עם הסלט הזה בראש, הגעתי למסקנה שאנחנו יוצאים לא רע בתמונות. איך זה קרה? טוב, פה יש צורך בגילוי נאות: אני צלמת, אז הלכתי בעקבות המצלמה. היא תמיד חזקה ממני ומצליחה לשכנע אותי לקחת אותה אתי גם כשלא מתחשק לי ולא חייבים. בקיצור, יש לי אופי חלש כמו פודינג כשזה מגיע לזוגיות המביכה הזו. הנה אני שוב נגררת עם הגברת הכבדה הזו בחום, כשכל מה שמתאים לי באמת זה לקפוץ ראש לבריכה. אבל הגברת, כמה שהיא כבדה, היא גם עדינה. אם אכניס אותה לבריכה, היא תתנקם בי מחר כשאלך לצלם חתונה (אני יודעת שהיא לא נראית כזו, אבל תסמכו עלי. זה בדוק!). אתם כבר מבינים, אין לי פה מי יודע מה איזה say. ככה נגררתי אתה לכל מקום ופינה, ומפה לשם הבנתי שאם כבר ויתרתי על עצמי עד כדי כך, אולי שווה לנסות להפיק משהו מהפסאדה הזאת. היא נענתה בשמחה וככה למדתי שחוק מרפי עובד בגדול. דווקא בימים שבהם נכנעתי לה, לא קרה שום דבר מעניין, בעוד שבימים בהם הייתי חזקה והותרתי אותה לבדה (לא באמת, נו. גם הרזרבית והפלש היו שם איתה) התרחשו כל הדברים המעניינים. התחלתי לחשוד בה שיש לה קשרים הרבה יותר רציניים ממה שחשבתי, אבל כשהפסיכולוג שלי איים לאשפז אותי, היה לי ברור שהגיע זמן להרכין ראש, להיות סמרטוט ולהודות בפניה שהיא האחת והיחידה, אתי באש ובמים, בחורף ובקיץ.

ככה, לאט ובהתמדה, הראנו למרפי שהוא יכול להתחיל לארוז את המזוודה ולצאת לחופשה. קצת באיחור, הבנתי שהיא צדקה. הקונספט הזה שבמילה אחת אפשר לכנותו "ישראליות" מספק שפע של דימויים שיכולים לפרנס אנציקלופדיה שלמה. אחרי כמה הסתבכויות עם בעלי עסקים שראו בי את חוד החנית של מס הכנסה, כולל איומים על חיי העדשה, עלתה בי התובנה שתמונה ועוד תמונה יוצרות איזו תמונה גדולה. איזה פסיפס שמספר את מי שאנחנו ללא מילה. הרי בשביל זה בחרתי בצילום מלכתחילה. ודווקא אז, ללא הכנה מוקדמת, משהו חדש התחיל לדגדג בכל פעם שהנחתי את המצלמה. היתה זו המילה. היא היתה פחות חצופה ותובענית מהגברת השחורה, אבל לעיתים תכופות העזה להשמיע את קולה. היא בקשה לחבור למצלמה. הבטיחה להיות קצרה וצנועה, בשום אופן לא להתחרות במלכה. בירור קצר שעשיתי עם עצמי העלה שהן עשויות להסתדר די טוב ביחד. נכון, כל כך הרבה פעמים אמרתי שתמונה אחת שווה אלף מילה. התכוונתי לזה. באמת. רק שלפעמים החיים מפתיעים ומוציאים מאתנו אי אלו סטיות. אז בואו נאמר שהתמונות בבלוג הזה יאמרו את שלהן ולכן הוא פוטובלוג בראש ובראשונה. המלים שיתלוו אליהן לא יהיו פירוש של התמונה. את זה אשאיר לכם, הקוראים. למה? כי אני מאמינה שתמונה טובה צריכה לדבר את עצמה. הטקסט הקצר שיתלווה אליה רק יוסיף עוד כמה הרהורים על מה שקורה כאן, במקום הקטן והמהביל שלנו. הבלוג יופיע מדי שבוע, כאן באתר, ביום חמישי בבוקר או אחה"צ ואתם מוזמנים להיכנס, להתבונן, לבדוק אם זה מדבר אליכם או סתם חופר. אני מקווה שמשהו ממה שאראה ואכתוב יגע בכם או לפחות יעשה לכם חשק לצאת ולצלם.

תודה שהגעתם עד כאן.

שלכם,

מירי שיינפלד