מוטות גבוהים משומנים ומשחררים צבי ים לחופשי. איך הייתם רוצים לחגוג?

יום העצמאות 2008, גן העצמאות, ירושלים

להיות שייכת ועדיין שונה

לראות אחרת את מה שאיש לא ראה.

לפרש אותה בדרך לגמרי שונה

למרות ששנינו מסתכלים על

אותה מפה.

לשכב במיטה ערה עם נדודי שינה

כשקול המואזין נישא,

מתגנב כמו חתול מעבר לגבעות.

מאיים או ערב להפליא הוא נשמע

תלוי מה נתנו היום בחדשות.

לחיות ביחד ולגמרי לחוד

עם אותם קולות ומראות.

לגלות

שעל השביל שמוביל אל ביתה

נותרה טיפה שאיש לא מחה.

זלטה גרצברג: "לא יכולה לשכוח ולא רוצה לדבר על זה".

יום השואה לקח אותי הפעם לשיתוף פעולה שקיימתי לפני שנים עם אשה יקרה ומיוחדת בשם חפצי שועלי וארגון "עמך", שיתוף פעולה שהוליד פרוייקט צילום וראיונות עם ניצולי שואה. הפרוייקט הוביל לתערוכה, "בנעלי בית" שמה, והנה קטע ממה שאמרתי בפתיחה: "העבודה אתכם הביאה אותי לחשוב מחדש על המושג "בית". המפגשים עם כל אחד מכם, מעבר להיבט הצילומי, גרמו לי להרהר מחדש בקשר בין הדברים שאנחנו עוברים בחיינו לבין המקום שהוא ביתנו, שבו יש לנו ביטחון, חום, נתינה. המקום שבו אנחנו מחזקים את עצמנו וממנו אנחנו שואבים כוח… כל אחד מכם היה צריך לבנות את ביתו מחדש, לחפש ולהמציא את מקורות הכוח שלו. המפגשים אתכם עזרו לי להבין טוב יותר את משמעותה של בניה זו ואת חשיבותה. לכל אחד מאיתנו יש צורך במקום כזה. אצלכם הצורך הזה היה חזק עוד יותר וקשה פי עשרות מונים ליישום".

תריסר שנים חלפו מאז, והיום אני יודעת שביתינו האמיתי נמצא בתוכנו. במקום שבו אנחנו מאמינים בעצמנו, במה שיש לנו לתת ובהבנה שמותר לנו גם לקבל. זהו מרחב שאנחנו יוצרים בתוכנו, שבו נוצר חיבור שלם ומלא בין החלקים השונים שלנו והם חיים בשלום ביניהם. המואר והאפל, העצב והשמחה, מה שמוכר ומה שעתיד לבוא. החיבור הזה דינמי אבל יציב. כמה אני אוהבת את הקשר הזה בין תנועה ליציבות. קשר בן מיליוני שנים שהמציא הטבע. הכל משתנה בו כל הזמן ובכל זאת הוא עדיין כאן, עם היום ולילה, השמש, הירח והכוכבים. מודע לכוחותיו העצומים, לחולשותיו, מאזן ביניהם בחוכמה. החתול שנופל תמיד על הרגליים, העץ שמשתרש עמוק לאדמה כדי להגביה צמרת, הנהרות שזורמים אל הימים והאוקינוסים שמתחברים.

בגלל זה מופלא בעיני שדווקא העם היהודי שנדד, התפזר, נע ונד בעולם ועבר אסון נורא, דווקא הוא שמר על אותו חיבור מופלא יותר מכל עם אחר. ואילו עמים אחרים, שחיו במקום אחד, נכחדו ונעלמו. אז מה? האם התנועה היא זו שהחייתה אותנו ושמרה עלינו או דווקא הבית שיצרנו בתוכנו? ואולי שניהם?

צילום: בוריה גלפרין, colourbox

אחרי שהאינג'ינר קיבל את מה שרצה, העניין שלו באנטומיה של הגו'ק ירד פלאים. בעוד אני דבקה ברעיון שעל החלקים לחזור למקומם המקורי, הוא מסמן לי בביטול ידיים שהכל בסדר, תוחב לידי מסמך כתוב בערבית ומסמן לי להתגלגל למבנה המתפרק שמאחוריו. המסע מחדר לחדר נמשך לנצח ובסופו מתגבשת התובנה, שכל מטרתו היא להשיר מאיתנו כמה שיותר מזומנים תמורתם נזכה לקבל  שתי לוחיות מתכת צהובות שמעתה ועד שנחזור לארץ יהיו מספר הרישוי שלנו. האפשרות שגם ירכיב אותן נותרת פתוחה. בעודי תוהה איך יתחברו הלוחיות המצריות לג'וק ואם בכלל הרכב יסע, נגלית אלי פיה בדמותה של אשה דתיה שמסבירה לי בחמלה שכשיוצאים לסיני אורזים מברג פיליפס לפני הכל. "קדימה, לחצוב" פוקדת הפיה. היא שולפת מתיקה את שרביט הקסמים – מברג פיליפס עם ידית ירוקה – וניגשת למלאכה. וכך, ממש בחצות, כמו בסיפור סינדרלה, החליפה הג'וק את זהותה והפכה ממכונית ישראלית מאובקת שכמוה יש רבות, לכרכרה מצרית שדוהרת בעלטה בערבות נואיבה אל מחוז חפצה – החוף בעל השם המפתה Bella Sina שם מחכה לנו חדר עם מיטה רכה ומקלחת חמה. אור הירח מרצד על פני המים ובעודנו חולפים על פני ממלכות נטושות (סיני זרועה בהן) וחופים קסומי שמות, הראה הוויז שאנחנו במרחק נגיעה מהחופשה המושלמת. אממה, Bella Sina לא התגלתה והסקרנות החלה להתחלף בדאגה. השומר המצרי המנומנם בחוף "הסוס המשוגע" שהורה לנו לחזור 2 ק"מ אחורה, הצליח להוריד קצת את מפלס הדאגה, אבל רק כשעלה מן החולות חמאם, איש דקיק ועייף עם פנס, הבנתי שיכולנו לחלוף במשך כל הלילה על פני השלט הלא מואר. סופו של דבר שנכנסנו בשתיים בלילה לחדר גדול ובו משהו שנראה כמו מיטה והרגיש כמו קרש כביסה.

המראה שנגלה לנו בבוקר היה פיצוי הולם ללילה שעבר. ובעודנו תוהים היכן חמאם, גילינו שיחד עמנו נמצאים במקום גם נטלי ותומר, שני צעירים מבת ים. לפי מצב רוחם, הבקבוקים והריחות שסביבם כבר הספיקו לדפוק כמה בירות ולגלגל אי אלו סיגריות מקומיות. Café del Mar אמר שלט גדול ודהוי שהתנוסס בקרבתם ושלא הותיר כל ספק. מי שהיה אמון כאן על הקופירייטינג היה אנין טעם. עם קלאסה, כמו שנאמר. השאלה היתה אם גם יתעורר להכין לנו ארוחת בוקר או שניאלץ לתדלק עצמנו עם שאריות בירה וצינגלה. ואכן, בעוד גופנו מתאושש בהדרגה מהמגע עם המשטח הקשוח, הופיע חמאם ופתח את המטבח לקול מחאת החתולים שצבאו על פתחו. המושיע מליל אמש הסתבר כטיפוס תכליתי. במונחים מצריים אפילו יקה. לאחר שהתעניין איך ישנו, הגיש לנו ארוחת בוקר דשנה תוך רבע שעה (לא זמן במונחי סיני).

הצעד הבא היה להבין איפה מוציאים פה כסף. הסבר מקיף ומפורט של חמאם שלח אותנו לעיירה פורט מזינה הסמוכה. נכנסנו לג'וק והעמסנו על הדרך גם את נטלי ותומר. הג'וק הניעה בשמחה, אבל ברגע שהפעלתי את המזגן, החלה לרטון, לרעוד ולהתחנן שנניח לה. זיכרון ליל אמש עלה וממחשכי השכחה נגלו אלי פניו העצבניות של האינג'ינר שהבטיח שהכל אוקיי. "מי נכנס עם האוטו לסיני"? פלט מאחור תומר ביחד עם כמה אדי אלכוהול ונטלי אשרה. "בטח. מה כבר יש לך לעשות פה עם האוטו"? "להביא כסף מהבנק" עניתי. "פעם הבאה תכיני הכל מהארץ" אמרה ולא ידעה כמה צדקה. ואכן, הכספומט המצרי שהיה אמור להציל אותנו עכשיו מגסיסה איטית על חופיה של הגלקסיה הקסומה, הודיע לי שהקוד הסודי שלי שגוי וכל שנותר לי הוא לסמוך על חסדי ליבם של המקומיים. אלו נגלו בדמותו של עבדאללה, בדואי מקומי דובר עברית על בוריה ושותפו של חמאם. עבדאללה לא ממצמץ לפני אחת בצהריים, אבל כשהוא במצב מאונך, עובר איזה וייב בסביבה ונדמה שהמקום מזנק ומקפיץ גם את חורבות המלון המפואר שלידו. עבדאללה לא התרגש. "הכל בסדר" חייך בעיניים בורקות. "תישארי פה. תאכלי ותשתי, ואת הכסף תשלחי לי כשתחזרי לארץ. "אתה בטוח"? שאלתי. "בטח, בטח" ענה. "מה להכין לכם לצהריים? טחינה, לבנה, סלט"? הלכנו על כל החבילה. "שבו לכם פה ותנוחו ואני אכין לכם יופי של ארוחה". מקץ שעה נשלח הילד לבדוק מה מצב הסעודה. "עבדאללה אמר שעוד חמש דקות הכל מוכן" חזר הילד עם תשובה. הבטן המקרקרת זועקת "מה עוד חמש דקות? עכשיו, עכשיו" אבל יאללה שיהיה. כשרמות הסוכר בגופנו קורסות מתחת לקו האדום, מציץ ראשו של עבדאללה מחלון המטבח. "אתם רעבים"? הוא צועק. "כן" אנחנו עונים במקהלה. "טוב, אז רק עוד קצת" הוא מרגיע. "כמה"? אני שואלת. "אה, משהו כמו רבע שעה". וכך אני מבינה, על בטני הריקה, את משמעות המונח "זמן סיני". שעתיים אחרי שהזמנו את הארוחה, כשעבדאללה מגיע עם  מגש של טחינה, פיתות וסלט ובלי לבנה, אני מבינה שזמן סיני זורם בקצב אחר, ביקום מקביל, לוקח אתו בדרך רק את מי שמוכן להרגיע ולהתחבר לשקט ולאווירה. ערכת הסבלנות שלי כמעט ריקה, אבל הטחינה המעולה זורקת אותי למקום חדש שבו הדרך לגאולה עוברת דרך האגדה המכונהCafé del Mar . העובדה שבחדר לא היו מים חמים כבר לא באמת שינתה.

בית המכס המצרי, תאבה

הייתי בת 18 כשהחזרנו את סיני למצרים. את הטיול השנתי של השמינית אני זוכרת, כנראה, בזכות זה. ישבנו במפרץ נעמה, התמסטלנו מהיופי ובכינו על מה שכבר לא יהיה שלנו לעד. שנים חלפו ולא חזרתי למקום ההוא. אולי כי פחדתי, אולי כי לא רציתי להצטער שוב על מה שאבד. כן, יש בי מין טוטאליות כזו שהיא לפעמים בעוכרי. אבל השנה נסדק משהו במבנה הסולידי שבניתי בתודעתי . אולי זה חלק משינוי גדול יותר שעובר עלי. דרך הסדק הזה התחילו לחדור כל מיני מאוויים שעד עתה היו מחוץ לתחום. כשהתכניות לקמפינג המסורתי עם החבר'ה התבטלה, ידעתי שזה הרגע לעוף רחוק. "ד"ש לדע"ש" כתבו לי החבר'ה, אבל הראש כבר היה אי שם בנואיבה.  

העובדה שיש לי אחריות על ילד לא ממש פגעה בחשק לעוף. עפנו ביחד – רק כדי למצוא את עצמנו עם חצי עם ישראל שהחליט גם הוא לתת דרור למאווייו. טור המכוניות הארוך שהזדחל במעבר הגבול כמעט גרם לי לארוז את ההרפתקנות שלי לתוך הצידנית ביחד עם הבירות שהתחממו ולהתמקם איפה שהוא באילת, אבל המחשבה על הצטופפות דלת חמצן ועשירה בקריאות עצבניות ביחד עם החצי השני של העם איפסה אותי במהרה.

באותו רגע התחלנו את המסע שלנו אל הגלקסיה שהותרנו מאחורינו לפני 37 שנה. כוכב חולי וקסום שמבקש להתמזג עם הטבע ותו לא. אלא שראשי הישראלי, שצף במהירות בים הזמן ומבקש להניע ולייעל תהליכים, התנגש שוב ושוב בעוצמה חזיתית באותה מסת אנרגיה דרומית שאינה משיבה מלחמה. היא יודעת שעכשיו הזמן הוא שלה ורק שלה. ואם זה לא מתאים לך מותק, תארזי את עצמך ואת החלומות ותחזרי לחמישה כוכבים שמחכים לך באילת. כי אצלנו אין כוכבים. רק חולות זהובים, הרים אדומים ובני אדם שמערכת העצבים שלהם עוד לא נחשפה למסכים. ואל תספרי לנו על עולם שהתקדם ונתונים מקודדים. אצלנו לא מדברים באלגוריתמים, אז אם לא ארזת ביחד עם השנורקל והשרוואל גם ערכה של סבלנות בגודל XXL, מחכה לך ממש לא רחוק מכאן המצפה התת ימי. שמענו שיש שם אחלה דגים (לא כמו הבורי שלנו אבל הצבעים לא רעים).

מודה שלא ארזתי כמות כזו של סבלנות. גם ככה זה לא מסוג הדברים שאני מצטיינת בו. מה לעשות שאלוהים התקמצן כשהגיע אלי, אז בדרך כלל אני מלווה מהשכנים. הפעם הבנתי שגם זה לא יספיק. "תתחילי לייצר" אמרתי לעצמי וידעתי שזה יקח שנים. בערך כמו הזמן שנחכה פה עד שיחליפו לנו את לוחית הרישוי, נלמד ערבית ויגמרו לייצר את הנייר שעליו יחתום פקיד המכס שהמילה היחידה שהוא מכיר באנגלית היא "טיפ". השלב הראשון במסע המפרך של החלפת הלוחית היא למצוא את האינג'ינר שיאתר את מספר השילדה של הרכב. תיאורטית לא בעיה גדולה. האינג'ינר מסתובב במגרש החניה עם שפם מכובד, לבוש חולצה לבנה וכותפות כסופות. אלא שהאינג'ינר קצת איטי אם מסתמכים רק על המשכורת שהוא מקבל מהממשלה. כדי להפעיל את הזיכרון שלו  לטווח קצר צריך לשלשל לו כמה מטבעות מהצד. אז הוא מתחיל לנוע לעבר רכבך בהילוך סמכותי, הכותפות הכסופות מנצנצות בחשיכה והשפם מתעגל עוד קצת. בדיעבד מסתבר שהוא זקוק למספר השילדה, אלא שבניסן ג'וק הוא חבוי מתחת לאי אלו חלקים יציבים מדי במונחי סיני, ועל מנת להמשיך בתהליך עליו לשחרר אי אלו ברגים, אולי גם כמה חלקים ועוד השד יודע מה. לשמע זעקות השבר שלי הוא מסמן לי להירגע, אבל משהו בתוכי אומר לי שהרעיון להיכנס עם הרכב לסיני הוא כנראה בדיוק מה שלא הייתי צריכה.

מחר, בחלק ב', עדכון על מצבנו ומצב הג'וק

כרם התימנים, אפריל 2019

מכירים את הסיפורים על הבובות בחדר הילדים שמתעוררות לחיים בלילה? ואז מסתבר שהן לא תמימות כמו שהן נראות? כשעברתי ליד הבית הזה בכרם התימנים קצת נעלבתי בשבילן. היתה לי תחושה שמישהו החליט להעניש אותן על החגיגה של הלילה הקודם. ואז, כמו תמיד, אחרי שאנחנו גומרים להיעלב ולכעוס, נגלתה לי המנגינה האמיתית. החלונות שקפצו למעלה ולמטה כאילו נרשמו על דפי תווים, במולים ודיאזים שמחפשים תווים להיצמד אליהם ולרקום מנגינה חדשה, ממש כמו שנצמדנו פעם, לפני שנים, לאותה בובת פרווה חמימה שאתה עצמנו עיניים ופסענו בבטחה לעולם השינה.

המנגינה שזמזמתי לפתע לעצמי השתנתה, והיתה לזמר נוגה של אדם אחד שבעצם, כמו כולם, מתגעגע, כואב, פוחד מן המוות, רוצה לחבק, לגעת ושיגעו בו, לקבל חיבוק חזק ולחבק בחזרה. וכך כשהוא שב מדי יום לביתו, אותם יצורים פרוותיים שפעם רקדו בחלומו והנעימו את לילו, מקדמים עכשיו את פניו בבואו. עדיין אפשר ללטף אותם, אבל המנגינה שבוקעת מהם השתנתה מעט והיא שילוב של קלאסי, רוק כבד, קצת מזרחי ושירי ילדות. שילוב קצת מוזר וקריפי שמזכיר לו עד כמה החיים שבריריים, חולפים, דינמיים, רכים לעיתים ובעיקר לא מושלמים.

בחירות 2019, בית שמש

מחובקים ולבושים בחולצות התנועה שסימנה קף, כשברקע שלטי בחירות ותמונתו של אללי אדמסו, הישירו הפעילים מבט אל המצלמה, שקלטה את החיוך הרגעי ואת הכיתוב הכחול על הטריקו הלבן "כל ישראל אחים".

"למה אתם רצים ברשימה נפרדת?" שאלתי אותם. "כי אנחנו בעד דיור ציבורי, דיור וסיוע לזוגות צעירים", ענה אחד מהם.

"אבל יש כבר כמה מפלגות חברתיות. למה שלא תאחדו כוחות?" הצעתי.

"כי אז לא דואגים לנו. הופכים את האתיופי לבובה, כמו ביש עתיד. היא (פנינה תמנו שטה מ.ש.) לא באמת יכולה לייצג אותנו, אבל אומרים שיש להם אתיופית ברשימה".

"למה היא לא יכולה לייצג אתכם"? אני מקשה.

"כי כשיש הצבעה, היא צריכה להצביע לפי מה שהמפלגה מחליטה".

עכשיו אני מגייסת את הצד הפרקטי שלי. "כמה קולות אתם צריכים כדי לעבור את אחוז החסימה"?

חישוב זריז ולא מדויק מביא אותנו ל"משהו כמו 130,000 קולות, אולי קצת פחות".

"שיהיה בהצלחה", אני מאחלת.

לא רחוק משם וקרוב עד כמה שניתן לקלפי, ניצב דוכן קומפקטי ותמונת הרב עובדיה תולה על גזע עץ סמוך. בחור צעיר ממושקף וחייכן מחלק לעוברים ושבים קופסאות קטנות, שמזכירות למי צריך להצביע. "אנשים לא יודעים למי להצביע, את מבינה?" הוא מסביר.

"באמת? אבל עוד רגע הם בתוך הקלפי" אני תוהה.

"נכון ועדיין הם מתלבטים, אז אני משכנע אותם".

"איך אתה משכנע?"

"אני נותן להם קופסה עם נרות ואומר להם שהכי חשוב זה לימוד תורה. שהשם אתנו רק כשאנחנו לומדים תורה. בלי זה אין קיום לעם ישראל".

"בדיוק", מתגבר אותו המפעיל, איש מבוגר ומזוקן, חבוש מגבעת שחורה. פעם היתה פה פשיעה שלא יכולת לעבור ברחוב. עכשיו את יכולה ללכת פה בשקט בעשר בלילה. אף אחד לא יגע בך. את יודעת למה? כי כולם הלכו ללמוד תורה ומאז אין גניבות, אין אונס. הכל בטוח".

"אם כבר מדברים על ביטחון, איך אתה יודע ששכנעת? אולי מישהו אחר ישכנע אותם בתור לקלפי?" אני מקשה.

הוא צוחק "זה כבר אני לא יודע".

גיגול קצר מגלה שבארץ חיים כיום בסה"כ כ-160,000 יוצאי אתיופיה. לכמה מהם זכות בחירה? בניכוי ילדים ונוער, הרבה פחות. כלומר, סיכוייה של "כל ישראל אחים" להיכנס לכנסת קלושים אם לא אפסיים, אלא אם יצביעו לה כמה עשרות אלפים שאינם אתיופיים. הסיכוי שזה יקרה הוא בערך כמו הסיכוי שאדע אם "משוכנעיו" של הבחור החביב עם הנרות אכן הצביעו ש"ס.

אז מה בכל זאת מניע אותם? נניח שזו האמונה במטרה, אלא שבתוך המסע הדמוקרטי שלנו נראה שהתפלגנו בקצב שמזכיר חלוקה של תא. הגבול הדק שבין חברה דמוקרטית בריאה לבין חברה מפולגת שבה המפלט היחיד הוא הקמת מפלגה עם מצע מצומצם, ממוקד מגזר ונטולת אידיאולוגיה, נחצה. למעשה, זהו אותו גבול עדין ושברירי שבין התמודדות להשרדות. ה"ביחד" שמניע לפעולה למען מטרות משותפות מתאדה, ואת מקומו תופסת הוויה השרדותית בה כל אחד רואה רק מטר לפניו. המקום לשינוי הולך ומצטמצם, אבל לא הרצון. וכך היא מוצאת עצמה מקדשת את תפקיד השומר האלמותי הנערץ בדמותו של בנימין האחד והמוכר ואת תפקיד המושיע שקם בן לילה, בנוסחת הקסם של "כוכב נולד" בדמותו של בנימין האחר. השומר והמושיע לא ישנו דבר אם לא נבין שכל אחד מאתנו נושא באחריות להנעת העגלה התקועה הזו. וזה אומר להוציא את הראש החוצה מנקודת הנוחות, לפתוח עיניים, לראות את כל מה שטוב פה ועוד יכול להיות. ואז לומר לעצמי שחייב להיות איזה מקום שבו אני יכול לשנות. שינוי קטן, אפילו מזערי שיפיץ אפילו קרן אור קטנה.

עד יום שלישי האחרון השם אללי אדמסו לא היה בתודעתי (למרות שבעבר הספיק לכהן זמן מה כח"כ מטעם הליכוד) ואני יודעת שכמוני יש עוד. הוא לא נכנס אליה כי, כמו כולם, הייתי עסוקה בשואו הגדול, במאבק הצמוד בין שני הבנימינים שניצחו, כל אחד בדרכו. אבל גם משום שבמצב הקיים, בו ריבוי המפלגות מזכיר סופרמרקט ענק מרובה סחורות, אין בכוחו לעבור את מחסום תודעתם של הקונים הצובאים לפתחו.

אללי אדמסו גם לא נכנס לכנסת ה-21 כמו גם מירב מיכאלי, אורלי לוי אבקסיס ועוד רבים וטובים להם אנו זקוקים כדי לשנות. כל אחד מהם ימצא דרך משלו לשנות ולהשפיע על המציאות שלנו. כל שנותר הוא לאחל להם ולנו שיבוא יום בו דרכינו יפגשו.

רחוב יפו ירושלים, מרץ 2019

לפעמים כשנראה שהכל חסום, שכאן מסתיימת הדרך, שהעיר סוגרת עליך, מצאו לכם מקום שבו יש בריזה קלה. מקום שיש בו חום ואהבה, רוך ותקווה. לא כזה שיודע, אלא כזה שרוצה להכיר ולגלות. שמוכן להקשיב, להכיל ולהאיר מבפנים. לחדור מבעד לעננים האפורים, לשלוח קרניים מלטפות של אור וחמלה. תנו להן לגעת בפצעים ובצלקות, להמיס את הכאב. לנוע לאט בתוככם, להתעכב. להקשיב לקולות ולצלילים שבוקעים מהנפש, לזמזם את המנגינה. היא אולי חדשה ולא מוכרת, אבל היא כולה שלכם. תנו לה מקום ואל תיבהלו מן האור גם אם תסתנוורו בהתחלה. אם תפנו לו מקום, הוא יקח אתכם אל החלומות, אל מי שאתם. הוא יחשוף כוחות נסתרים ויאחה חיבורים רופפים. כאלה שכבר שכחתם שקיימים. ואז משהו יתחיל לנבוט בפנים, לפלס דרך בחשיכה. נשמו עמוק ותנו לו לגדול ולצמוח עוד ועוד כמו אהבה, כמו תפילה. ואז, כשתהיו מוכנים, פרשו כנפיים ועופו אתו גבוה עד לעננים.

פורים תשע"ט, מאה שערים

היו שם הרבה כלות

אבל אף אחת לא התחפשה לחמות.

האם את באמת יכולה כל מה שתרצי

להיות?

למרוד, לאהוב, לשאוג ולבעוט

לאהוב את עצמך

למרות

שכבר מזמן חדלת להיות

זו שאליה מבטים מופנים

ברחובות.

לשמור על הילדה שבפנים,

זו שהתחפשה לאסתר המלכה שלוש פעמים.

לומר לה שמותר להיות עצובים לפעמים,

גם בפורים.

מרתון ירושלים 2019, גן סאקר

שלל הדמויות שמתרוצצות מחויכות בגן סאקר, שפעם מזמן היה מצופה דשא ועכשיו נראה כמו ביצה טובענית, הופכות את ירושלים ליום אחד בשנה לזירה גדולה שמארחת בסגנונה האפרורי משהו עוד מרתון והמון מורעלי ריצה שהתאמנו לרגע הזה כל השנה. הגשמים שירדו במהלך השבוע הותירו את המקום במצב קטטוני, שמשווע לאותו דשא ירוק שפעם כיסה אותו בשפע ועכשיו הוא רק זיכרון רחוק. בעודי מדשדשת על האדמה החלקלקה, בין מסיימי ריצה עטויים שכמיות זהובות לעסקני חב"ד שתרים אחר לקוח פוטנציאלי להנחת תפילין, אני תוהה אם ראש העיר החדש והימני בעליל, החליט לבדוק דווקא היום את יכולתנו להיאחז בקרקע. לשמחתי אני מגלה שאני לא היחידה שמנסה לאזן את עצמה באלגנטיות. אף אחד לא רוצה למצוא עצמו משתטח על הבוץ החלקלק הזה קבל עם ועדה. עם ההגבהה שנוספה למגפיים שלי, דהיינו פלטפורמה בוצית שמוסיפה לי כמה סנטימטרים, כבר השלמתי (ובינינו יש בזה יתרון כלשהו), אבל היעדר הדשא ממשיך להציק לי. תחושת בושה מציפה אותי ולמרות שאני מגלה ששיווי המשקל שלי לא רע, קשה לי ליהנות מן האירוע החגיגי הזה. אני שואלת את עצמי אם העובדה שכולם מחייכים מסביב בעוד אני רוטנת מבפנים ומתכננת את התביעה על רגל נקועה, אומרת משהו עלי ועל אופיי הביקורתי או שפשוט ביום שכזה איכות במובן הירוק של הסביבה הנה פרט שולי. טוב, ירושלים אף פעם לא התיימרה להתחרות בתל אביב בכל מה שנוגע להעצמה אסתטית. היא הרי התהדרה תמיד בווייב הרוחני שזורם בעורקיה ובקשר עם בורא עולם. הסתפקה בזה והידיעה שתשעה קבין של יופי כבר מצויים בידה, השכיחה מפרנסיה את הצורך לטפח את הנושא לעומק.

ההזנחה של אחד הפארקים היפים בירושלים ממשיכה להציק לי גם כשהמוזיקה נוסקת ונראה שכולם מצאו את האיזון הטבעי שלהם, מצליחים להתעלם מהעיסה החומה והדביקה שרגליהם שקועות בתוכה. פה ושם מסתננת איזו הערה לא מרוצה על מצב הקרקע, אבל ברור לי שהרוב מצליח לפנות מקום לחגיגה, לחיות את הרגע ולהיאחז יפה בקרקע העויינת. מדהים אותי באיזו קלות זה קורה וכמה הציפיות שלנו נמוכות. תהייתי אם מראה כזה היה יכול להתגלות בסנטרל פארק או בפארק גדול באירופה זוכה לתשובה שלילית והדבר מקומם אותי עוד יותר. תנמיכי ציפיות אני אומרת לעצמי, זה מה יש. תראי איך כולם מבסוטים, גם אם פה ושם מחליקים קלות או שוקעים בביצה. תיאחזי כמו כולם בקרקע, תתקעי רגל ועוד רגל באדמה ותשמחי שהגשם ירד אתמול ולא היום. אם זה עובד ביו"ש זה יכול לעבוד גם כאן, לא?

ומה יהיה אחרי שכולם ילכו הביתה? מה ישאר פה חוץ מבוץ וזוהמה? תפסיקי לדאוג, עונה לי בת קול ירושלמית. יהיה מרתון בעוד שנה. ועוד אחד ועוד אחד. והקיץ יבוא ותהיה פה סתם אדמה יבשה, ואפשר יהיה סופסוף לעשות מנגל בלי להרוס את הדשא, שתודה לאל, התאדה. אוטוטו יום העצמאות. אל תהרסי את החגיגה. ואני רוצה אבל לא ממש מצליחה. אני רוצה את האסתטיקה של ניו יורק ולונדון ופריס כאן בבירה, בעיר שעזבתי לפני 9 שנים עם מרבד ירוק, בידיעה שלא אשוב, אבל עדיין אוהבת ומוקירה. אני בושה מול החו"לניקים שהגיעו לכאן, שמן הסתם אומרים לעצמם שכשהראש שקוע עמוק בבוץ, זה כנראה נוגע כבר בכל פינה.

אני ממשיכה בדרכי, תרה אחר תמונה, כהרגלי בקודש צפה על גלי דאגה. ואז אני מבחינה בו, איש לא צעיר, שזה עתה סיים ריצה, עטור עציץ ולא זירי דפנה, צועד במהירות ובאיזון מושלם לעבר היציאה. מה הסוד שלך? אני תוהה כשאני דולקת אחריו עם המצלמה. הוא מהיר ממני ומשהו בתוכי נשבר ומתחיל לצחוק. לא כי אני לא כזו מהירה (שם כבר מזמן ויתרתי), אלא דווקא בגלל האיטיות שאני מפגינה. וכך נותרה לי רק תמונה מאחור ותובנה שהאיזון מתחיל מבפנים, באותו שקט פנימי (שהריצה, אגב, מגבירה) במקום שבו יש אמונה, קבלה וידיעה שאנחנו מוגבלים אבל נמצאים כאן כדי לשמוח ולחגוג את מה שיש, לצחוק, להתעצב, לכעוס ולהירגע.

וכך, בעקבותיו, אני מגיעה לגבעה קטנה וירוקה בקצה הפארק, מתנשפת ומורידה בהדרגה את מפלס הדאגה. מסתכלת על הבוץ שלמרגלות הגבעה ועל המבטים המחוייכים של כל מי שראה. מבינה שמה שאולי יציל אותנו, אם לא הריצה, הוא הקבלה ואותו הומור יהודי מופלא שידע תמיד לערבב טרגדיה בשמחה. או במילותיו של טוביה החולב (ואם תתעקשו שלום עליכם): "תשתה לחיים גם אם הלב שלך עמוק באדמה כי אלו החיים שלך".

פורים שמח

עצרת נשים עושות שלום, תל אביב, יום האשה הבינלאומי, 2019

בשישי לפני שבועיים כשעמדנו כמה נשים מ"נשים עושות שלום" בצומת עין חמד – אבו-גוש, במזג אויר חורפי, עננים ירושלמים כבדים ואפורים נוסקים באופק, ורוח הרים מצליפה בפנינו, אוחזות בשלטים בנחישות ומגינות עליהם מפניה, עבר במקום אוטובוס. הנהג הוציא את ראשו מהחלון וצעק לעברנו "יאללה, יא משועממות. תפסיקו לבלבל את המוח ולכו לבשל". צחקנו, אבל בתוכי ידעתי שהוא לא היחיד. הוא ביטא הלך רוח נפוץ של יאוש (וסוג נבוב של גבריות ), אותו לוקסוס שאמרה עליו גולדה מה שאמרה.

אבל החיים דינמיים, בעיקר עבור אלו שמאמינים, ואת הפיצוי על הסטירה השוביניסטית קיבלתי שבוע אחר כך בדמותה של שמש תל אביבית וקבוצת נשים מופלאה שעסוקה בלייצר תקווה. לגמרי במקרה, זהו גם שמו של המנוננו הלאומי, אותו שיר שמבטא כמיהה עזה למה שנראה במשך דורות כחזון אחרית הימים. החזון קרם עור וגידים כשאדם אחד בחר להאמין, ובחזונו המטורף הצליח למשוך אחריו עם שלם. נכון שבדרך היו עוד כמה נשמות טובות שעזרו לרעיון להתגשם, ותמיד תישאר תלויה באויר השאלה האם לולא השואה היתה קמה פה מדינה. אבל שאלות "אם לסבתא" פחות חשובות כרגע (אם כי גם מהן אפשר ללמוד). ושוב נוכחתי עד כמה תקווה היא סוג של אלמנט כימי שאם לא חוברים אליו מעשים, אנרגיות חיוביות ותעצומות נפש, הוא נותר בגדר אלמנט פשוט שמעטר שירים ולעתים אף מתפוגג.

שישי שעבר שהחל ברחבת מוזיאון תל אביב והמשיך בצעדה לכיכר רבין, שם הוצב אוהל האמהות של "נשים עושות שלום", היה לא רק פיצוי אלא גם אישור לדרך שבחרתי להיות חלק ממנה. היו שם יעל אדמי המדהימה, מרילין סמדג'ה, יעל דקלבאום האחת והיחידה, אחינועם ניני, סתיו שפיר, ציפי לבני ועוד המון נשים חזקות שבחרו להאמין ולעשות. אני אומרת בחרו כי מבחינתי אפשר וקל יותר לבחור ביאוש, שהוא תמיד האופציה הנוחה; אבל אפשר גם לייצר תקווה מהסוג שרק נשים יכולות לייצר. תקווה שעשייתה דומה לטוויה עדינה בנול או רקמה. את התקווה הזו אנחנו רוקמות כבר ארבע וחצי שנים מחומרים כמו הקשבה, הכלה וקבלה,  מייצרות רשת חדשה שמחברת בין עולמות שלולא התנועה, לא היו נעים זה כלפי זה. עולמות שהתרגלו לחיות בנפרד ובמקביל, כי תהום גדולה פעורה ביניהם. אותה תהום שמחלקת את החברה שלנו ושוסעת אותה כבר שבעים שנה. ואני רואה אותנו נעות זו לקראת זו במפגשים השונים, בונות מעגלים חדשים וטוות את הרשת שתאחה את השסעים. ולא, אנחנו ממש לא נגד גברים, אלא שאנחנו בוחרות להשתמש בתכונות החיוביות שלהם כמו יוזמה, אומץ, מנהיגות והרפתקנות, מוותרות לחלוטין על תחרותיות, אלימות ואגו. ולמי שחושב שזה רק שיגעון חולף, שיהיה ברור שאנחנו לא מוותרות על המטרה, למרות שהמכשולים בדרך עצומים. כי מרגע שהתגלה לנו המראה שמעבר לחומה, אותה אנחנו ממיסות לאט ובאהבה, אותו מראה אנושי של חלומות משותפים, התמודדויות דומות וחיים בצל הסכסוך האכזרי הזה, ברור לנו שלמרות השוני והדעות המנוגדות, הרצון והיכולת למצוא את המשותף והאמונה במטרה – הסכם מדיני הוגן לשני הצדדים – הם הדרך לחיים שפויים יותר באזור המדמם הזה.

אני מזמינה אתכם להגיע לאוהל שיעמוד בכיכר רבין עד ה-9.4. בכל שבוע יוקרנו בו סרטים ויתקיימו הרצאות ודיונים מרתקים. מידע על הפעילות בכל שבוע תוכלו למצוא בדף הפייסבוק של התנועה. מוזמנים להתעדכן, להגיע, לעשות לנו לייק וכמובן לחבור אלינו.

ל"ג בעומר, קבר שמעון הצדיק, 2007

להיות אשה

את לא זקוקה ליום הזה כדי לחגוג את מי שאת.

ספק אם את בכלל יודעת שאת חלק מאיזו חגיגה.

ואם כן, יכול להיות שאת שואלת על מה?

זה לא שאינך מבינה.

את פשוט חוגגת קצת אחרת

בכל פעם

כשאת אוספת אלייך ועוטפת

עם או בלי מגע.

גן העצמאות, ירושלים, 2008

היי, בא לכם לקטר קצת על חוסר היעילות, חוסר הנימוס וחוסר ה…. כן, כל הדברים שנוצצים מרב דיוק שיש בחו"ל ואצלנו לא נקלטו מי יודע מה? יאללה, תפדלו. תעצרו כאן ותשחררו קיטור. ויש, ברוך השם, על מה. קחו את הזמן, אין לאן למהר. אנחנו בלבנט והכל נע פה בעצלתיים. מבטיחה לכם שלא תפספסו כלום תוך כדי. מקסימום תצוץ עוד מפלגה. אני עושה את זה כמה פעמים ביום: בתור לסופר, בהמתנה לנציג שירות בטלפון, במגרש החניה, כשהחזאי טועה וסתם כשאני בוהה במסך המחשב, שמחליט לעשות שביתה איטלקית דווקא כשנכנסתי לשוונג ומתאים לי לעבור מהוט ליס או מיס לסלקום או מסלקום לטריפל של השד יודע מה. סיימתם? יופי. תודו שזה כיף. אתם בטח מרגישים קלים יותר. עכשיו תתניעו. כן, תנו גז. מה? אין דלק? ברור. זה לא שאין, אתם מנסים לנסוע עם 95 אוקטן במנוע חצי אוקטן. הבנתם? במשך שנים אני מקטרת על הדלק המחורבן שקיבלנו. דלק חצי אוקטן, שבכל פעם שאני עומדת בתור או ברמזור, אני מקבלת שוב הוכחה שהוא עשוי מחומרים לבנטיניים. שבכל נסיעה אני מרגישה שהוא גורם לי להתגעגע לאוקטן הגבוה שהיה לי באמריקה כי שם התור היה מהיר, והקופאית בסופר לא דיברה תוך כדי עם הקופאית השכנה ואפילו ארזו לי בפלסטיק או פייפר, מה שבחרתי. רק שמדי פעם, כשאני עוצרת רגע כדי להתבאס באיזי ולהטעין את המצברים, אני שמה לב שבחצי אוקטן הזה יש איזה קסם שלא ניתן לכמת. קסם שמונע על ידי אותו דלק שמונע מאתנו להיות מחושבים. אנחנו פשוט לא טובים בזה כי אי אפשר להיות אותנטיים ומחושבים בו זמנית. אז אצלנו התור מתארך והעודף לא בדיוק על האגורה. גם קצת צפוף, אבל צ'פחה היא צ'פחה מכל הלב והנשמה. ואם לא באת לי טוב עכשיו, גם את זה תדע, אבל זה לא ימנע ממני אחר כך להזמין אותך לדפוק אתנו ארוחה, כי מה נעשה עם כל האוכל הזה שדחסנו ל-10 צידניות, לא כולל מנגל ושתיה. כי ככה זה אצלנו. הרגש נשפך במנות גדושות, לא מנסה להצניע או להסתתר מאחורי חיוך מעושה או מילות נימוס מוכרות שנפלטות מפרצוף חסר הבעה. הוא תוסס, מחובר, גלוי, מתפרץ ונותן את עצמו עד הסוף, גם אם לפעמים נסחף ללא אבחנה. אז נכון, הוא לא נוסע חלק וגם מקפיץ את הפיוז פה ושם, אבל תמיד אפשר לסמוך עליו שיקח אותנו למקום הכי אמיתי שאפשר.

מפלורנטין באהבה

כבעלת 3 חתולים, ששניים מהם התמקמו פה עוד כשהיתה פה כלבת רועים בלגית, שלא אפשרה לאף יצור חי, חוץ ממני ומבני להתהלך פה חופשי, (איך? זה כבר עניין לאייטם אחר), לא הופתעתי כשנתקלתי בפלורנטין במלך השכונה. מבטו אמר עזבו אתכם מאסרטיביות וביטחון עצמי, מבחינתי, כל מה שצריך זה קצת שמש וערימת סמרטוטים.

ביחד ניסחנו את תשעת הכללים (אחד בשביל כל נשמה) לחיים טובים ומאושרים:

1. לא צריך כורסא של נטוצי בשביל לחגוג את החיים.
2. תהיו יצירתיים ותחשבו מחוץ לקופסה. פיסת הנדל"ן הכי שווה היא תמיד זו שנראית כמו ג'יפה לכל החבורה.
3. אפשר להתרווח בכל פינה ומצב. פשוט תתבייתו על הספוט הנכון, וכל השאר כבר יסתדר מעצמו.
4. שום מקום אינו מושלם כל עוד לא נכבש על ידי אחד מאיתנו, בעלי השפם.
5. תתעלמו בעקביות מכל מה שקורה מסביב, כולל צלמים (ויש פה הרבה כאלה לאחרונה), מתווכים דביקים וסתם נודניקים שמחפשים חניה. זה שהם מתרוצצים פה אחוזי תזזית לא אומר שאנחנו צריכים לצאת מהשנטי המופלא.
6. אף אחד כמונו לא מבין באוירה. כל הפלצנים פה שמתהדרים בפרופיל בלגי ורהיטים מעלק דיזיין, קבלו השראה ממני כששיפצו את הדירה.
7. זה נכון שאנחנו פוטוגניים ושום תמונה לא שלמה בלעדינו, אבל מותר ורצוי להפנות את הגב למצלמה כשהצלמת מתעקשת על תמונת פרופיל שלא מחמיאה (צד שמאל שלי יוצא תמיד רע). אם היא רוצה תמונה בהזמנה, שתלך לחפש את עצמה באפריקה.
8. אני יודע שזה שילוב מוזר, אבל הדרך לנירוונה עוברת תמיד בין האלטע זכין לאטליז שמעבר לפינה.
9. כלל מס.1 לא תופס במקרה שבעל המרפדיה ממול יצא "לקשקש" עם בעלת בית הקפה שבסמטה.

אז שתהיה לכם שבת טובה וד"ש ליום טוב מהמעדניה.

תחנת רכבת סבידור, ת"א, פברואר 2019

אם בתוך ההמולה הזו,

יכול יהודי למצוא מקום להתפלל בו

 ומוזיקה להקשיב לה,

לראות ידיים

שהבוקר עוד אחזו רובה ועתה

 פורטות על קלידים,

אולי עוד יש פה אי של שפיות,

חשבתי. ושוב,

התאהבתי בפעם האלף בעיר החצופה הזו.

דובדבנים לכל החיים

המילים הללו מוקדשות השבוע לך, אשה יקרה. בעיני רוחי כבר דמיינתי אותך. אני יודעת מה את מבשלת, איך את מתלבשת ואיך את עונה לטלפון. אבל יותר מכל, את מעוררת בי געגוע לילדות בשיכון. זה עם העולים מרומניה וממרוקו, מפולין ומטוניס, שחלקו ביניהם בלוק, זרות ומחסום תרבותי שלא הצליחו להתגבר עליו. בעיקר כי היו מבוגרים ותקועים בבית. הם לא תקשרו מילולית, אבל הבינו מצוין אחד את השני, ולו רק משום שהיו בלתי מובנים ומלאי געגועים למה שהותירו מאחוריהם. הם לא שיתפו מתכונים כמונו כי לכל אחד היה החריימה, הממליגה והצימס שלו. וככל שדיברו מסביב על מיזוג גלויות, החריימה נעשה חריף יותר, הממליגה הסמיכה והצימס מתוק עוד יותר. את החלומות שלהם הם חלמו על מיטות סוכנות חורקות, וסלון חדש היה בגדר פנטזיה, כי הסלון שנקנה פעם אחת כשהגיעו ארצה היה סלון לכל החיים. משהו מזה ודאי דבק בך, למרות שכשהגעת לכאן עוד היית צעירה, אבל כבר לא ילדה. כן, יש לך הרבה זכרונות משם, והעברית שבפיך מתנגנת היטב, אבל מבטאך מסגיר שעלומייך עברו עלייך באיזו ארץ קרה. הבית שלך ודאי מצוחצח ומבריק, ובמקרר יש ריבת תות או משמש כמו שסבתא נהגה להכין. כשהגעת לכאן, ידעת שזה המקום הכי נכון לך כיהודיה. ככה חשבתם כולכם ולא העליתם על דעתכם שבבוא היום הנכדים יכבשו את ברלין או יבקשו ממך את המסמכים, כי רצוי להכין דרכון של האיחוד, הם אומרים. וגם השכנים שגרו כאן

כבר התפזרו עם השנים, אבל את נשארת פה כמו עדות, ביחד עם הקריסטל, מפיות התחרה והפשטות. הנכדים והנינים מחייכים אלייך מהתמונות הממוסגרות שעל השידה, וכשהם באים את מחייכת אליהם בחזרה. רק שעמוק שם בפנים, כשהם לא רואים, את תוהה אם עוד יבואו ימים. תוהה ומסירה במטלית רכה את האבק מדובדבני החרסינה האדומים.

קפיצה קטנה לחו"ל

שוטטות בדרום תל אביב עם מצלמה גדולה הופכת אותך למטרה מהלכת. אני נזהרת שלא להרים אותה גבוה מדי. פרופיל נמוך היא מילת הקסם כאן, אבל מישהו כבר קלט אותי והוא דולק אחרי. בעיניים רושפות ובאנגלית בניגון אריתראי הוא מבקש לדעת מה צילמתי. אני מתעלמת. הוא לא מוותר. מתקרב אלי עד כדי מגע, לוודא שאבחין בכעס בעיניו. אין לי לאן לברוח. אין שום סיבה שאוכל להרים פה מצלמה, אם הוא לא יכול להרים את הראש. בנימת הרוגע המלאכותי שסיגלתי למצבי רחוב שכאלה, אני מסבירה לו שלא צילמתי אותו (מה שנכון). המבט שלו אומר שנחמדות לא תעזור עכשיו. אני חושבת להציע לו לראות את התמונות, אבל במקום זה אני עושה את הדבר שגורם לי לשנוא את עצמי. אני מסתכלת לו בעיניים, שולחת את היד לכיס ופולטת "אני מתקשרת למשטרה". עכשיו לפני שהמצלמה שלי תהפוך לרכוש מקומי, אבל אז נזכרת שהטלפון בכלל באוטו. הוא נסוג. וכאן, ברחוב הצדדי הזה, אני נעה בין החמלה שביקשתי לאמץ לבין הפחד שמציף אותי. ממשיכה ללכת כשכאב, בהלה ואנחת רווחה מתערבבים זה בזה. שואלת את עצמי מה חשוב לי יותר: להשיג עכשיו תמונה טובה או להכיר את המקום הזה שנקרא "זרות". ויודעת שהכי רוצה לא להיות זרה לעצמי. למצוא איזו פינה אנושית בתוכי שיכולה לקבל את המציאות המורכבת ששנינו לכודים בתוכה, אנחנו והם. וכך, אני מוצאת עצמי נכנעת לסקרנות ונכנסת דרך פתח צר למשהו שנראה כמו מחסן שהוסב לבית קפה. למרות צבעיו הססגוניים שמזכירים דפים מניישנל ג'יאוגרפיק, השולחנות ריקים. במטבח שבקצה אשה מבשלת כשתינוק על גבה ומחוצה לו שני גברים. אני פונה אליהם באנגלית, אבל רק אחד מהם מבין. אומרת להם שהמקום יפה, אבל הם לא קונים. המבט הלא מזמין מתרכך אחרי שהם משתכנעים, שאין לי מניעים זדוניים. שניהם מאריתריאה. שוהים פה 7 שנים. אם יכלו לחזור, אולי היו חוזרים. בעצם, היו מעדיפים להגיע לחו"ל, אבל הכל סגור אז הם תקועים כאן. אני רוצה להגיד להם שכולנו קצת תקועים כאן, ובדיוק אז אחד מהם, בעל המקום, שואל אותי אם אני רוצה לאכול משהו או לשתות. כן, לשתות. הוא מושיט לי קולה מן המקרר.

יש זירו?

אין

 מה יש?

 בואי, תסתכלי.

אני שולפת מן המקרר הכמעט ריק בקבוק איילנד מנגו כתום, יודעת שיהיה מתוק להחריד. המשקה של חופי סיני צורב את החיך כאן בדרום תל אביב.

מחלף השלום, תל אביב, דצמבר 2018

יאללה, כפיים. אנחנו מככבים. כולנו מייחלים לתשומת לב, רק שלפעמים התמונה המחוייכת והציפיה ללייקים הופכת את העניין לאובססיה. וזה לא משנה אם זה קומנדו תרבות, אתה ואני או ראש הממשלה. כי זה מגיע מאותו מקום שנטרקה עליו הדלת לפני שנים. מקום שהיה שוקק חיים ואז משהו קרה.

פעם היתה שם להבה גדולה, היו שם תום ועצב ושמחה. והיה גם איזה קסם אחר ושונה שרצה לבעור אתם. הוא היה קצת כהה, שונה ולא מובן. הוא היה הלהבה הקטנה שבצד, זאת שמסביבה השבט לא רקד. שם נוצר כאב קטן ומפוחד, שעם הזמן הונח בדד.  

אבל גם כאב ששותק אי שם באפלה, מושך מעת לעת בחוטי השכחה. חוטף אותנו ברגע של חולשה, ומזכיר שכדי לזכות באהבה, יש להזין את הפיד בעוד חיוך או מסכה. וכך, כדי להיות חלק ממדורת השבט הגדולה, אנחנו מתעלמים ממה שהופך אותנו לבני אדם. מכל אותם רגשות ומצבים לגמרי לא סקסיים. כאלה שלא מביאים כפיים או כבוד. אכזבה, קנאה או כישלון לא נחשבים למרות שהם כה אמיתיים. הם אלה שמהם אפשר ללמוד, לצמוח, לגלות. כל זמן שלא ניתן להם כבוד, נהיה כמו מריונטות מונעות.

דוד הביא אותו לפה כדי לצוד כמה לקוחות שאחרת ילכו למתחרה בסמטה המקבילה. התרגיל השיווקי עובד והדוכן עמוס קונים שחלקם באים לרכוש ואחרים סתם כדי ללטף… המוסר שנראה בינתיים יציב יחסית, לא מגיב. נראה שמבחינתו הכל בסדר. גם לדוד אין בעיה שילטפו אותו. כל זמן שיש מכירות והקופה מלאה ביום חורף סגרירי. יש גם כאלה שקצת נרתעים. כמה פעמים בחיים יוצא לך לראות מוסר שבדיוק עמד להגיד משהו ונתקעו לו המילים? ודוד שכבר מכיר את הסחורה, יודע שזה בדיוק הרגע שבו המכירות גדלות. כי המצב הזה שבו רצית לומר משהו, אבל איכשהו הכל התמסמס מהזיכרון הוא רגע שברירי. רגע של תקווה וציפיה דרוכה. אז כדי להרפות קצת את המתח הוא מציע משהו במבצע. והמוסר שבד"כ לא מפריע, פוער את פיו עוד טיפה. יכול להיות ששוב עושים עליו קופה?

דוד דגים, מחנה יהודה חורף 2018

הסערה שלפני השקט

למרות שאני מעדיפה להאשים את הג'וק השרוטה (תרתי משמע) בזה שהגענו לכאן, בתוכי אני יודעת שאני זאת שעשיתי את הבחירה. נכון שטעימות חול לא היו בתכנית, אבל משהו בתוכי רצה. הרוח טסה, לא רואה ממטר. פורעת כל מה שנקרה בדרכה. חוגגת את האנרגיות שלה עד תום ושוכחת שהחורף רק התחיל. שתשמור קצת אנרגיות להמשך. אבל לא. היא רוצה את הכל עכשיו. משתלחת בשיחים, בחול, בעצי הדקל ללא חמלה. ושמא אני טועה וכולם משתפים פעולה בריקוד הפראי הזה? אולי גם הם כמהים לאיזו דהירה? ומה אתי? מה אני עושה פה? אני באתי לצלם, לא להשתולל, אבל היא בשלה. בשלב הזה אני כבר מבינה שצמרת הדקל שאיבדה צורה, נראית טוב יותר מהשיער שלי שנאמנותו כבר לא ברורה.

בזמן שאני מתלבטת מי יותר משוגע, אני או מזג האויר הנורא, רכב חשוד עוצר במגרש החניה. 3 מבוגרים ו-2 ילדים קטנים משתחלים החוצה. לבי אומר לי שעוד רגע הם מתניעים ועושים רוורס מהיר בחזרה. אלא שלבי טועה ובזמן שאני טוחנת חול לאבקה, הם ממשיכים בבטחה לעבר החוף. ואני כבר לא מבינה. מילא אני עם המצלמה, אבל אתם? למה לגרוס חול כשיכולתם עכשיו לתפוס עסקית טובה?

הם עמדו עוד ביחד על קו החוף גם כשאני התנעתי את הג'וק ונשמתי לרווחה. כשעמדתי בפקק האינסופי בכביש המהיר לכאורה, הבנתי שהרגע הזה שבו אתה בוחר להיות במקום לא נוח, לעיתים מפחיד, הוא רגע של העצמה. לא רק כי ויתרת על התה החם וההסקה, אלא כי נתת מקום לפרא שבך. אפשרת לו לדהור, למצות את הכוחות שבך, להתנדנד רגע, כשהרוח דוחפת אותך בחוצפה לאחור, ולהתייצב בהבנה שיש משהו חזק ממך. והוא יכול להיות חלק ממך, אם רק תפני לו מקום. ואם "לא נעים" נחשב פעם ל"בלתי נסבל", אני מגלה שלא נעים יכול להיות אחלה, והסבל מפנה מקום לקושי ולאתגר. ההתגברות והתחושה שאפשר מזרימים אנרגיה חדשה, והחיים הם בתוכי ולא חולפים אי שם לצדי. מסתבר שהעולם יכול להיות מקסים דווקא בעת סערה. רגע, אמרתם בילוי משפחתי? ביום חורף גשום וקר? כן, כי מי אמר שזה חייב להיות בסלון החמים עם מונופול ושוקו חם? מישהו אמר שאי אפשר לעמוד ביחד על החוף ולהסתכל על הים? להרגיש איך הרוח עושה עליכם סיבוב ומקנחת בפירואט מרשים בין הגלים, שמאיימים לסגור עליך את הים. ובפנים עמוק לדעת שאלה הרגעים הכי קסומים שלכם ביחד, וכשתחזרו הביתה תמצאו שם את כל החום שבעולם.

שוק רמלה, ערב שבת

צהרי שישי וקצת. הרחובות מתרוקנים וחורף מנומנם צולל על העיר.

השאון שהיה פה לפני רגע קד קידה אחרונה ומפנה מקום למשהו אחר.

אחרוני השחקנים אורזים את השבוע.

זה הזמן לערום חלומות, לעטוף בנילון בצבע ורוד מתקתק

ולהניח בזהירות על רצפת הכרך.

רצוי להגביה מעט, שלא יפתח.

לפחות לא עכשיו.

לחכות לשבת.

שתגיע לפני שנספיק לפרוק ולגעת,

להציץ פנימה, לטעום את הטעם.

חולפת כמו שד, בשמלה לבנה.

נעלמת אי שם מעבר לפינה.

מותירה תקוות וחלומות עטופים בנילון ורוד.

רובם לא נפתחו מפאת קוצר הזמן.

מקומטים קמעא הם מבקשים להיבלע

בין סיר החמין לעוד קצת שינה.

כשהסיר יתרוקן ותוכנו שוב יבריק

אשאל את עצמי למה אני תמיד מנסה להספיק?

שער יפו, ירושלים

חשבתי לרגע שהוא יעוף ביחד איתן, אבל הוא נותר לעמוד שם גם אחרי שהיונים שהאכיל המשיכו לכיכר אחרת. התעצבתי קלות על שנותר כך לבדו, אבל אז אמרתי לעצמי שלפעמים לעוף זה דווקא לעצור לרגע. לשחרר ולתת לדברים לחלוף… להתכנס לתוך עצמך ולחפש את המקום הזה שהוא אתה או מה שאתה אוהב בעצמך. להתחבר למשהו שלא שמת לב אליו עד עכשיו, שהיה רדום ושקט ופתאום מתחיל לצמוח. כן, דווקא אחרי שכולם כבר עפו להם. ואז לקחת את המחשבות והרגשות שלך למקום חדש ולא ידוע. ואם אתה מצליח להתרומם קצת מהמקום הרגיל והמוכר באמצע כיכר ירושלמית קפואה, כשהחומות מושכות אותך בחזרה למטה, כנראה שאתה בר מזל.

יום העצמאות ה-60, גן סאקר, ירושלים

בשבוע שבו הנשיות הישראלית התמסמסה בכאב אל כותרות העיתונים, מאזנת עצמה בקושי בתוך צפיפות בלתי נסבלת של 25 קרבנות לשנה, נזכרתי בתמונה הזו שצולמה ביום העצמאות ה-60 למדינה. בעצם חיפשתי משהו שיאזן את דימוי הקרבן הקל ששוב דבק באשה. זו שמישהו חרץ בקלות את גורלה, כי לא התאימה באותו רגע לאג'נדה הגברית שהיתה בסביבה.

באותו יום עצמאות הבחנתי בהן, כמה נשים, שהחליטו למנגל למרות שלא עמד לרשותן גבר שינפנף. ומאחר שלא התכוונו לוותר על האג'נדה המקומית, לקחו על עצמן את כל העניין והלכו עם מה שיש: קצת המבורגר, 2 נקניקיות, מנגל צנוע, והרבה אמונה. האנרגיות היו רכות יותר, מתפתלות (במובן הלגמרי נשי של המילה), בוחנות, מתלחששות. אף אחת מהן לא נפנפה או הגירה זיעה ואולי גם לא היו בטוחות בתוצאה.

למרות זאת הן הלכו עד הסוף עם האש שבפנים והקציצה, והאמת אין לי מושג איך יצא. אני רק יכולה לשער שהיה לזה טעם של הצלחה. לא בגלל הבשר המשובח אלא בגלל שהיה שם מקום לבחירה. עצוב שזה עדיין לא מובן מאליו כשמדברים על מה זה להיות כאן אשה.

מוקדש בכאב לכל אותן שלא זכו לבחור.

ליל שבת, גן סאקר

במקום שבו העשן מתפזר מעל הבשר אבל מרחף כל העת מעל גבולות, סכסוכים, פתרונות אפשריים והסדרים מעורפלים, אני תוהה מה זה להיות פה ערבי או ערביה בעיר מאוחדת אבל לגמרי חצויה. האם זה לדעת שלא משנה מה, תמיד תיתחם בחבורה שלך? מוקף איסורים, חי על אדמת מריבה, נבלע ומוותר על מי שאתה כי את התרבות שלך, ובעיקר הדעה, מעדיפים להרחיק הלאה  אל מעבר לרצף הטריטוריאלי. לחיות בין מציאות לחלום, בין להיות אדם ללהיות שגיאה כי היתה לנו פנטזיה שעם הזמן פשוט תתפיידו, בעיקר אם נעשה הכל כדי שיהיה לכם רע. לא יאומן, למרות שממש השתדלנו זה לא קרה. ולא רק שלא התפזרתם, אלא גדלתם ועכשיו מה עושים עם זה, לך תדע. אז שחררנו את העיר אבל כלאנו את עצמנו ואתכם בחידה לא פתורה. וכמו באיזה חלום בלתי אפשרי על אביר ונסיכה נחתנו על קרקע קשה, זרועה אכזבה, שהפכה לכאב ושנאה.

אהבתי את הרגע הזה שיש בו פנטזיה ונחישות, ריחוף שמימי ומקום לנחיתה. התחברתי לתנועה הנשית והגברית, לרוך ולעוצמה. הוא נגע בפנטזיות שלי, בעיקר באלה שלא התממשו. התמסטלתי מהעשן וחשבתי לי שכשמפנטזים רצוי גם להכין גם קרקע לנחיתה. כזו שמכילה את הטוב שבנו, את החוכמה. כזו שיכולה להתמודד עם חלומות, סכנות, אשליות ופחד. שמרככת את הכאב ומרפאה. שמזינה ומחברת מחדש את החלקים שהתפרקו, שלא נבהלת מעצמה. שמרגיעה וצומחת מתוך הטראומה. האם הכנו לנו קרקע כזו, מרפדת, אז לפני 51 שנה? אני לא בטוחה. אולי לא ידענו איך, אולי חשבנו שהיא תקרה מעצמה. אולי היינו צעירים מדי, אולי זקנים ולמודי מלחמה. האם עוד ניתן למצוא את האמצע? להכין את הקרקע? כזו שאינה אדמת מריבה.

עין יעל, חול המועד סוכות

כשראיתי אותם בגן משחקים גדול באחר צהריים סתווי של סוכות, נזכרתי במה שאמר לי פעם מישהו חכם: אהבה היא נתינה מעצמך מבלי שנגרע ממך. ברגעים כאלה נדמה שהאינדיבידואליזם המערבי לוחש "קטונתי" ומשתאה, כמו מכיר בנחיתותו אל מול כוחם של מסורת וערכים משפחתיים. באותה חברה, שנדמה לעיתים שקפאה על שמריה ואטמה עצמה בפני הקדמה, מתגלים בנקל מראות שמסמלים נתינה, אחריות וערבות הדדית. אל תקחו את זה אישית, אבל נדמה לי שדברים כאלה אפשר לראות רק אצלנו או במקומות "מתפתחים". קחו את זה ברגוע. שלום אהבה, להתראות בחגים.

חג הסיגד תשע"ט

על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי גם את ה-you & me (את/ה ואני).

התפילות ליוו ברקע. מצד אחד הקייסים, מצד שני החומה והר הבית. ובאמצע כמה בנות עם סלולרי שהשכיח מהן את העולם. בעצם זה טבעם של ילדים, לא? מספיק להם משהו קטן והם כבר בעולם משלהם. אבל לפעמים העולם הזה אכזר כי יש לו חוקים משלו. הם מזכירים קצת את חוקי הטבע שם שולט החזק. ותמיד יש אחד כזה. כן, גם בחג הסיגד – חגם של יהודי אתיופיה.

יש משהו בטקס שמשרה ביטחון. זה הביחד, הידיעה שאנחנו לא לבד, שיש לנו משהו משותף שמחבר בינינו, שחוזר על עצמו שוב ושוב. זו דרך לאשר, לספר ולחגוג את מי שאנחנו ומה שמיוחד בנו. וזה עצום פי כמה כשממול נפרשות 3000 שנות היסטוריה.

בינינו, כל אחת מהן יכלה לצלם אותה, אבל היא רצתה לצלם את עצמה. להיראות בדיוק כמו שהיא רוצה. יש משהו בסלפי שיוצר אשלייה של ביטחון, כי אתה הוא זה ששולט במצב. אינך מופקר עוד לחסדי המצלם. גם לא לסוג הקשר שיווצר ביניכם, בין אם הוא רגעי או ארוך. יכול להיות שאימצנו לנו טקס חדש? טקס קצרצר שבו אנחנו מייצרים שליטה, אבל מאבדים ביטחון? את אותו ביטחון אמיתי שנבנה מתוך ה-you & me.

מעשנים "ביחד"

עישון נרגילה מתחבר לי לשאנטי. איזה פסק זמן שאתה לוקח כדי להתנתק או להסתתר מאחורי ענן עשן. מין מנהג גברי כזה שתמיד נראה צבעוני ומגרה, ממסטל משהו ומחבר בין זרים או קרובים כמעט כמו אוכל. ביחוד אם מעבירים את הפיה מאחד לשני, אז יש גם סיכוי לקבל איזה הרפס. ככה זה נמשך כמה מאות שנים בשקט, עד שפלש לתוך האידיליה הזו יצור נטול סנטימנטים. אחד שבא והוכיח לכולם שהגודל לא קובע. ומרגע שהגיח לאויר העולם, תפס תאוצה והתפתח כאילו הוא מקבל הורמונים למרות שמבחינת דקיקותו דווקא נדמה שהוא סובל מאנורקסיה. הוא כבש אותנו בנחישות למרות קרירותו ואורו הכחלחל, ולאחר שוידא שהוא יושב טוב בכיסנו ובכף ידנו, היה זה רק עניין של זמן עד שישתלט על מרחבנו ויהפוך לכוכב מבוקש. הוא למד מהר מאוד שאנחנו מכורים והציע לנו עוד ועוד מטעמים. ואנו מצידנו המשכנו לפרגן ולהריע לו (בצדק מסוים) גם אם לא תמיד ערבו לחיכנו. וכך מבלי שנרגיש, הוא הפך לחלק מגופנו, מתגנב לכל אירוע, לעיתים גם מתפרץ, ובחסרונו מזכיר לנו מה אנחנו בלעדיו – חצי בנאדם או סתם מוחרמים. הוא גם מודע למגבלותיו וברור שלהתחרות בנרגילה הישנה והטובה עדיין גדול עליו, אבל הוא אינו מהסס ומראה בינתיים נוכחות מתונה. יחד עם זאת, לא בטוח שבחדרי חדריו הוא לא עובד כבר על יישומון חדש שימצוץ, ישאף, יפיץ ריח מתקתק ויעלה עשן.

גדר הפרדה

אם צייצה, איש לא שמע. היא פשוט היתה שם. חלק מחומה אינסופית. מה חשב מי שתלה אותה שם? האם הבין את משמעות החיבור החדש שיצר? שלגדר הזו כבר יש מקום בחייו?

זה שבתחילה עוד זעק על הבטון שפלש, הפנים שלעת עתה כולנו כלואים. והציפור? הוא מאכיל אותה ודואג לה לבית. ואם כבר יש פה קיר פנוי ואפרורי, למה לא לקשט אותו. כי קירות ריקים הם משהו שיש למלא. ומה עם קירות תיל? כאלה שמבקשים להגביל ולהכניע אותך? להצהיר בפניך שהחופש שאתה חולם עליו דוקר, ואולי עדיף שתוותר. אה, אלה. אוף, על אלה עדיף לא לחשוב, זה מזכיר לנו דברים קשים.

אז כמה פעמים חשבנו שאנחנו בני חורין? וכמה פעמים שאלנו את עצמנו אם הרצון שלנו הוא אכן חופשי? וכמובן שאם כבר להיות חופשיים, אז בארצנו. מה, אנחנו לא? יש לכם בכלל מושג כמה עבדנו על זה וכמה הקרבנו? זו תמיד היתה משאת נפשנו. וגם רקמנו חלום על מיזוג גלויות ושמירה על עצמנו. ותוך כדי כך גם קצת עפנו על עצמנו. אבל לעוף זה טוב, לא? כן… לא… כלומר כן, אבל לא אם אנחנו כולאים את עצמנו, ולא סתם, אלא על אותה גדר תיל שכבר חשבנו שהיא מאחורינו. אבל מסתבר שהיא עדיין אתנו, חלק מהנוף. ואנחנו, כמו הציפור של לאונרד כהן, מנסים להיות חופשיים בדרכנו. מנסים להיות כל מה שחלמנו, ובדרך החלום מתמסמס כי הפחד בתוכנו עדיין רוחש. אבל ממה? מסכנת ההשמדה או מהאור שמאחורי התיל?

אותה חומה כבר הפכה לעובדה, לקיר, לחלק מהבית. נוכחת במלוא אפרוריותה, מזכירה לו לאיש שהחופש עוד רחוק. ולכן, לעת עתה, הוא רוכש ציפור קטנה שבה הוא מטפל והיא מסמלת עבורו את כל מה שהוא משאת נפשו, את שמחת החיים, השיר והמעוף. הוא כולא אותה ויודע שכך לא תוכל לברוח עם כל היופי הזה. תולה אותה על קיר האימה, אותו קיר שבחלומו קורס אבל במציאות לא נותר אלא לתלות עליו את החלומות שכלא.

פלורנטין 2016

זה לא היה חלון ראווה שגרתי. נשקפו דרכו חלל כמעט ריק, רצפה מלוכלכת, אחוריה הרחבים של טלויזיה ישנה, ספה וזוג רגליים. ללא ספק, סיבה טובה להציץ פנימה. למרות שהמצב לא נראה מזמין, נכנסתי. הרגליים היו שייכות לאדם מבוגר שבהה במסך. כששאלתי אותו מהו המקום, ענה "מה שאת רואה". "אני לא רואה כלום" עניתי. הוא סובב את ראשו בחזרה למסך. עתה הבחנתי בשני כלבים. אחד לבן מטופח ששכב לצידו, ואחר שחרחר עם כתם לבן על החזה ששכב בפינה. "אז מה זה פה?" התעקשתי למרות שנראה היה שהוא לא בענייני אירוח. "מכבסה" הפטיר תוך שהוא ממשיך לבהות במסך.

"מה מכבסים?" חקרתי.

"את מה שמלוכלך" ענה.

השתתקתי. לא היה לי יותר מה לשאול, אבל גם לא רציתי ללכת. הטלויזיה עשתה קולות של חדשות ואחד הכלבים נאנח. התיישבתי על הספה וליטפתי אותו.

עתה הבחנתי בשתי מכונות כביסה שנחו בפינה מרוחקת.

"אפשר לצלם אותך"? שאלתי.

"תצלמי", ענה.

"טוב, אז אני אעמוד פה מולך ואצלם אותך עם שני הכלבים, בסדר?"

"רגע", הוא קם לאטו, ולאחר שפסע כמה צעדים פנימה, גחן אל מאחורי הספה. "קומו" פקד. פינצ'ר עייף וכדור צמר שחור צצו מאחורי הספה.

"בואו להצטלם", הודיע והושיב את שניהם על הספה.

אף אחד מהם לא הסתכל אל המצלמה.

"לשלוח לך את התמונה?" שאלתי.

"למה"? ענה בשאלה.

"שיהיה לך".

"לא צריך" אמר וחזר לבהות בטלויזיה.

לעוף כי יש ברירה

מכירים את החלום הזה שאתם עפים או מרחפים? שכל המגבלות והכבלים נעלמו? כשאנחנו ילדים או צעירים הכל נראה אפשרי. אנחנו עפים על כל רעיון חדש, מוכנים לצאת להרפתקה שאין לנו מושג מה יהיה סופה. אבל די מהר אנחנו מתבגרים בלית ברירה, נכנסים לאיזו שגרה ונחות נוחתת עלינו תודעת האין ברירה. אין ברירה – צריך לעבוד, אין ברירה – צריך להתפרנס, אין ברירה – צריך להגיע לבית משלנו, אין ברירה – צריך מכונית חדשה, אין ברירה – צריך לענות לכל מי שחיפש אותנו. תודעת האין ברירה היא חלק מההתבגרות שלנו, אבל יש לה תופעות לוואי. היא הופכת אותנו לכבדים יותר, מלמדת אותנו לוותר ולפעמים גם מנתקת אותנו מהאני האמיתי שלנו. אותו אני שיודע בדיוק מה נכון לו, מה באמת צריך ועל מה אפשר לוותר כי לא באמת נפספס משהו. תודעת האין ברירה מרחיקה מאתנו אפשרויות שלא חשבנו עליהן כמו לבלות בוקר שישי בטבע במקום בסידורים וקניות, לוותר לפעמים על מסכים אחרי שמונה בערב (כולל ובעיקר הטלפון הנייד) וליהנות מערב שקט עם המשפחה, לקנות פחות בגדים כי המלתחה שלך סבבה ובין לאו הכי חצי מהם את לא לובשת (הלוואי שהייתי מצליחה) ולחשוב שאני יכולה להיראות בסדר גמור גם בלי איפור ובוטוקס (האמת, את האחרון עוד לא ניסיתי. מקווה שאם היה לי כסף לזה הייתי מוותרת) בלי לחשוש מלהתבונן במראה או ממה ילחששו החבר'ה במסיבה. אז נכון שאין ברירה והגוף שלנו אכן מזדקן, אבל הנשמה יכולה להישאר צעירה אם נבין שיש ברירה. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו עם הטוב והרע, מקבלים אותנו בחזרה. כשאנחנו נושמים עמוק ומתבוננים פנימה, אנחנו הרבה יותר מעניינים מאשר בתמונה המחוייכת שהעלינו לפני שעה. יש ברירה כשאנחנו מפסיקים לפחד ממה יהיה ומבינים שהכי הרבה אנחנו מפספסים כשאנחנו עסוקים בלא לפספס.

רמלה 2017

בעיקרון אין לי שום דבר נגד יצירתיות. גם לא מהסוג המכונה כחול לבן. אבל מה קורה כשהיצירתיות הזו נוגעת בנקודה רגישה אצלי, הנקודה הפמיניסטית? שם מתחילה לה איזו התגוששות קטנה. כי מי שייצב את הבובה הזו, עשה עבודה לא רעה במונחי אלתור מקומיים, אבל הפך אותה למתאבדת פוטנציאלית במונחים פסיכיאטריים. אין לי מושג מאיזו כת הוא הושפע, אבל כשראיתי את הדיוה הזו לבושה בצבעי הדגל ומחוברת במין הכנעה עצמית שכזו, עלו בי אי אלו מחשבות לגבי החיבור שלה אל עצמה. או ליתר דיוק על החיבור שלנו לעצמנו. מה קורה לנו במקום הזה שבו אנחנו מבקשים לייצר איזו נקודת איזון חדשה? דהיינו להבהיר לגברת מהו מקומה. האם הקשירה הפסאודו בטוחה הזו נוגעת לתפיסות מגדר מקומיות? כלומר, אם הדוגמן היה ג'נטלמן מקומי, האם ברגע נתון היה מוצא עצמו גם הוא נכנע? או שמא היה נמצא לו חיבור אלגנטי יותר אל אותה מציאות רעועה?

אתם מכירים את זה שכל מה שבניתם עליו וארזתם באריזה יפה ומרופדת פתאום מתפרק? ככה באמצע הדרך, נשמט לכם מהידיים ומשאיר אתכם פעורי פה? שכל הסדר המופתי שסמכתם עליו, טיפחתם ובעיקר נראה לכם כבר מובן מאליו פתאום עושה לכם אחורה פנה? ואז ממשיך בדרכו אל היעד הבא כאילו הייתם רק עוד בסטה בדרך?

שוק מחנה יהודה

כן, לפעמים הכל יכול להתהפך ברגע, ואז לא משנה כמה יפה ארזנו, יש שם משהו חזק מאיתנו שמזכיר לנו שהכל נזיל ופתוח, ושלא כדאי לקשור את החוט חזק מדי. ואולי גם להשאיר קצת מקום לספק או להתברברות קלה. וכשזה קורה והכל מתפזר לכל עבר, כמה קשה אז לשמוט ולוותר. כמה אנחנו רוצים עדיין להיאחז בסיפור המקורי שתכננו לעוף אתו. וקשה אז לוותר על כל מה שאספנו ולפנות מקום למשהו אחר, נכון יותר. ואז, דווקא כשנגמר לנו הכוח להילחם, בא היקום ומזכיר לנו שלהרפות זה לגמרי בסדר. כי מן הבלגן הזה יצמח סדר חדש.

אז אולי כמוהו כדאי מדי פעם לעצור, לחגוג את מה שיש, לשים את הראש איפה שאפשר ולחכות לנגלה הבאה, שאולי תהיה כמו קודמתה, אולי קצת מפתיעה, אחת שתזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו יכולים. ולפעמים יש אפילו פרס. מתנה. חלום שמתגשם. כי אחרי שעברנו איזו משוכה שנראתה לנו גבוהה ובלתי מושגת, משהו בתוכנו נפתח ומביא אתו שמחה. מקום להירגע.

ואולי זה בכלל עניין של השקפה כי יש שיגידו שהכל עניין של גורל ומי אנחנו פה בכלל. הרי לא משנה מה יקרה, הכל כבר נקבע למעלה עוד בתחילת המסע. כל אחד ונקודת המבט שלו… והוא, כשיגיע לנמל, מה יאמר כשישאלו אותו אם ארז הכל בעצמו? אולי יסתכל עליהם ויענה שהחיים כבר מגיעים אלינו ארוזים במילא ומה נשאר לנו בסה"כ לעשות? לקשור כמה קשרים ולנוח.

שוק ארבעת המינים

חלפה לה חצי שעה מאז שהבחנתי בהם ומי יודע כמה זמן עוד עמדו כאן לפני כן. "כמה דברים יכולתי לעשות בינתיים" מלמלתי בלבי החילוני. שלושת האברכים היו שקועים בפרי הצהוב והחושני. "חלאס, כולה אתרוג" בא לי לומר להם בזמן ששמחתי על מזלי. כי הרי בשביל זה באתי לכאן, כדי לתפוס איזה פריים יהודי. ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות למה הוא חייב להיות כל כך מושלם, שלא לדבר על המחיר שיכול לנסוק גם ל-1000 ש"ח. הדקדוק הזה של היהדות במצוות שוב משגע אותי. לשם מה ההתעסקות הזו בקטנות, ועוד בעולם דיגיטלי שחותר לתוצאות מהירות ומפוקסלות. מה כבר חשוב אם נחבאת שם איזו נקודה שחורה קטנטנה, שמסמלת את הפגם שיש בלאו הכי בכל דבר. בעולם שבו אפשר להדפיס בקלות ערכה דיגיטלית מושלמת של ארבעת המינים, כולל הריח והקוישקלך, מסתבר שאין אחת כזו. באמת. חיפשתי. איך זה? שאלתי את עצמי. אולי כי היהדות חוגגת את השלמות שבבריאה, אותה שלמות שהאמן מחפש ביצירתו. אבל, בינינו, כולנו חלק מאיזו רזולוציה אינסופית שבה מתקיימת אשליית המושלם והאלוהי עד שמתגלה אחרת.

שכונת התקווה

קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן ואולי גם את מה שאנחנו עדיין. כבר לא צעירים וגם האופניים ידעו ימים טובים יותר. שמא בפנסיה או מקורקעים זמנית, הם עוברים הסבה מקצועית והופכים למתקן תצוגה, לא לפני שעברו שידוך וסדנת העצמה חזותית בסגנון ים תיכוני. עתה הם נושאים על כתפיהם את סמלנו המסחרי ונראה שבין השניים מתחילה להיווצר איזו זוגיות מעוררת קנאה. יש בה קצת אהבה, הרבה שיתוף פעולה והבנה שמה שמחכה להם בחוץ זה לא מי יודע מה, אז עדיף שילמדו להסתדר, לפחות עד שהילדים יגדלו. בינתיים הם מגלים שאחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משתיים, לא כולל מע"מ והרכבה… "נכון שאנחנו קצת מקורקעים והיא קצת יותר מבוגרת", הוא אומר לעצמו, "אבל בינינו גם על הגג לא הכל דבש. שם חם ופה יש צל, והגברת הזו למרות שהיא קצת חלודה, בסך הכל כבר קלטה מה אני אוהב ולא מציקה. היא אמנם קצת מקטרת על המשקל והטיירים, אבל נרגעת כשאני מזכיר לה שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע כשאני עמוס במים". ואולי אפילו עשו בחכמה כשתלו להם את המראה קצת בירכתיים כי בגילם זה כבר לא כל כך מפתה להציץ בה. ומה שמשתקף בה עכשיו אמנם מזכיר להם איך יראו בעוד 20 שנה, אבל עד אז אלוהים גדול. שלא לדבר על זה שכשרוצים להראות ולהרגיש צעירים, אין כמו להצטלם על יד מישהו שכבר עשה איזה קילומטראז'. הם אולי לא יפסעו אל מתחת לחופה לצלילי מרש החתונה, אבל יסתדרו לא רע בתור פרסומת טובה לזוגיות מודרנית קצרת טווח עם אופציה להארכה.

גן סאקר יוני 2018

משחקים או משחקי שליטה

ירושלים של שבת בבוקר מחברת מסגרות תרתי משמע. משהו תמיד נמצא על הארץ ומשהו תמיד נשאר באויר, שואף למעלה. מין מתח כזה שמתקיים לו בין הארצי לשמימי, גם כשנדמה שהעיר הולכת ומתחרדת, ועוד רגע לא יוותר בה דבר מלבד מבתי כנסת. החשש להיעלמות החילוניות מייצרת תחרות מזה שנים, לפעמים גם מאבקים. לתחרות הזו אין חוקים. היא מתנהלת בשיטת חטוף כפי יכולתך בין המבוגרים שתמיד חוששים. מושכים לכאן ולשם ולא מבינים שהמתח בין השמים לארץ נמצא שם מרגע הבריאה. זהו מתח שאנחנו זקוקים לו כי כמו ביקום, כולנו זקוקים למנה נכונה מכל אחד מהם. ובמקום למשוך את החבל עד שיקרע ולסבול מפיצול אישיות וזהות כפולה, יכולנו כבר מזמן לתת מקום לשניהם וליהנות מהמשחק. למה זה כל כך מסובך?

לפעמים אחרי שהמסך יורד והאורות כבים, העולם מרגיש זר ומנוכר, אפילו שלפני רגע היינו בשיא ההצגה. ואז מתחילה הדרמה האמיתית, זו שמתרחשת מאחורי הקלעים, ברגע בו אנחנו מחפשים קצת חום ואהבה. בלי לבבות אדומים, בלי אימוגי'ם ששולחים נשיקה. אמיתיים כאלה שבאים מהכלה. העניין הוא שהם לא תמיד בנמצא. אז אנחנו מחפשים את הדבר הבטוח הבא. משהו שיתן לנו תחושה שהכל בסדר. שאין מקום לדאגה. ומיד עולה על המסך תמונה מחוייכת שצולמה אתמול, שלנו או של חברה שמזכירה לכולם כמה הכל מושלם ונפלא. ומה שאנחנו מרגישים מושם בצד כי זה תואם בדידות וכישלון, חומרים שאין להם ביקוש על הבמה. אלא שאז אנחנו מפספסים את האמת, את מי שאנחנו. כי המקום הרעוע הזה הוא גם הזמנה לצאת למסע של קבלה עצמית, שממנה צומח איזה שקט פנימי שמאפשר חיבוק עצמי ואהבה.